פלינדרום מגדרי – או פרולוג לבלוג

6 ביוני 2011

"ירדן דנינו?"

"נוכחת".

"יניר טל"?

"כאן"

"יפעת רותם?".

"כאן".

"יפעת לא כאן? אז אולי זה רותם? רותם יפעת כאן?"

"אני כאן".

"טוב כנראה שהיא לא פה, נעבור הלאה".

"שולמית כהן?"

וחוזר חלילה. וכשאני מציג טופס שעליו כתוב את שמי, תמיד ישאלו: "של מי הטופס הזה? מי זו יפעת?"

כי אין מה לעשות השם שלי הוא פלינדרום מגדרי: לא משנה איך קוראים אותו רותם יפעת או יפעת רותם – זה תמיד יראה כמו שם של בחורה. וד"א יש בחורה כזו, היא אפילו חברה שלי בפייסבוק.

כשהייתי קטן זה היה מעצבן, בייחוד כששלחו לי דוגמית של פדים כשהייתי בין 10. אבל עם הזמן זה נהיה משעשע ואף שובר קרח קבוע, הדרך שלי לפתוח כל שיחה בחיוך.

ייתכן מאד שכל החוויות שלי מהילדות והלאה הושפעו מהשם שלי – ולראיה, אני בזמני הפנוי רוקד בלט קלאסי, ויש האומרים שאני הרקדן הטוב ביותר בעולם* – אבל זה לא העניין של הבלוג הזה.

מה בתפריט?

עניינו בעיקר התשוקה הגדולה שלי בחיים: קולנוע. לא סרטים, קולנוע. כמובן שיהיה כחלק מהעיסוק גם עיסוק בסרטים, ביקורות, ניתוחים וסתם זריקת שמות ולינקים ליו-טיוב כדי להרשים את הקוראים, אבל אני אוהב את הקולנוע כמדיום, כזירת התרחשות עם חוקים משלה, עם פוליטיקה משלה. זה גם הנושא של עבודת המ.א. שלי: ההיסטוריה של מניפסטים בקולנוע.  אבל מניפסטים הם רק הביטוי הפוליטי של האני מאמין של יוצרים והחשיבה שלהם על קולנוע. מה שמעניין אותי אף יותר ממניפסטים הם הטקסטים הפואטיים/תיאורטיים שיוצרים נוהגים לפרסם (מסורת שקצת חסרה בימינו. מקסימום יש ציוצים של ג'ון פאברו בטוויטר או פודקאסט של קווין סמית' – ואולי זה משהו שאני צריך לבדוק לעומק יותר בעתיד), וזו אולי הסיבה לפתיחת הבלוג: לשמש אותי כמקום בו אוכל כל שבוע לנתח מאמר, ביקורת, מסה של יוצר קולנוע ולהבין את הקשר שלה לסרטים שהוא עשה.

העניין במימד הפוליטי של העשייה הקולנועית נובע מהיותי אדם פוליטי מאד, לא מספיק כמו שהייתי רוצה במעורבות שלי, אבל לפחות ברמת התודעה, ואת התודעה הזו אשתף איתכם כאן. יש לי הרבה יותר תשוקה לכתוב ביקורת על התנהלות המדינה מאשר על סרט מסוים. זה לא אומר שלא אפרסם כאלה, אבל עם כל אהבתי לקולנוע, יש דברים חשובים יותר בחיינו.

אחת הסיבות שבגללה החלטתי לפתוח את הבלוג דווקא עכשיו היא שהשבוע אחרי שלוש שנים, סיימתי לתרגל בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. זה לא שאני פורש מהוראה, אבל החלל כבר מורגש. אני לא בטוח שבעתיד אוכל לדבר בחופשיות בכיתה על היוצרים האהובים עליי, לזרוק באוויר את האני מאמין שלי לדיון קולנועי, וסתם להעלות קטעי יו-טיוב הזויים שקשורים לא קשורים לחומר הלימוד. בלוג הוא לא פלטפורמה אקדמית, וכאן אפשר לזרוק רעיונות בלי כל הכללים וחובת הביקורת והשיפוט שכתיבה אקדמית מחייבת. אני מקווה לנצל את הבמה הזו להתנסות ברעיונות שמתבשלים אצלי בראש ולהציג אותם כאן, רגע לפני שאני מפתח אותם הלאה.

האני מאמין של הבלוג

כשאמן זר מבטל את בואו לארץ (ובניגוד למה שנהוג לומר, הוא לא מחרים אותנו. מישהו שמחרים אותנו לא היה קובע כאן הופעה מלכתחילה, כמו "בל אנד סבסטיאן" למשל) נהוג לומר בכלי התקשורת: אין קשר בין פוליטיקה לאמנות. מטרתי היא אחת: להראות שהקשר הזה קיים ותמיד. הנה רק בשבועות האחרונים היינו עדים למספר אירועים קולנועיים שבמרכזן לא עמדו הסרטים: לארס פון טרייר מכריז בקאן "אני נאצי" (או לפחות הכותרות הכריזו כך), לימור לבנת מבקרת ופוסלת את סרטו של שלומי אלקבץ – וזאת בלי לראות אותו, ואורי קליין חושף בהארץ את המפגש המעט ביזארי בינו לבין יוסף סידר לקראת צאת סרטו החדש הערת שוליים שחזר מקאן עם פרס התסריט הטוב ביותר. כל אלו הם מסוג האירועים שאותי מעניינים. הם לא תמיד מציגים פוליטיקה באופן בו המילה הזו נמצאת בשימוש בישראל, ז"א ימין מול שמאל, אלא היא מדברת בכלל על התנהלות והתארגנות של בני אדם בתוך חברה או ארגון מסוים. בחלק מהמקרים זה היחס הפנימי של עולם הקולנוע לעצמו כמו המקרה של קליין/סידר, מקרים אחרים זה משהו גבולי בו החוקים של עולם הקולנוע נפגשים על אלו של העולם החיצוני כמו אצל פון טרייר ומקרים אחרים זה פשוט התנגשות בין אמנות שמציגה תפיסת עולם לבין הפוליטיקה שמנסה לרדד אותה לכדי ססמאות ותו לא.  אם כן מטרתי היא לבחון את המרחב בו פועל קולנוע ואיך הוא פועל בתוכו, להזכיר שתמיד יש כוחות שפועלים מאחורה והם לא תמיד ברורים לנו.

אבל מי שמכיר אותי יודע שאני נוטה לרוץ בדיבור ולעבור בין נושאים במהירות שיא, מין זרם תודעה שכולל תיאוריה, היסטוריה, בדיחות, סיפורי ילדות, פחדים, תקוות וכל דבר שעובר לי במוח. אז אל תצפו בהכרח למצוא הגיון במגוון הפוסטים או בתוך הפוסטים עצמם, אבל לפעמים זה כל הקסם.

אני חושב שמין הראוי שמישהו שמניפסטים הם העיסוק העקרי שלי בשנה האחרונה, הפוסט הראשון יהיה המניפסט  של כתיבה על קולנוע.

Stay tuned

*לקטגוריית המשקל שלי.

7 תגובות to “פלינדרום מגדרי – או פרולוג לבלוג”

  1. אורי said

    מה נאמר? מאתנו, העוסקים בקולנוע בדרך זו או אחרת – בהצלחה! ואל תשכח (תשכחי?) דוקו.

  2. תודה אורי!
    הציוץ שלך בטוח ידרבן אותי לקיים הרבה יותר!

  3. halalit said

    בהצלחה! נשמע מבטיח

  4. lila said

    בהצלחה, היה מרתק לקרוא, ניראה לי כמו מרחב מבטיח לחלק את המיינד המוצלח שלך.

  5. liviu carmely said

    כודם כל ,דרך צלחה.
    והקוונה בכל אשר תפנה:בלוג,חיים אישיים,לימודים,אקדמיה,פוליטיקה……
    הרי אני מכיר אותך די הרבה זמן ולמען האמת השיחות שלנו היו תמיד
    בעבודה ובלחץ זמן.ובכל זאת הספיק לי ללמוד להאריך אותך מאוד.
    תחסר לי ביום יום באוניברסיתה אבל אשתדל לעקוב אחרי הבלוג
    גם כדי ללמוד עליך יותר וכמובן גם להחסף לתפיסות העולם שלך.
    כולי תיקווה שתשוב במהרה לחוג כמרצה.
    תיתעלם משגיאות הכתיב(כמה שאפקר……)

  6. קרן said

    נהניתי לקרוא ועשה לי תאבון גדול.
    שיהיה בהצלחה, בבלוג ובכלל

  7. ניגם said

    רותם
    מאד נהנתי לקרוא את הבלוג שלך זה באמת במה מעולה שמאפשרת לך לחלוק את מחשבותיך.
    אתה חריף מאד וזה מרתק לקרוא את מה שאתה כותב.
    הרבה הצלחה
    ניגם

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: