שניים שהם אחד

9 בפברואר 2013

אפתח בווידוי: אני לא ממעריצי קוונטין טרנטינו. אני חושב שהוא במאי טוב, אפילו מצוין, אפילו כזה שמייצג עשייה קולנועית ייחודית שלא רבים שולטים בה, אבל זה לא סגנון שאני  מתחבר אליו. הניהליזם שלו לא מרגשת אותי (לא שהיא אמורה – בכל זאת, ניהיליזם), הפוסטמודרניזם שלו והשליטה שלו בבי מוביס על סוגיו לא עושות עליי רושם. והדיאלוגים, בוא לא נכנס לדיאלוגים. גם עענ הדיאלוג הכי טוב שהוא כתב בכלל לא היה בסרט שהוא ביים.

אחרי הוידוי, מגיע השלב של הגילוי הנאות: כשראיתי את ספרות זולה לראשונה בקולנוע נרדמתי. הייתי בן 13, הצגת חצות, נרדמתי. וכל פעם שהתעוררתי לא הבנתי מה קורה, כי כבר היינו בסיפור הזה, והאיש הזה מת כבר. שנים לאחר מכן חזרתי לסרט (כמה פעמים) והוא סרט גאוני ומבריק. כנ"ל כלבי אשמורת. 

והגילוי המפתיע: הציון הכי גבוה שקיבלתי על עבודה באוניברסיטה (עד כה) הייתה על להרוג את ביל. לא מבחירה, גם ב-2007 לא הייתי מעריץ גדול שלו. אבל בין האופציות היא הכי התאימה לי, וגם כי עבודת אמצע הקורס הייתה על הסרט אז היה לי על מה להתבסס.

הטענה שלי הייתה פשוטה: להרוג את ביל (ובייחוד החלק הראשון) הוא כמו שיר ראפ. זה הזמן להגיד שהייתי בשלב הפארודי שלי בהתפתחות האקדמית שלי: חשבתי להצטרף על העגלה של כל המטאפורות שעשו על קולנוע הוא כמו X. אבל מתוך הבדיחה יצא שם עבודה לא רעה בכלל, כי בקולנוע של טרנטינו יש משהו שהוא מאד דומה לשירי ראפ: יחס ישיר ומעט בוטה לאבות הקולנועיים שלך ובעיקר התגרות בהם. זה קיים בכל אמנות, אבל בראפ ואצל טרנטינו זה לא מעודן (וכנראה בגלל זה אני לא אוהב אותו יותר מדי – הוא צועק "תראו אותי – אני עושה קולנוע!"). ובלהרוג את ביל זה השיא שלו. התבססתי על רעיון שמקורו בחקר השירה, שאומר שכל יצירה אמנותית היא למעשה אקט של קריאה מחדש או "רצח" של האב האמנותי שלך. אבל המקרה של טרנטינו הוא כבר פיתוח של זה: טרנטינו היה במאי משפיע כמעט מיד מסרטו הראשון, דבר שיצר לו גל חקיינים (שזו התפתחות אמנותית תקינה) ואף יש מושג לכך Tarntinoesque. אבל בניגוד לאמנויות בעידנים קודמים, קצב ההפצה של קולנוע היינו מהיר יותר, וכך גם קצב התגובה של היוצר שמחקים אותו. וכך טרנטינו יכול היה לראות במהלך חייו את "בניו" האמנותיים מנסים לרצוח אותו. התגובה היא להרוג את ביל – טרנטינו אומר ליוצרים אחרים המנסים לתפוס את מקומו: אתם חושבים שאתם פרועים? יודעים לשלב בין ז'אנרים? אני אראה לכם מה זה.

אבל האמת, שמשם הקולנוע שלו הדרדר. הסרטים החלו להתבסס על רעיון מגניב והרבה קטעים מצויינים – אבל זה תמיד היה השלם הקטן מסך חלקיו ובעיקר השלם ארוך מדי. חסין מוות היה עם חצי ראשון סקסי מאד אבל לא ממש מעניין. ממזרים חסרי כבוד הביא כבוד רב לעם היושב בציון אבל בעיקר הרגיש  כמו סדרת מערכונים על מלחמת העולם השנייה. ואז הגענו לג'אנגו ללא מעצורים (עכשיו במסכי הקולנוע הקרובים לביתכם): סיפורו של עבד המשוחרר על ידי צייד ראשים ומגלה את הכישרון הטבעי שלו להרג. אם כאן היה נגמר הסרט, זה ככל הנראה היה סרט השנה ל-2013. אבל למעשה זו רק הייתה האקספוזיציה. החצי השני של הסרט היינו מסע של ג'אנגו עם הבוס שלו אל עבר האחוזה שבה מוחזקת אישתו. כאן מתחיל סיפור ארוך ומתיש, עם דמויות מעט הזויות  שנשמעות כמו שדמויות במאה ה-19 היו מדבורת אם טרנטינו היה כותב להן דיאלוגים. אחרי שג'אנגו עושה את שלו, הסרט מתחרה בשיבת המלך ב"מי לא יודע לסיים את הסרט?". לפחות לטרנטינו יש את התירוץ שהעורכת הקבועה שלו מתה. מה התירוץ של פיטר ג'קסון?

אם על להרוג את ביל אמרתי שזה יוצר המנסה להראות ליורשיו שהוא יודע יותר טוב מהם להיות הוא עצמו, בשלב הזה של הקריירה זה מרגיש כמו יוצר שאומר: יש לי נקודות מוצא מגניבות על ההיסטוריה, יש לי בדיחות מצחיקות, אני משלב ז'אנרים, שחקנים מפורסמים בתפקידי אורח – מה עוד אתם צריכים?

הצד השני של העבדות

עבור טרנטינו, ההיסטוריה האמריקאית היא כר לעוד סרט נקמה, כפי שהוא עושה כבר כמעט עשור. עבור סטיבן שפילברג ב-לינקולן העבדות היא קרקע לדיון במצב האומה האמריקאי כעת ויחסיה לאפרו אמריקאים במאה ה-21. כמובן ששפילברג אינו טירון בתחום הקולנוע ההיסטורי, עם רשימת שינדלר אבל גם עיסוק בעבדות באמיסטד.

שפילברג יותר רגיש וקורקטי מטרנטינו, אבל אצלו לאפרו אמריקאים יש תפקיד מאד קטן בסרט. הסרט עוסק במהלך שהוביל אברהם לינקולן להעברת התיקון ה-13 בחוקה האמריקאית – תיקון המבטל את העבדות, תיקון שהביא לסוף מלחמת האזרחים ולרציחתו. לינקולן בגילומו של דניאל דיי לואיס (שמועמד לאוסקר גם על תפקיד זה. פרס מיותר לשחקן כישרוני זה, עדיף שפשוט ייתנו לו להיות הנשיא) מתמודד עם הלחץ מתוך המפלגה להביא לסיום המלחמה ועם הרצון שלו לבטל את העבדות, וגם עם הבעיות המשפחתיות שלו. לינקולן מלהטט בין הצדדים ונחוש להעביר את התיקון לחוקה, והוא יעשה זאת בכל מחיר, אם כי גם דרך פנייה ללב.

זהו סרט חכם ומעניין, שמשרטט דיוקן של מנהיג שהוא גם פוליטיקאי, שעליו להתמודד עם החלטות לא פשוטות הקשורות לעתיד האומה. רמז קל למנהיג הנוכחי שהתאפשר לו להיות נשיא הודות למהלך שהחל אותו תיקון, ומתמודד בעצמו עם בעיות יסודיות בחברה האמריקאית. אבל הסרט אינו אחיד ברמתו, והנסיון לשרטט את לינקולן כאדם ולא רק כפוליטקאי מתגלה כחוליה החלשה של הסרט, שלא מתחבר לאמירה הגדולה שלו.

במקום גרסת הבמאי של כל אחד מהסרטים, הייתי רוצה לראות את גרסת המאש-אפ: המיטב של האחד עם המיטב של השני. שלוש שעות מושלמות.

ולסיום סיומת 

לעומת טרנטינו ושפילברג, ספייק לי, הבמאי האפרו-אמריקאי החשוב ביותר (וגם אחד הבמאים האהובים עליי- ראיתי את כל סרטיו העלילתיים חוץ מאחד וגם כמה דוקומנטריים) מעולם לא עשה סרט על הנושא הזה. למעשה בשנים האחרונות הוא עושה בעיקר קולנוע דוקומנטרי (ומאלו שמהם שראיתי – הוא שולט בזה כמו שהוא שולט בקולנוע העלילתי עם אותה רגישות). אבל ב-2012 הוא עשה את רד הוק סאמר מין סרט המשך לעשה את הדבר הנכון המופתי. הקשר היחיד בין שני הסרטים היא דמותו של מוקי, שליח הפיצה שמסתובב בשכונה (בגילומו של ספייק לי). עצוב להגיד, אבל ספייק לי איבד את זה. הוא לא במאי שחושב שהוא ספייק לי – כי זה בלתי אפשרי, אין לו סגנון של ממש  - אלא הוא פשוט עשה סרט מביך. הוא בעיקר מביך ברמת הבימוי וההפקה, כי התסריט שמתחבא שם די סביר. מרגיש כאילו טיילר פרי עשה סרט של ספייק לי. חבל.

השנה אמור לצאת הרימייק שלו לשבעה צעדים המופתי. מעניין לאן הוא ייקח את זה. על פניו הסרט לא אמור להיות סרט חברתי, אלא מותחן נטו – אבל בהאיש שבפנים הוכיח ספייק לי שהוא גם שולט בקולנוע "רגיל". יהיה מעניין.

About these ads

תגובה אחת לרשומה “שניים שהם אחד”

  1. Aya כתב/ה

    Apologies for English, but it's easier to write on the computer with no Hebrew than on the iPhone.

    First of all, what a beautiful article and I enjoyed reading it muchly. Funnily enough, I almost agree with everything you say only my conclusion is almost the opposite.

    I really loved Django, it felt to me like the return of Tarantino I love with the added Tarantinoesque nod to western which is amongst my favourite film genres if ever I had one.

    I also loved Lincoln for all the reasons you mentioned above with the added talent of Spielberg to make a well known documented history as thrilling and suspenseful as if you don't know what the outcome is. As well as his ability to make a very talky film still feel like beautiful cinema.

    I too thought of these two films as different… mmm…let's say attitudes to the same issue, though that's not exactly accurate, but I think you know what I mean. I love the contrast of Tarantino's pure violence as well as his shouty almost simplistic kind of black vengeance, similar to the Jewish one, in a genre usually owned by white folk and that is known for massive amounts of violent that before Eastwoood used to be quite clean and fun, comparison with Spielberg's delicate, political and complex look of the subject. Both were quite wonderful to me for exactly those reasons. I would, however, pay good money to see the kind of mash up you talk about.

    I haven't seen Lee's recent work I admit, but I'm totally with you on his work. Not but love for the guy. I might avoid Red Hook Summer then…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

%d בלוגרים אהבו את זה: