מצ'עמם לי

19 ביוני 2011

יש עדכונים בסוף הרשימה

בחודשים האחרונים התנהל מעל דפי ה-ניו יורק טיימס דיון על מה שאני אוהב לכנות "קולנוע משעמם". לפני שאתם קופצים, אז אבהיר שמדובר על קולנוע שההתרחשות בו משעממת ולא קולנוע שמשעמם את הצופה. ברור לי שמשעמם הוא משהו סובייקטיבי, ובעוד אני נלהב ומרותק מסרטים של מייקל ביי (המוקדמים יותר כמובן, אני לא כזה סוטה) יש כאלה שיגידו שהם משעמים ולא מוצאים בהם שום עניין. אבל הסרטים אותם אני מכנה משעמים הם כאלה שמתוארים כמשעמים גם על ידי מי שאוהב אותם ומוצא בהם עניין. הטריק הוא ביחס למילה שעמום: עבור חלק מהאנשים משעמם היא לא בהכרח מילת גנאי. זה שמשהו הוא משעמם – לא אומר שהוא לא מרתק. השעמום היא חויה או הלך רוח, או מצב קיומי, תלוי מאיזה אסכולה מתייחסים אליה, והיא אולי הדבר שאנחנו הכי רוצים להמנע ממנו בחיים, אבל אם מצליחים להכנס אליו נכון, אז הוא חויה רוחנית ואינטלקטואלית.

המתדיינים התחלקו לשתי מחנות: מצד אחד עומד המחנה שכבר מאס באכילת הירקות התרבותיים שלו, ועבורו סרט משעמם הוא משעמם ולא משהו נשגב, והוא אינו מוכן להכנע לתכתיבי הפלצנות. מנגד עומדים אלה שלא חוששים לחשוב אל מול הכלום והשקט שהסרטים הללו מציעים לנו. מעבר לעמדת המבקרים והעדפותיהם האישיות והאידאולוגיות המנחות אותם, יש גם את היוצרים.

אני חייב להקדים ולומר שלמרות שחשבתי וקראתי רבות על הנושא של שעמום ויחסו לקולנוע, אין לי עדיין משנה סדורה בעניין, ואני חושב שזה נושא מורכב שדורש המון עבודה והעמקה – שלצערי אני לא מספיק לעסוק בו. ולכן מה שאעסוק בו היום הוא פחות לנתח ולהסביר את החוויה הזו ואיך היא נתפסת עבורי ויותר להראות איך גם היוצרים לא תמיד מבינים מה הם עושים ולמה.

שעמום דו פרצופי

ז'אן דילמן  – תוכנית הבישול האהובה עליי

ז'אן דילמן של הבמאית הבלגית שאנטל אקרמן הוא כנראה הדוגמה הקלאסית לסרט נרטיבי משעמם (וזאת בניגוד לקולנוע אוונגרדי/נסיוני שהוא ממש נטול עלילה או דמויות כמו שינה או אמפייר של אנדי וורהול: הראשון מתאר אדם ישן במשך כמעט שש שעות והשני את האמפייר סטייט בילדינג במשך שמונה שעות). אחד הספרים החשובים ביותר שעוסקים באקרמן נקרא Nothing Happens – נראה לי ממצה את הסיפור של אקרמן עם שעמום. הסרט מביא את סיפורה של ז'אן דילמן, עקרת בית בלגית חביבה. סיפורה היא מילה כבדה מדי: הקטע שראיתם הוא דוגמה מייצגת להתרחשויות בסרט (אם כי רגע השיא הוא ללא ספק הרגע בו היא טובלת את השניצל בקמח): טיפול בענייני הבית, שמירה על ילד, דואר וגם מחלטרת מהצד בזנות. אם סגנון הצילום והנושא מזכיר למישהו מהקוראים את אור אז זה לא מקרי, וסרטה של אקרמן הוא מקור ההשראה העיקרי לסרטה הנפלא לא פחות של קרן ידעיה. אבל בניגוד לאור כאן אין שום התפתחות דרמטית או קונפליקט כמו שיש באור (הדבר נכון ל-200 מתוך 201 הדקות של הסרט).

לסרטים משעממים יש נטייה לעסוק ביום יומי (כמו שגרת יומה של זונה), להשתמש בשוטים הנמשכים זמן רב, עדיף שרוב הזמן ישרור שקט – לא רק העדר מוזיקה מלווה אלא גם עדיף להמעיט בדיאלוגים – הדמויות אמורות להיות מוכות גורל ואם אפשר להכניס אונס לסיפור – אז מה טוב.

 ז'אן דילמן מייצג את המחנה הריאליסטי של הקולנוע המשעמם. לרוב אל מול מחנה זה ניצב המחנה הפורמליסטי (חלוקה גסה לצורך הדיון, נא לא לתפוס את זה כתורה מסיני. אפילו לא תומר סיני). בעוד זה הריאליסטי לרוב מתעסק בנושאים חברתיים ומנסה להיות פוליטי (וז'אן דילמן הוא אחד מהסרטים הפמניסטיים החשובים ביותר) ומנסה ליצור הדזהות על ידי החשיפה הבלתי מתפשרת ליום יום והשמירה על זמן אמת בלי קיצור דרך, אז זה הפורמליסטי מנסה להיות יותר פילוסופי, לא בהכרח לספק לנו משהו לאחז בו אלא לאתגר את הצופה למחשבה מופשטת אודות הקיום שלנו בעולם זה.

אחד מהסרטים הללו הוא כבוד האביר של הבמאי הספרדי אלברט סרה. כשראיתי את הסרט על מדפי האוזן לפני מספר שנים הייתי המאושר באדם: לא רק עיבוד קולנועי לספר האהוב עליי דון קישוט אלא גרסה אקזיסטנציאליסטית רוויות שתיקות כמו שאני אוהב – מה עוד גבר יכול לבקש?

אבל כגודל הציפייה כך גודל האכזבה: מעבר לשוטים רבים בהן הדמויות יושבות ומסתכלות על העולם, לא הרבה קורה. עכשיו מבחינתי כלום לא צריך לקרות בקולנוע. הכלום היא אופצייה טובה ולגיטימית בדיוק כמו סצנת מרדף, אהבה או שיחה ערה. אחד הסרטים האהובים עליי הוא  שביל החלב של בנדק פליגהאוף (שהוא ד"א חבר שלי בפייסבוק. האיש עצמו, לא איזה עובד של חברת ההפקה שלו) והוא מורכב מסצנות שכל אחת מהן היא שוט אחד סטאטי בו התרחשות מינורית עד לא קיימת: אימא מסיעה תינוק בעגלה על מזח ונוטשת אותו, שני רוכבי אופניים מקפצצים ומסתכלים על קן ציפורים עולה באש. להסביר למה זה מרתק אותי ומפעים אותי כל פעם מחדש אצטרך דוקטורט שלם. אבל ההבדל בינו לבין כבוד האבירים הוא שבזה האחרון יש נסיון לעלילה, לספר סיפור, וגם אם הוא חורג מהמוכר לנו מהקולנוע המסחרי, הוא עדיין עובד בתוך מסגרת סיפורית כלשהי. הוא מנסה להיות מופשט בתוך משהו סיפורי. שביל החלב מביא סיטואציות, מנסה ללכוד רגע ועל ידי התבוננות בהם מנסה להגיד משהו על העולם. או לגרום לנו להבין משהו על העולם – ובמקרה של שביל החלב – על הגלקסיה, מה שאומרים: אמירה אוניברסלית.

 דרך הראיון של אורי קליין עם הבמאי אלברט סרה אני רוצה לנסות להסביר את הבעייתיות הרבה שאני מוצא בסרט. כשנדמה שהבמאי לא מצליח להסביר דברים על אודות הסרט שלו, קשה לצפות מאיתנו הצופים לדבר דומה.

כשאתה אומר לא (קולנוע רגיל), למה אתה מתכוון?

בראיון אומר סרה שברגע שהוא ניגש לעשות סרט הוא שוכח את כל מה שהוא למד בחייו מסרטים ועושה את מה שנראה לו נכון. בעיני זאת נדמית כתשובה מעט מתממת, כי הרי ברור שהוא לא יוצר בריק. אם הוא היה אומר: "לא ראיתי בחיים שלי סרט" אז פשוט הייתי אומר שהוא שקרן. אבל ברגע שהוא צופה בסרטים, וברור מהראיון שהוא מכיר סרטים ומדבר על המאסטרים הגדולים, אז קשה לי לראות איך התפיסה האמנותית שלו לא נובעת מהדברים שהוא ראה ומעריך. ייתכן והוא עושה תפנית של מאה שמונים מעלות מכל מה שהוא הכיר לפני, אבל בכל זאת, האמנות שלו היא ביחס אליה, במקרה כזה למשל היא פשוט הייתה ריאקציה אליה.

עיבוד המוצלח יותר של דון קישוט של אחד ממקורות ההשפעה של סרה. משהו פיקסו. שכחתי

בעוד זו תשובה שניתן להבינה כנאיביות, האמירה שלו שהוא בחר בדרך שלא רבים בוחרים בה – זו שדומה לאוונגרד של פעם שהיינו ריאקציה למה שפופולארי –  היא כבר על הגבול בין טיפשות ליהירות: אוונגרד תמיד היה ותמיד יהיה, והוא לא יחיד בדורו שעושה קולנוע אחר, שאינו מתכתב עם הפופולארי וההמוני. לטעמי גם אחרים עושים זאת ואף טוב ממנו: בנדק פליגהאוף, צאי מינג ליאנג ואחרים. הניתוק הזה בא לידי ביטוי גם בכך שהוא אומר שהיום לא עושים סרטים דתיים. אמירה שבעיני מעידה יותר על הסגירות של הבמאי מאשר על מצב הקולנוע בימינו. שכן סרטים עדיין ממשיכים לעסוק בדת וייצוגה בחיינו, רק בדרכים שונות. מספיק להזכיר את האיש שתבע את אלוהים, יהודי טוב, המצאת השקר וכמובן חופשת קיץ מישראל. ההבדל בין כל הסרטים הללו (פרט לאחרון) לסרט של סרה זה שהם עושים זאת בצורה הומוריסטית וקלילה יותר, ומאחר ובתודעה שלנו הומור לא נתפס כבר כדבר רציני, אז אנחנו שוכחים את היכולת שלהם לעסוק גם בעניינים רמים יותר (ארחיב על כך יותר לקראת הסופ"ש בהקשר לוודי אלן החדש).

שיעמום פיוטי

מעבר לאופן בו הוא ממקם את העשייה שלו הן ביחס לעבר והן ביחס להווה, הבעיה הגדולה היא האופן בו הוא מתאר את הקולנוע שלו, את הכוונות שלו ואת האופן בו הוא מנסה ליצור רעיונות: הוא טוען שאין הוא יודע מה הוא מתכוון לומר בהם עד שהוא עושה אותם, ושהקולנוע שלו הוא כמו שירה. כאן הוא כבר נכנס לטריטוריה האהובה עליי: קולנוע כשירה וקולנוע פיוטי.

לפני הכל אני חייב להגיד, וציינתי את זה במניפסט, אני פשוט לא מבין מה זה קולנוע פיוטי. אם אני מבין נכון, זוהי דרך אחרת להגיד קולנוע- שירה. לטעמי קולנוע-שירה הוא יותר מושג ביקורתי ופחות משהו קולנועי. זה אולי כי אני לא מתחבר לשירה, אבל הרי קולנוע מדבר בדימויים ויזואליים ולכן לא אמורה להיות לי בעיה להבין את הדימויים הללו. אני מבין מטאפורות ושאר טריקים של משוררים, אבל בעיני זה פשוט לא מתקיים בקולנוע.  יש בעיה אחרת בהגדרה זו: אני לא הראשון לומר זאת, אבל להשוות קולנוע לשירה עושה עוול לשניהם. שכן להגיד שקולנוע הוא שירה בתנועה הוא להחסיר משהו מקולנוע. למעשה באותה הנשימה ניתן לקרוא לשירה כקולנוע קפוא.

האופן בו סרה רואה את הקולנוע שלו ככזה הדומה לשירה הוא בכך שהוא חותר לקולנוע שבו אין קשר הכרחי בין השוטים: בניגוד לקולנוע העלילתי השוטים לא בהכרח אמורים לקדם את העלילה, ושיהיה מעבר מופשט יותר מדימוי לדימוי. על הנייר, זהו אידיאל נפלא, אבל הבעיה שיש לו עלילה ונרטיב. יש דמויות, שטוחות וחסרות ייחוד ככל שיהיו. הסרט מציג לנו את הדמויות של דון קישוט וסנשו פנשה, וגם אם הן לא אותו דון קישוט וסנשו פנשה מהספר, יש עדיין התמקדות בהן, הן נעות ממקום למקום – השירה הזו שעליה הוא מדבר לא קיימת שם, היא "נחסמת" על ידי הצורך העלילתי. לא הצורך של של הקולנוע כמדיום, אלא זה שנובע מהסרט אותו הוא יצר. קולנוע לא חייב נרטיב מגובש וברור, סרטים נסיוניים מגרמניה בשנות העשרים או אמריקאים משנות החמישים הראו שסרט יכול להיות דימויים ויזואלים ותו לא.

אבל גם בני זמנו של סרה יודעים דבר או שניים על שוטים שאינם מקדמים נרטיב: שביל החלב שלמרות שכל סצנה היא שוט והיא אינה קשורה לזו שאחריה, עדיין עושה את מה שסרה מדבר עליו: שכן בתוך כל שוט אין לנו ממש סיפור, או דמויות של ממש אנחנו יכולים לעקוב אחריהם. אם "התחברנו" לדמות מסוימת, אחרי מספר דקות היא כבר נעלמה. אם נעבור מרמת השוט והחיבור בניהם ונעבור לדבר על משך הצילום, אז גם שם, ההתרחשות (או אין התרחשות) היא מקור לדימויים שפורצים ו"גוברים" על הנרטיב.

דבר דומה ניתן לומר על שלום לפונדק הדרקון שמתאר את הדקות האחרונות של בית קולנוע ישן בטייפי שעומד להסגר. הסרט "עוקב" אחרי מספר דמויות ומציג את האופן בו הם חווים את הרגעים הללו. בכלל סרטים משעמים, עסוקים יותר בהצגה מאשר בהגדה. לא מנסים לומר לנו משהו על הדמויות או ההתרחשות – אלא אנחנו אלו שצריכים "לעבוד" עם הסרט, להוציא ממנו משמעות. הבעיה עם כבוד האביר היא שהוא תקוע איפושהו באמצע בין השניים ולכן קשה להנות מהשירה שלו כי אנחנו בו בזמן מוטרדים מהנרטיב שלו.

לפי תיאורו של סרה ניתן להבין את כבוד האביר כזרם תודעה במובן הכי ישיר של המושג: "היצירה של הסרט שמתהווה במוחי תוך כדי שאני מביים אותו הוא הנרטיב של הסרט". תקראו לי שמרן, אבל אני רוצה שמאחורי הסרט שאני רואה תהיה מחשבה ברורה ומאורגנת, גם אם אופן הצגתה היא מפוזרת ולא פשוטה להבנה. אומרים שכוונת היוצר היא לא חשובה, אבל חשובה שתהיה ליוצר כוונה. ולפי מה שסרה אומר נדמה שאין לו כוונה, אלא רק פרגמנטים ומחשבות. לזה הקולנוע פחות מתאים, אולי שינסה את טוויטר.

השכלה, כתיבה ומחשבה

סרה אינו בעל השכלה פורמלית בקולנוע, הוא ראה הרבה סרטים בחייו, קרא שירה ובוודאי גם פילוסופיה, ראה אמנות, האזין למוזיקה וכו'. בכלל, אין לי ספק שהוא אדם אינטלגנטי, ואני מצפה לראות עוד דברים שלו בעתיד – בכל זאת, הוא הבטיח שילוב בין קזנובה לדרקולה. כאמור הבעיה העיקרית שאני מוצא בו, ובגלל זה הוא "נבחר" לייצג את תחלואי הקולנוע המשעמם (יאמר לזכותו שאצלו אין סצנות אונס) היא בגלל האופן בו הוא מדבר על הקולנוע שלו.

כפי שכתבתי בפוסט הפתיחה שלי, אחד הדברים החסרים לי מאד בתרבות הקולנוע כיום היא הכתיבה של יוצרים. המקסימום שיש לנו זה טוויטר. אבל עם כל הכבוד לטוויטר, היא אולי מקום לדאחקות על מחירי הקוטג' (מי כמוני יודע את זה) ולא מקום לפתח בו מחשבות מעמיקות על קולנוע. ואין מה לעשות, כשאתה בא לעשות קולנוע חושב כמו זה של סרה, אתה חייב לחשוב. אולי סרה עושה זאת בזמנו הפנוי, ובעתיד עוד אלמד את הכתבים שלו, אבל כשהוא מעיד על עצמו שהוא לא חושב על מה יהיה בסרט שלו לפני הצילום, אני מפקפק בכך שהוא גם מנסח לעצמו פילוסופיה אמנותית לפני כן. וחבל, כי קצת מחשבה וגיבוש תפיסת עולם יכולה לחולל פלאים כשניגשים לטפל בחומרים של הסרט.

…To Be Continued

כאמור לצערי אני עוד לא יכול לדבר על מהי אותה תחושה של "שעמום" שאני כל כך אוהב מהסרטים הללו. מדוע אני מוצא הנאה בלהסתכל על כלום קורה? בשליפה אני יכול לומר כי זה דורש ממני להפעיל את הדמיון, לא רק להיות "עבד" לדימוי הויזואלי שמכתיב לי מה לחשוב ולהבין, אלא נותן לי חופש להיות סובייקט חושב. ייתכן גם שזה מפני שבמקום להרחיק אותי מעצמי ומהכאן והעכשיו כמו שאמור לעשות קולנוע בידורי אסקפיסטי, הוא עושה בדיוק ההפך. אבל כדי לעשות זאת לא מספיק לעבוד על פי נוסחאת הפסטיבלים, אלא כמו כל אמנות טובה צריך לחדש ולהפתיע כדי לאתגר אותנו. במקביל לזה אני אצטרך לשכלל ולקדם את המחשבות שלי על השעמום ולא רק להסתפק בהצהרות ריקות וביקורת שלילית כנגד יוצרים.

עדכון קצר

אז מסתבר שאני לא היחיד שמצא את הדיון בניו יורק טיימס מעניין והרשת הוצפה בתגובות:

ראשית, שלושת המבקרים של הטיימס מגיבים אחד לשני/שלישי בכמה סבבים. כשדרגיס פועלת ברוח המניפסט שלי!

בנוסף לאלה, יש עוד כמה תגובות, כמעט מקריות שליקטתי, ואני בטוח שיש עוד.

חשוב לציין שטרם הספקתי לקרוא את כל אלו. אז אם קראתם, תמליצו ותגיבו על זה באיזור התגובות.

חלקם מבלוגים:

http://blogs.suntimes.com/scanners/2011/06/into_the_great_big_boring.html

http://ebiri.blogspot.com/2011/05/slow-and-behold-on-pacing-patience-and.html

http://www.ifc.com/news/2011/05/down-into-the-roots-of-cultura.php

וגם מעיתנים מכובדים:

http://www.guardian.co.uk/film/2011/jun/12/boring-films-critics-culture-fatigue

http://www.bfi.org.uk/sightandsound/feature/49591

האחרון לא קשור לדיון, להפך הוא הקדים אותו ביותר משנה, אבל זה סייט אנד סאונד אז נראה לי שראוי לתת להם במה.

למעשה יש מצב שכשהוא יצא אז חברי אבנר שביט אמר לי על המאמר הזה, ואולי התחלתי לקרוא, אבל לא ממש הספקתי לקרוא את כולו.

16 תגובות to “מצ'עמם לי”

  1. אביעד said

    פרדוקס – פוסט מעניין על שיעמום. ועניין הטוויטר והכתיבה הנעדרת מדוייק להפליא. אני בעדך במלחמתך הצודקת.

    • יערה said

      פוסט נהדר! אין על קולנוע משעמם. ואם הוא עשוי טוב, ואתה מקבל אותו כפי שהוא, אני חושבת שסרט משעמם דווקא יכול לייצר מתח ברמה גבוהה. כפי שכתבת, כסובייקט חופשי וחושב בזמן הצפייה ההתבוננות מגיעה לרזולוציה גבוהה כל כך, שלכל פרט קטן יכולה להיות משמעות, וכל שינוי קטן יכול לייצר מתח. כמו הבקבוק המתנדנד בקטע מז'אן דילמן, או כל תנועה בפריים בשביל החלב, שגורמת לך לתהות, מה הולך לקרות?

    • אתה ממונה בזאת לא.מוזיקה של המלחמה.
      כי מלחמה בלי סאונד טוב, היא פשוט לא מלחמה:

      • אביעד said

        זאת הצעה מפתה, אבל אני חושש לקבל עליי את התפקיד. אני אצטרך להסתבך עם בנימין, ובינינו, הוא מפחיד אותי ממש.

  2. דוגמה נהדרת לקולנוע "משעמם" ומופלא זה "5 שמוקדשים לאוזו" של עבאס קיארוסטמי. ואם יורשה לי לשים לינק לסרט קצר שעשיתי לפני חמש שנים והושפע מהסרט הזה של קיארוסטמי

  3. עמית said

    שלום רותם
    דעתי היא כזאת:
    הוגים רבים וטובים דברו על נושא הזמן בקולנוע. אין ספק שהמניפולציה שהקולנוע עושה למשך של הדברים היא מפתח חשוב להבנה של המדיום.
    אין כמו סרטים משעממים כדי לעורר שאלות על זמן ודרמה.
    אני באופן אישי נהנית מתחושת ההישג אחרי שאני מסיימת לראות סרט משעמם, ולכן הם תמיד מעוררים בי את השאלה של הקולנוע כדבר שיש לו משך מוגבל, תחום וידוע. קלטות הוידאו והדיוידי הפכו את השאלה ליותר מורכבת, כמובן. מרגע שאתה יכול לעצור סרט משעמם ולהמשיך אותו מתי שבא לך כל הנושא החוויתי, הארועי, מקבל תפנית. אני לא רואה סרטים משעממים בבית, ובטח שלא לבד.
    הסרט של סרה שתיארת נשמע כמו סרט שממחזר תפיסות קודמות לגבי הזמן בקולנוע, ומשתמש בעצם רק בהזרה הבסיסית של המשך (כיצד דקה בקולנוע עוברת כמו נצח כשלא קורה בה כלום), בלי להציע שום תשובות חדשות או רעיונות מקוריים.
    ואכן זה מצער במיוחד כיוון שדון קישוט נראה לי כגיבור אידאלי לסרט משעמם.

    לגבי קולנוע פיוטי או שירה קולנועית, מעניין שאין לך בעיה עם המושג "סיפור".
    גם הוא שאול ממקורות אחרים.
    אני מאמינה שיש כזה דבר קולנוע פיוטי. כשאני אומרת קולנוע פיוטי אני מתכוונת לסרט שמתמש בטכניקות של שירה. "מחוץ למים" למשל, הוא סרט מאוד מטאפורי, גם ברמת הצורה וגם ברמת התוכן. ברוב הסרטים יש מטאפורות (הדוגמה הקלאסית של מערכת יחסים לא מתפקדת בתוך כלי תחבורה מקרטע) אבל בסרטים פיוטיים הרמה המטאפורית הופכת להיות יותר ברורה ומדוברת בטקסט הקולנוע עצמו, ובסרטים פיוטיים טובים המטאפורות הן מרעננות ובלתי צפויות. יש גם סרטים סינקדוכיים כמובן, אבל אני הכי אוהבת סרטים שמשתמשים בסמיכות (אלטמן למשל).
    לגבי שירה קולנועית, אני מאמינה שאם אין כזאת אז צריכה להיות.
    אהבתי מאוד את הפוסט, כמו שאמרתי- מוכנה לחתום על המניפסט בכל עת.
    אני מצרפת שיר שתוכל להשתמש בו כמסד תאורתי לעבודה העתידית של על סרטים משעממים
    http://www.americanpoems.com/poets/john-berryman/1057

    • טוב שאת מזכירה את עניין הצפייה בבית. שכחתי לחלוטין להזכיר זאת בפוסט:
      זה באמת בלתי נסבל עד בלתי אפשרי לראות סרט "משעמם" בבית.
      את כבוד האביר ראיתי בבית, אבל גם את שלום פונדק הדרקון.
      ברור לי שהחויה שלי שם היא לא דומה בכלום למה שהיה יוכל להיות בקולנוע, עדיין אפשר להעריך אותו בתור סרט טוב או לא.
      לגבי סיפור ושירה: אין לי שום בעיה לשימוש במושגים הללו אבל רק להסביר.
      הבעיה שהעלתי במניפסט היא ההצמדה האוטומאטית של המושג הזה לקולנוע מסוים בלי ממש להסביר.
      הרי נרטולוגיה היא לא משהו ייחודי לספרות – יש נרטיב בכל דבר, לא רק באמנות. אז יותר מכדאי להשתמש במושגים הללו.
      אבל בעוד קל לנו להסביר מהו סיפור, להסביר מהי שירה, מהו דימוי/מטאפורה/סינקדוכה וכו' – דורש יותר עבודה.
      ולא שזה בלתי אפשרי. האזכור שלך את למחוץ למים הוא בדיוק כזה: אכן סרט מלא משמעויות בכמה רבדים.
      למרות שכמעט יצאתי ממנו בגלל עודף מלודרמטיות, היא לא עברה את הגבול וכך נשארתי.
      עשית לי חשק לראותו שוב (את יחד עם מייקל פאסבנדר באקס מן: ההתחלה. שיהיה בריא.).
      כי היה בו בדיוק את הרובד הזה שמתעלה מעל לעלילה. שם זה גם עדין ולא בוטה, ולכן זה עובד יפה יותר.
      הרי כמו שאנחנו לא אוהבים שמאכילים אותנו בהסברים בכפית כך גם עדיף לעדן את המטאפורות.

  4. מוזבי said

    הדיון בניו יורק טיימס מרתק, אבל לא מהסיבות הנכונות. הוא מרתק כמו תאונת דרכים קטלנית. הטיעון נגד קולנוע משעמם הוא של דן קויס, מבקר קולנוע שמעולם לא שמעתי עליו. הטיעון בעד הוא של מנולה דרגיס ואנתוני סקוט, שני המבקרים (לא אחד! שניים!) הבכירים של הטיימס. לא מאוד הפתיע אותי לגלות שהטיעון של דרגיס וסקוט הוא יותר אינטליגנטי, מנוסח יותר טוב, ולבסוף בונה קייס הרבה יותר טוב. אבל גם קויס מעלה כמה נקודות טובות. חבל שהכתבה שלו היא בסך הכל הרמה להנחתה.

    • אני הכי בעד הרמות להנחתה ותאונות קטלניות🙂
      אבל מעבר לכך, נראה שקויס מייצג אולי הגישה הבורגנית לקולנוע: תן לי קולנוע מהנה גם אם הוא מציג קצת סבל, אבל לא יותר מדי.
      שיהיה משהו עם ניחוח אמנותי, אבל לא מאתגר. יותר ברגמן ואנטוניוני אבל לא אקרמן למשל. אבל זה אולי המרקסיסט שבי מדבר.
      אבל יותר מזה הוא לבטח מציג את הגישה האנטי-אינטלקטואלית וכל תרבות האינסטנט. אני מבין שיש אנשים שלא אוהבים את טרקובסקי.
      אבל נדמה לי שהוא חסר סבלנות באופן יסודי למשהו אחר. וזה כבר עצוב.

      • מוזבי said

        קויס בהחלט מייצג את הגישה הבורגנית, אבל לדעתי הוא מייצג אותה בצורה קצת אחרת. יש לו משפחה וילדים. הוא מדבר עליהם במסגרת הכתבה. אין לו כוח לסרטים של בלה טאר. יש לו דברים יותר טובים לעשות. גם לדרגיס וסקוט יש בן\בת זוג וילדים? אי אפשר לדעת. הם לא מזכירים אותם בתגובה שלהם ובדפי הוויקיפדיה שלהם לא כתוב שום דבר רלבנטי. המסקנה שלי – את מה שאתה קורא לו "קולנוע משעמם", אני הייתי קורא לו "קולנוע לאנשים שהם לא בקטע של מערכות יחסים". ואני מת על בלה טאר.

      • אהבתי את הפרשנות שלך לקולנוע בורגני, והקשר בין "קולנוע משעמם" למערכות יחסים, אבל נראה שדרגיס כן נשואה:
        http://movies.nytimes.com/ref/movies/bio_dargis.html
        אז צריך אולי לחשוב יותר לעומק על הסיבות שגורמות לאנשים להיות סובלניים יותר לסרטים כאלה.

  5. עופר said

    מה לגבי "המשוטט" הישראלי? לא יצירת מופת, אבל בעיני נסיון מעניין לפעול בתוך ה"ז'אנר"

    • מאחר וישראל היא ביצה, ועולם הקולנוע עוד יותר, אז מאד קשה לי תת ביקורת על סרטים ישראלים.
      במיוחד אם אתה אמור לתפוס את מקומו של במאי הסרט במשחק הכדורסל השכונתי של החבר'ה🙂
      אבל ללא ספק מגיעה לו התייחסות על הבחירה האמיצה שלו בסגנון/ז'אנר זה. אני מאמין שבהמשך עוד אכתוב פוסט על הבחירות האמיצות שנעשו כאן בשנים האחרונות.בייחוד על ידי צעירים.
      והוא יהיה מאד לא ביקורתי, כי פרט לאבישי אז אני גם ביחסים אישיים כאלה או אחרים עם דני לרנר, נבות פפשדו ובייחוד אהרון קשלס שהיה מתרגל שלי לפני שנים רבות.

  6. […] ולכן ביי הוא טוב ושייך לקולנוע בדיוק כמו וודי אלן וקולנוע משעמם. העניין הוא שרוב המקטרגים הם כאלו שאוהבים להכריז על […]

  7. […]  שהוא פעל כמו במאי שחושב שהוא בנדק פליגהאוף (אביר הקולנוע המשעמם). נדמה שטאר לא יודה שהוא מושפע מפליגהאוף (כפי שבראיון […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: