אחלה סרט!!!1

14 ביוני 2011

בתור בלוג שחרט על דגלו לדון במניפסטים בפרט ובהלך רוח הפוליטי של עולם הקולנוע, נראה לי מן הראוי להציג מניפסט משל עצמי. אם בפוסט הפתיחה הצגתי את מטרת הבלוג ומה שאני מייעד לו, המטרה שלי בפוסט זה היא להצהיר את האני-מאמין שלי בכל הנוגע לכתיבה על קולנוע. מאחר וזה פוסט שנוטה יותר לכיוון האישי ולא אקדמי אני אחסוך מכם את ההסבר המלומד אודות ההיסטוריה של המניפסטים ומהי המשמעות שלו. כמו כן, במודע או שלא, המניפסט שלי מושפע ממניפסט "דוגמה 95" וההסבר אודותיו יגיע באחד הפוסט הקרובים יחד עם הסבר מפורט יותר על ההיסטוריה של מניפסטים.

עבורי ביקורת סרטים היא משהו שקוראים אחרי הצפייה ולא לפני. אם רוצים לדעת האם לראות או לא מספיק סטאטוס בפייסבוק או לקרוא תקציר. כמובן שביקורת לפני יכולה לכלול הסבר על למה זהו סרט טוב או לא, אבל זה נכנס אצלי לקטוגריית ההמלצה ופחות לקטגוריית הביקורת. המניפסט שלי מתייחס לביקורת מעמיקה שמנתחת סרט, חלק מדיון תיאורטי ופחות לביקורת שמטרתה להמליץ.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על סרטים

מתחת לכל הכסות המתוחכמת, אנחנו בני האדם בסך הכל חיות טיפל'ה מתוחכמות. אולי המצאנו את האמנויות ובניהם הקולנוע, אבל בסופו של דבר אנחנו מחפשים סיפוקים פשוטים. וגם אם הסיפוק הפשוט הזה מגיע בצורת סרטים אובר פלצניים/ארטיסטיים/משעממים (מחק את המיותר), בסופו של יום זה נהיה שגרת צפייה ואנחנו לרוב נמנע מללכת על משהו מורכב יותר, מאתגר יותר – יש לנו איזה קו גבול, סוג של הרגל.

אם באופן בחינת הסרטים שלנו אנחנו עוד גמישים לעיתים, אז הדבר נוכח בצורה בולטת באופן בו אנחנו מדברים על סרטים. כשאתה מדבר על סרט, תמיד נחפש ללכת אל "המקומות הבטוחים" אלו שמוכרים לנו, דרך מושגים ודימויים שכבר השתמשנו בהם בעבר. השפה בה נשתמש היא השפה שהתקבעה אצלנו. זה בהתאמה עם הדרך בה אנחנו צופים בסרטים: כשאנחנו רואים משהו, אנחנו מנסים לזהות האם הוא דומה למשהו שאנחנו כבר מכירים, בוחנים מה יחסינו אליו ופועלים בהתאם. הניתוח שלנו את הסרט נבנה בהתאם לתפיסת העולם שגיבשנו בצפיות קודמות.

יש לנו כמה תבניות של אמירות, השוואות ודימויים שאנחנו אוהבים להחיל על סרטים ואיתם כנראה נשאר לנצח. גם האמירות הכי מבריקות ומעניינות, מתחילות לשעמם כשהן נשמעות בפעם העשירית. אבל לשעמם היא בעיה מינורית, הבעיה הרצינית יותר היא שכשאתה בתור מבקר או סתם צופה הדיוט בעל תובנה ומחשבה אומר את אותו הדבר בשלוף אתה לא חושב על מה שאתה אומר. במצב כזה הניתוח נהיה פחות ניתוח ויותר הדבקת תוויות. התוצאה הסופית היא מין חטא כפול: אתה גם אומר בעל ערך פחות על הסרט וגם מפספס את כל הדברים שהיית יכול להגיד עליו אבל נותרו בחוץ כי הם לא נכנסים תחת המטריה שלך. דבר זה מוביל לכיפוף העובדות בסרט למען האמירה שלך. לפעמים יוצא גם שאתה מתעלם ממה שאתה רואה כדי שיוכל להכיל את מה שאתה חושב. הנה דוגמה אקטואלית על הערת שוליים ובמקרה זה לכותב יש את ההגינות להגיד שייתכן שהוא טועה בזיהוי – והוא אכן טועה. אם כי במקרה הזה הניתוח הוא לא העיקר אלא הדיון בסרט והעובדה שהוא סרט שדורש ניתוח מורכב – וכאן גדולתו של מאמר זה.

הדבר בא לידי ביטוי גם באופן בו אנחנו "מוצאים" פילוסופיות  בסרטים. כשאנחנו מדביקים פילוסופיה מסוימת לסרט, אנחנו מפסיקים לחשוב על סרטים כמשהו חושב ודינאמי, והופכים את הסרט לדוגמא של הגות מסוימת ותו לא. אבל סרט כשהוא טוב, הוא לא כזה שניתן להגיד עליו שהוא מייצג רעיון מוכר כזה או אחר, אלא הוא מציג מכלול מחשבתי מגוון. כך למשל בלתי אפשרי לדעתי לעשות רדוקציה ל-האביר האפל לכדי תורה פילוסופית אחת. העולם שהסרט מציג ואופן הפעולה בו הוא מורכב, ומגדיר מחדש את מושגי הטוב והרע בתוך חברה. מנגד הבדיחה על המטריקס היא שניתן ליישב אותו עם כל פילוסוף שעסק באפסטימולוגיה (תורת ההכרה) באופן כזה או אחר: אפלטון, קאנט, אדורנו והורקהיימר ועוד.

"בוראט מייצג את התפיסה של היידיגר את מושג מות האלוהים של ניטשה כפי שהוא קורא אותו אצל הגל בפירושו את קאנט". מבקר שיודע. רק לא ברור מה.

זאת שאלה של ביצה ותרנגולת, האם נולדנו עם תפיסה מסוימת של קולנוע (או אמנות בכלל) ואנחנו מחפשים סרטים שיתאימו לכך, או שמא להפך: ראינו הרבה סרטים מסוג מסיום ופיתחנו טעם וחיבה להם? ברור לי שבלתי אפשרי להפריד את המבקר מהידע הקודם שלו, הרי הידע הזה הוא מה שהביא אותו עד הלום. אבל אני חושב שזה יותר מאפשרי לא לפעול באופן עיוור ואינסטנקטיבי. זה מה שמייחד אותנו כבני אדם, היכולת לחשוב ולבקר. ולכן חשוב בכל צפייה וצפייה לעצור רגע ולהיות מודעים לקפאון שלנו, לשימוש החוזר שלנו באותן טענות ולנסות ולבחון את הסרט בדרך אחרת.

הכללים

הכללים הללו הם ריכוז של קלישאות הביקורת הנפוצות. חלקן ברמה היומיומית שכולם כמעט משתמשים בהם, גם אלו שלעולם לא שמעו הרצאה אחת על קולנוע. חלקן אנקדוטות של לימודי קולנוע. אבל העקרון הוא אותו עקרון: לחדול מלהגיד על סרט את מה שאנחנו רגילים. לנסות להוציא מאיתנו את המיטב, לחדש – כפי שכל סרט מנסה לעשות.

1. הספר לא היה יותר טוב, אם כבר מופע המחול שנעשה אחרי הסרט היה טוב יותר – לא ניתן להשוות בין סרט לספר. מי שעושה את זה לא אוהב כנראה את אחת האמנויות הללו (אם לא את שתיהן). החוויה של כל יצירה היא הדבר החשוב, בלי קשר על מה היא מבוססת. זה גם למה בעיני השאלה האם סרט דוקומנטרי או לא היא לרוב לא העניין.

"המציאות הייתה גרועה יותר", אזרח שהחל לחשוב כמה שנים מאוחר מדי

2. אני בטוח שהגרסא האוזבקית שנעשתה לפני שלושים שנה ועליו הסרט מבוסס היה מורכב  ועמוק יותר. אבל בכל זאת, אנחנו מדברים על הגרסא הנוכחית – על אותו עקרון כמו הסעיף הקודם: אז פעם היה סרט שעליו מבוסס הסרט הזה. מסיבה כלשהי (שלרוב היא הרצון בעוד כסף של האולפנים, אבל לא תמיד) החליטו לעשותו שוב ולשנות משהו. ההשוואה לסרט הקודם רק פוגעת בשני הסרטים. הסרט החדש יהיה לא טוב בלי קשר לזה שנעשה לפניו. כי ניתן באותה מידה להשוות כל סרט לכל סרט אחר שנעשה לפניו ולהגיד שהוא טוב יותר. שאלה של טוב יותר היא בכלל לא שאלה מעניינת.

3. לא כל מדרגות/מקלחת הם אזכור של אוניית הקרב פטיומקין/פסיכו (בהתאמה) – מדרגות ומקלחות הם דבר מאד שימושי בחיינו. ולא כל פעם שיש מקלחת בסרט היא מחווה להיצ'קוק. באמת. התייחסות לכך לא אומרת דבר על הסרט, רק על הידע הקולנועי שלך. מה המשמעות של השימוש בקטע הזה? לשם מה הוא שם? או שתסביר או שתתעלם. אם אתה חושב שהסצנה שם סתם כי הבמאי רצה אז אחד מהשתיים: אולי אתה פשוט לא יורד לסוף דעתו ולכן אין טעם להזכיר זאת, או שבאופן מפתיע, היה צריך בסרט סצנה עם מקלחת. או מדרגות. או גם וגם.

4. לדבר על כל הסרטים שסרט מתייחס אליהם לא אומר כלום על הסרט – רק על זה שאין לך משהו להגיד עליו – זה טוב בתור רשימת מכולת, אבל השאלה החשובה היא מה המשמעות של רשימת המכולת הזאת? למה הסרט שמתייחס לכל אותם הסרטים עושה זאת? לדעתי ד"א, להרוג את ביל חלק I מתייחס לכל הסרטים אליו הוא מתייחס (לינק) כי טרנטינו מנסה בו להיות חקיין הטרנטינו הגדול ביותר, הרבה יותר מכל החקיינים שלו. ויש לו הרבה כאלה.

5. רובר ברסון הוא לא שם נרדף למנימליזם – הבמאי הצרפתי הגדול רובר ברסון היה ידוע במינימליזם שלו, ובמטאפיזיות של הסרטים שלו (שיחד עם קולנוע פיוטי, אף פעם לא הבנתי מה זה אומר האמת). אבל וואלה, האיש אמן גדול ואפשר להגיד עליו עוד כמה דברים. רק תנסו. זה לא עולה כסף. הדבר נכון גם על: טרקובסקי-פיוטיות/ליריות, ברגמן- אקזיסטנציאליזם, קובריק-דה הומניזציה, בנואל-סוריאליזם והיד עוד נטויה.

6. ולהפך – כי ברסון לא היה הופך ליוצר כזה גדול אם הוא לא היה משפיע על יוצרים רבים אחריו שהיו גם כן עושים קולנוע מנימליסטי. אפשר להתייחס גם אליהם כשמדברים על הנושא. וגם כאן כמובן, כל הדוגמאות שלעיל תופסות גם כן.

 7. נעשו סרטים טובים גם בעשור האחרון. פשוט לא לעסו לכם אותם עדיין –זה כנראה הסעיף האהוב עליי. קלאסיקות הן דבר קל: אמרו לך שסרט מסוים הוא חובה? במאי מסוים הוא אמן? אתה רק צריך לראות ולהסכים. זה הסיבה למה מעט מאד פוסטים בבלוג יוקדשו כאן לבמאים ענקיים. אני אוהב את צ'אפלין, היצ'קוק, גודאר, קובריק ועוד (אם כי לא את אנטוניוני) אבל וואלה אין לי מה לחדש עליהם. לעומת זאת סרטים חדשים יחסית, גם כאלה שכבר קיבלו מעמד, ולאו דווקא סרטים "שגיליתם" (כי מנגד לא צריך בכוח להמליך מלכים), יש הרבה מה להגיד עליהם, לגלות, לחשוף ולעורר דיון. יש יותר סיכוי שיהיה לי משהו להגיד על מישהו שטרם נטחן ולא על הקלאסיקות. ואולי זה לא יהיה מעמיק כל כך, אבל זה יהיה שלי וזה יהיה משהו חדש בעולם.

סרט שטרם זכה להכרה המגיעה לו.

8. לא כל עמוד הוא סמל פאלי גם לא כל עיפרון, עץ, אטב כביסה, בקבוק, באנג וכו' – ואם כן, תסבירו מה זה אומר שהוא סמל פאלי. הדבר תופס גם לגבי כל סמליות: אדם עם שתי ידיים פרוסות לצדדים לא בהכרח אומר שהוא ישו וכו'.

9. אין סרט שהוא רק לחובבי הז'אנר – יש רק ז'אנר אחד, ז'אנר הסרטים. סרט טוב הוא טוב לא בגלל שהוא מציית לחוקי הז'אנר, אלא בדיוק ההפך, הוא שובר אותם, משחק איתם ומשנה אותם. רק בגלל שז'אנרים הם ביסודם תבניות עשייה לא אומר בהכרח שהמבקר צריך לחשוב בצורה תבניתית.

10. את ההפך כן ניתן לומר: "סרט גרוע, אפילו לא לחובבי הז'אנר" – אם סרט הוא גרוע, היותו חלק מתבנית ונוסחה לא אמור להוסיף לו. זה אמור אפילו להכעיס: נתנו לך את הנוסחה על מגש של כסף ואתה עדיין עשית סרט מעפן? נו נו נו.

אלו החוקים שלי, אשמח לשמוע מה אתם חושבים עליהם. ויותר מכך, אשמח לשמוע מה החוקים שלכם אם בכלל.

אני מאמין שבעתיד אני אתייחס לחלק מהכללים האלה בהרחבה, שכן הם מעסיקים אותי עוד משנה א' שלי בלימודי קולנוע לפני שש שנים.

-תוספת מהיום: סיון רהב-מאיר כותבת על "ספר ההפקה" אותו פריט שיש ברשות כל מפיק/ה עם שמות המרואיינים הקבועים, המומחים לכל תחום. אבל גם כאן אומרת לנו רהב-מאיר, יש מחיר לקבעון.

10 תגובות to “אחלה סרט!!!1”

  1. זה משהו בין תגובה לציון העקרנות שלי.
    ראשית, אני נגד כללים או עקרנות בכתיבת ביקורת או הבעת דעה, כמו שאני גם נגד כללים מוחלטים בקולנוע. כלומר, אשפר ורצוי לרשום כללים אליםה יש לשאוף, אך צריך להיות מוכנים לשבור אותם בעת הצורך.

    כמוך, אני מאמין שהמלצה אינה העיקר בביקורת, היא משנית ולרוב לא נחוצה (ויחד עם זאת – הרבה פעמים אני משתמש בה) העיקר הוא לא האם היצירה טובה או לא, אלא מה יש ביצירה, מהם השאיפות של היוצר ובעיקר מה כותב הדעה מצא ביצירה.

    אני מוצא ערך רב בהשאווה בין הספר לסרט, בין גרסאות שונות של אותו סרט, או בין סרטים שונים באותו נושא. זוהי דרך לבדוק מדוע נעשו שינויים ובכך לחשוף את ההבדלים בין המדויום השונים והדגשים השונים שכל יוצר העניק ליצירה שלו. אני מגדים באמעצות עצמי – http://macguffin2.wordpress.com/2011/03/21/%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%A5-%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%AA%D7%99-%D7%A0%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%97-%D7%9E%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%98/

    אותו דבר נכון בעיניי גם לגבי אינטרטקסטואליות או איתור סמלים פאליים. אני נגד ההפיכה של זה לספורט או לציון רשימה סתמית של מקורות השראה, אבל עם ההקשר לסרטים אחרים נעשה במהלך הצפייה או החשיבה על הסרט, הוא מעשיר את היצירה ולכן גם את הדיון בה. אני הולך בעקבות בארת בנקודה זו – היצירה לעולם לא עומדת רק בפני עצמה, אלא גם ביחס לכל היצירות האחרות שהחווה צרך.

    ביקורת על הסרט יכולה להיות רק אישית ופרטית, אבל עליה להתייחס להקשרים רחבים יותר ולא לכלול פרטים על חיי המבקר/מגיב מחוץ למפגש שלו עם היצירה/יצירות. האישיות של המבקר צריכה לעבור מבין השורות.

    אין דעה על הסרט שהיא לא לגטימית – אבל ראוי שהיא תהיה מנוסחת היטב ומעוגנת בסרט עצמו. אפשר להסיק מסקנות מסצנה קצרה על כל היצירה, אבל מן הסתם מסקנות אלו צריכות לקבל תמיכה בממקומות אחרים בסרט, או מן הסגנון שלו.

    אין סרט שעליו כבר נאמר הכל. כל צופה יכול להביא תבונה חדשה בעקבות חווית הצפייה שלו.

    כוונת היוצר הינה חשובה לפעמים, אבל היא אף פעם לא הדבר היחידי. היא יכולה לשמש ככלי עזר לפרשנות, אך לא להוביל אותה.

    • כמו שכתבתי זה מושפע מדוגמה 95, לכן הדבר האחרון שהחוקים הללו הם מוחלטים. הם בעיקר חוקים רק כדי להזכיר לחשוב ולהגביל אותנו מעצמנו. לאתגר את עצמנו ולא לשכפל את עצמנו. כך שגם אם אפעל (נפעל?) עלפיהם באופן קבוע, אז גם הם ינפקו ביקורת משעממת.
      אתייחס לשני דברים נוספים שכתבת: גם לי ברור שאנחנו מושפעים מסך הדברים שצרכנו לפני, זה אפילו מוזכר כאן. העניין מתחיל להיות בעייתי בעיני שזה נהיה המרכז והעיקר.
      ולגבי זה שדיעה צריכה להיות מנוסחת, אני יותר ממסכים. ולא רק בביקורות קולנוע.

  2. פבלו said

    היי רותם,

    מעולה!! שמחתי לקרוא את המניפסט שלך… כמה שאלות ששיעשעו אותי:

    – האם יש כזה דבר "מניפסט של אדם אחד" בעידן המודרני? הרי, מניפסט של אדם אחד היו המניפסטים של מלכים, לא? אם כן, שתי אופציות. או שאני (ועוד אנשים) מצטרפים וחותמים על המניפסט שלך כדי שיהיה מניפסט של קבוצה. או שפשוט נודה בעובדה שאתה מלך!!!

    – מה בגבול בין שיפוט לבין המלצה? עד כמה הן קרובות. אם אתה מצהיר על כך שסרט הוא גרוע, כמו שאתה עושה בסעיף 10 של המניפסט, האם הוא לא סותר את הסעיף השני במניפסט, ובכלל את רוחו של ניסיון לדון על סרט? בקיצור, אני מבין את הצורך בערכיות, ובו זמנית פתיחות. צריך למצוא את המקום הזה שהוא שיפוטי וערכי, אך בו זמנית גם לא שיפוטי. שמעתי פעם על מושג "שיפוטיות אינסופית" – מן שיפוטיות שהיא נקודתית, אך היא לא נגמרת, לא סופית, לא קובעת, תמיד פתוחה ומשתנית. אבל אני לא משוכנע מזה עדיין – האם יש לך פתרון לפרדוקס הזה?

    • כבר יש קוראת אחת שחתמה על זה – לפחות באופן עקרוני. אתה בפנים? אם כן, אנחנו כבר שלושה בדרך לכבוש את העולם!
      בפוסט בו אכתוב על ההיסטוריה של מניפסטים אסביר מה ההבדל בין מניפסט של מלך לבין מניפסט של ימינו, שיכול להיות של אדם אחד.
      ההבדל נובע מסגנון וממקור הכוח ופחות מכמות הדוברים. אבל על כך בקרוב.
      לגבי הפרדוקס, אני לא חושב שזה פרדוקס: כי כמו שעופר כתב, כי כל דיעה היא לגיטימית אבל דורשת הסבר. אז המלצה בלי שיפוט מקדים הוא קצת ללכת על עיוור.
      ההמלצה היא התוצאה האפשרית של הביקורת. אם כי גם אזהרת צפייה יכולה להיות התוצאה של הביקורת.
      אפשר כמובן לקבל המלצה עיוורת (אילמת למעשה) בלי שיפוט לפניה, אבל כדאי שתכיר את הממליץ וטעמו לפני שאתה קופץ.
      אבל אני מזהה פרדוקס אחר, והוא קורה לי לא פעם: אנחנו יוצאים מסרט, מסכימים על הנרטיב המורכב, הצילום המרהיב, המשחק החזק ועדיין, אחד חושב שזה סרט נפלא והשני חושב שהוא מקרטע.
      משהו בהסקת המסקנות שונה. זה פרודקס מעניין, ועליו אין לי ממש תשובה עדיין.

      • פבלו said

        מממ… (כדי שייראה כאילו אני ממש חושב לפני שאני כותב)… בנוגע לביקורת ומניפסט, אני כנראה לא יכול לחתום… לי יש בעיה עם כל מושג ה"ביקורת". עקרונית אני חושב שמבקר צריך לבוא ממקום אהבת קולנוע (לעומת "אהבת סרטים", או סתם אדישות), ולכן, להבין שכמו שאמרת, אם אני חשבתי שמדובר בסרט גרוע, זה לא אומר שהקורא שלי יחשוב אותו הדבר, ואולי הוא אף יכול להרוויח משהו בחיים מהצפייה בסרט. כלומר, כאיש מקצוע שכותב על קולנוע בעיתונות, אני מאמין שהמטרה היא לא לשפוט סרט במובן המקובל, אלא לנסות להרחיב את הפרצפציה שלך ולנסות באיזה אפשר לתקשר, להתחבר לסרט. כן, לפעמים צריך לרדת לרמה ילדותית, לפעמים לשים לב יותר לאווירה והאנרגיה שהוא משדר, לפעמים להתעלם מבחירות בימוי לקויות ולהתחבר לעומת זאת למשחק, או לסיפור. זה לא אומר שאתה תצליח להתחבר לסרט ולהאמין שהוא טוב או שווא משהו, אבל כן אמורים להיות לך את הכלים, להבין שהסרט מציע סוגי חוויה שונים, שלא בהכרח מתאימים לטעם שלך, אבל בתור איש מקצוע שכותב ומנסה לא להיות כלוא בקלישאות ובעמדה "זה הטעם הסובייקטיבי שלי" (שלמרות שזה נשמע ומתכוון להיות צנוע, זה בעצם לעיתים דווקא עמדה של התנשאות), אני חושב שאתה חייב לעצמך וליושרה המקצועית, ניתוח יותר מורכב של היצירה וחשיבה איתה. אין דרך אחת לצפות בה, אבל אתה יכול להציע מפתח, או לעזור לצופה הפוטנציאלי (או שכבר ראה את הסרט), להגיע לתדר מסוים שמאפשר תקשורת עמוקה ומרגשת יותר עם היצירה. כי בסופו של דבר, אם אתה אוהב קולנוע, אתה חייב להגיד לקורא שלך "תראה את הסרט ותבדוק בעצמך איך אתה מתחבר אליו" – ואם הוא בכל זאת מתעקש ורוצה לקרוא אותך, אז אתה אומר לו, תראה, זה סרט כזה וכזה, ויש כל מני דרכים להתחבר אליו, אבל אם אתה סומך על דעתי המקצועית, אני יכול להציע דרך מסוימת.
        הרבה פעמים שמעתי מעמיתים שלי שיורדים עליי כי חושבים שאני "אוהב הכול" – וזה לא נכון. זה שאני מצליח להתחבר לסרט זה לא אומר שאני אוהב אותו או מעריך אותו, אבל אם אני הולך לבלות שעתיים באולם קולנוע, עדיף שאני אמצא את הדרך לסבול כמה שפחות ולבדוק את האופן לתקשר עם המסך מולי. ואם אני כותב על הסרט, אני לא "אתקוף" חזיתית (או לפחות אשתדל לא לעשות זאת), אבל כנראה שזה מה שהופך אותי למבקר לא טוב…🙂 תואר שדווקא משמח אותי, כי אני לא מזדהה עם הסטנדרטים של היום בכל מקרה.

        בנוגע לפרדוקס שאתה מעלה… הדוקטורט הקודם שלי היה על זה. הטקסט כאן למעלה קצת עונה על זה בדרך שבין השורות… אבל התשובה לשאלה עניינה אותך, אבל לא את האקדמיה, כנראה… אולי בעתיד נוציא את האבק מהטיוטות הרבות שכתבתי ונעשה קצת סדר…

  3. פבלו said

    מצד שני – אני יכול לחתום על המניפסט ואז, אם אני עושה משהו שהוא שונה ממה שכתוב, אני יכול לצרף לביקורת מכתב בו אני מודה באשמה… לא?

  4. […] לאלקטרז אז הוא לא חלק מהדיון. אם כי כמו שכתבתי במניפסט, "אין טוב לסוגו" ולכן ביי הוא טוב ושייך לקולנוע בדיוק כמו וודי אלן […]

  5. […] משלו, שלא בהכרח תלוי בחומר עליו הוא מתבסס. כפי שכתבתי במניפסט לביקורת קולנוע: לא משנה מה הייתה הגרסה הקודמת, הדבר שעומד מולנו הוא […]

  6. […] די ברור ששניצר אינו חובב ז'אנר האימה, וזה לגיטימי, ,סרט לא אמור להיות לחובבי הז'אנר (אני לא מחובבי הז'אנר ד"א). אבל מבקר צריך להכיר את […]

  7. […] מזמן קבעתי כמה כללים לכתיבת ביקורת קולנוע, אחד מהם היה: "אסור להשוות". לא בין הספר לסרט ולא […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: