הבמאי שחזר מן הכפור

23 ביוני 2011

לפני שבוע חגגו בעולם את בלומס דיי, היום בו מתרחשת עלילת ספרו הנודע של ג'יימס ג'ויס  יוליסס (לא תאריך אקראי דרך אגב: זהו יום השנה לפגישה הראשונה שלו ואישתו). בין ג'ויס לוודי אלן, שהסרט החדש שלו חצות בפריז מגיע לבתי קולנוע היום יש משהו מן המשותף: על ג'ויס אמר ז'אק לאקאן הפיסכואנלטיקן הצרפתי הנודע, שסגנון הכתיבה שלו היא סימפתום לפסיכוזה שלו, דרך הכתיבה שלו הוא נותן לה ביטוי ונמנע להכנס למצבים כאלה בעצמו. מי שמכיר את יוליסס יכול להבין איך את הניתוק מהמציאות העביר ג'ויס לספר במקום לחייו. לכן הוא חייב לכתוב כדי להמשיך להתקיים בלי להכנס למצבים פסיכוטיים, קרי ניתוק קשר מן המציאות. אני חושב שבמובן מסוים אותו הדבר ניתן לומר על וודי אלן: אם הוא לא ייצור סרט כל שנה – הוא פשוט יפסיק להתקיים. אצלו זה פחות קשור לפסיכוזה ויותר לנרקיסיזם וניורוטיות: הנרקסיזם מונע מהניורוטיות להשתלט עליו לחלוטין.  ומי שרוצה חיזוק לכך שיקרא את הראיון הנפלא שערך חברי הטוב אבנר שביט עם אלן בפסטיבל קאן האחרון, בו אלן מצהיר: "בשביל שלוות נפש אני כותב, ובלי זה הייתי משתגע"

אל תקרא לי ניורוטי, תגיד מאותגר חרדתית

ההספק שלו הוא בלתי נתפס עבור יוצר שעדיין פועל במסגרות מסחריות שפונות לקהל הרחב: יותר מארבעים סרטים במשך כמעט חמישים שנה. את כולם הוא כותב ומביים. בגיל 76 לא נראה ששום דבר יעצור אותו. הוא מצליח להשיג מימון לסרטיו כל שנה – ואם לאמריקאים נמאס לתת לו כסף, אז אין בעיה, יש אירופאים שיסכימו לממן אותו. כתוצאה מכך אנחנו מקבלים סרטים שלו שמתרחשים באנגליה (נקודת מפגש ו-חלומה של קסנדרה) ספרד (ויקי כריסטינה ברצלונה) ועכשיו פאריז. אני משער שאחרי שלאירופאים יימאס ממנו הוא פשוט יעשה מה שכל אמריקה עושה – ימכור את עצמו לסינים.

אולי אנחנו נשענים על המעצמה הלא נכונה?

הצורך הנרקיסיסטי והניורוטי מקבל אצלו ביטוי מוחשי יותר: ברבים מסרטיו, אם כי פחות בשנים האחרונות, הוא מככב, ולרוב בתפקיד עצמו. קשה לומר עד כמה זה הוא "עצמו", אז לפחות ניתן לומר שהוא מציג את לנו את וודי אלן כפי שהוא היה רוצה שהציבור יתפוס אותו: יהודי ביישן אך מצליח עם נשים, ניורוטי, מגמם, אינטלקטואל ומצחיק, שצוחק לרוב על אינטלקטואלים אחרים וקצת מורבידי או דכאוני. שברירי אך לא נשבר. דימוי זה מקבל חיזוק בביוגרפיה שלו, ההתנהלות היומיומית שלו ובעיקר מראיונות איתו, ולכן במקרה של וודי אלן נדמה שנהיה בלתי אפשרי להפריד את הפרסונה שהוא מציג לנו בסרטים שלו לבין האיש "האמיתי", אבל אני חושב שזו הפרדה שחייבים לעשות. אין לנו באמת אפשרות לדעת מי הוא וודי אלן "האמיתי", כמו שאנחנו לא יכולים לדעת מיהו איווט ליברמן באמת: הוא אולי נראה לנו כאדם קשוח ומאיים, אבל ייתכן מאד כשהוא מגיע הביתה אחרי יום עבודה הוא כולו רכות ומתיקות.

אבל כשוודי אלן לא מככב, אז הוא מעביר את השרביט לאחרים: קנת' בראנה בסלבריטי, רבקה הול בוויקי כריסטינה ברצלונה, ג'ון קיוזאק בקליעים מעל ברודווי, לארי דיוויד במה שעובד שהוא יותר וודי אלן מוודי אלן.

 אבל אני חושב שאפשר למצוא את  המאפיינים הללו בכמעט כל דמות אצלו, כי בסופו של דבר, בכל אחד מאיתנו יש וודי אלן קטן.

הפעם בתפקיד וודי אלן אנחנו מקבלים את אוון ווילסון בתור גיל פנדר. כמו תמיד זוהי דמות של אמן (עיתונאי, תסריטאי, סופר, במאי) במקרה זה הוא תסריטאי להשכרה מצליח מאד בהוליווד, אבל שאיפת חייו היא להיות סופר ולחיות את החיים הרומנטיים. הוא כתב ספר על אדם בעל חנות נוסטלגיה – מטאפורה כמובן על דמותו בעולם הסרט: אדם שרואה בעבר את היפה והטוב ורוצה לחיות שם, אבל מרוב פנזטיות שוכח לראות מה יפה גם כאן ועכשיו. הוא חובב ספרות ומוזיקה אבל לא משחק אותה מומחה בניגוד לדמות אותה  מגלם מייקל שין (הנפלא כהרגלו) שאותה מצליח הסרט להגחיך כל פעם מחדש. העלילה מתרחשת בעת חופשה של גיל עם עם ארוסתו (ריצ'ייל מקאדמס) שלא ממש ברור מה הם מצאו זה בזו, והוריה שלא מחבבים אותו, כי הוא כל מה שהם לא היו רוצים לבת שלהם: אידיאליסט – דבר הבא לידי ביטוי בשאיפות הספרותיות שלו והעדפתו ללכת בפריז בגשם וגם בדיעות הפוליטיות שלו.

אחרי לילה של טעימות יין, שנדמה שזה לא ממש כוס התה שלו, הוא יוצא לטיול רגלי כדי לספוג את האווירה של העיר והוא אכן מקבל אותה במלוא הדרה: הוא מוצא את עצמו בעידן תור הזהב של שנות העשרים, התקופה של אחרי מלחמת העולם הראשונה בה הציפו אמריקאים רבים את פריז ובניהם אמנים רבים. החזרה הזו לעבר, דורשת מהצופה הכרות עם ההיסטוריה של האמנות והתרבות ולהכיר את הדמויות אותן הוא פוגש (וזוהי חלק מהעשייה האלאנית- להיות אדם רחב אופקים): סקוט וזלדה פיצ'גרלד, ארנסט המינגווי, גרטווד סטיין שעוזרת לו לשכתב את הספר שלו, פיקאסו, דאלי ובוניואל שמספק אתנחתא קומית לעכברי הקולנוע כשגיל מנסה למכור לו רעיון לסרט The Exterminating Angel אותו בוניואל עתיד לעשות כמה עשרות שנים אחרי. אבל כעת בשנות העשרים לפני שהוא עשה אפילו סרט אחד – הוא לא מצליח להבין למה אנשי המעמד הגבוהה תקועים בחדר ולא יכולים לצאת, אם אין שום דבר ממשי שעוצר אותם. ואולי יש בזה יותר מקטע הומוריסטי לידענים,וזוהי גם אמירה של אלן על רעיונות והשראה אמנותית.

אבל כמו שוודי אלן של הסרטים הוא לא וודי אלן של החיים האמיתיים, כך הגיבורים התרבותיים שגיל פוגש הם לא באמת באמת האנשים, אלא רק המיתוס: דאלי שהוא מציג בסרט הוא לא סאלבדור דאלי האדם, אלא האייקון והזיכרון שנשאר ממנו לאורך השנים. גיל אפילו אומר לארוסתו שהם כולם בדיוק כפי ששמענו עליהם – אבל זה רק כי אנחנו מעצבים את הגיבורים שלנו כפי שהיינו רוצים שהם יהיו, ופוחדים להפוך אותם לאנושיים.

מי זה מי?

 ומי שרוצה להכיר יותר האנשים בהקשר של התקופה שיקרא את המאמר הנפלא מהניו-יורק טיימס (הכתב הכחול זה לינק למי שלא הבין עד כה)

לא ארחיב מעבר לכך, רק אומר שהסרט כולל בתוכו את התערובת האלנית הקבועה: הכוכבים הגדולים (קרלה ברוני, מריון קוטיאר בין היתר), רומנטיקה, אינטלקטואליות מצד אחד, וקטילת אינטלקטואלים מנגד. אבל יש כאן גם אלמנט שלא קיים הרבה בסרטיו: פנטזיה. ואין הכוונה לזה שהפריזאים ששים לדבר אנגלית עם התיירים, אלא זה שגיבורנו מוצא את עצמו חוזר בזמן ומבלה עם הסופרים והאמנים הנערצים עליו. הדבר דומה לסרטים קודמים שלו כמו אליס, שושנת קהיר הסגולה ואחרים. אני אומר פנטזיה ולא מדע בדיוני, כי החזרה בזמן מתקבלת בצורה טבעית, לא כחלק מהדמיון של הגיבור ולא כמשהו מדעי. גיל פשוט מגיע לשם ומתרועע עם הגודלים מכולם, לומד מהם דבר או שניים.

זהו אחד הסרטים המענגים והמקסימים ביותר שראיתי לאחרונה, ובטח מבין אלו של אלן (אם כי מצחיק פחות מ– מה שעובד אבל אנושי הרבה יותר). יש לכך כמה סיבות. דבר ראשון פריז היא עיר שקשה לא  להתאהב בה במבט ראשון: אני זוכר את הביקור הראשון שלי שם בזמן עצירה בדרך חזרה מארה"ב. טיול של ארבע שעות הספיק לי כדי להבין שזאת עיר ייחודית. ועם הזמן ההכרות עם התרבות (וקצת השפה) רק חידדו את הקשר. הפריז של ימינו שאלן מציג לנו היא לא כזאת אטרקטיבית, ולכן הגיבור שלנו צריך את פריז של שנות העשרים, שהיא בעיניו מיתוס ונוסטלגיה ומי לא רוצה לחיות בתקופה אפית?

הסיבה השנייה למה זה סרט כל כך מוצלח היא שזה מרגיש כמו סרט אותנטי, כנה ואישי. אין לנו כאן מתקשרים מזויפים, פרשיות רצח, אורגיות בספרד – אלא משבר של אמן שמחפש עיר אחרת ליצור בה, שתהיה המוזה שלו – ולאור הדילוגים הגאוגרפים של אלן בשנים האחרונות, הדבר מרגיש כמו דין וחשבון עצמי. ניתן להבין זאת גם דרך הקבלת הפתיחה של הסרט לזו של מנהטן: בניגוד לכל (?) סרטיו, סרט זה אינו נפתח בכותרות הלבנות על רקע שחור עם מוזיקת ג'אז. הוא קודם נפתח עם סקירה של העיר ורק אז עובר לכותרות הרגילות.

בכך שהוא חורג מהפתיחה הקבועה שלו ומקביל אותה לפתיחה המהללת של מנהטן העיר שלו, הוא מחזק את האמירה שלו על פריז בחייו, או יותר נכון לומר, על מקומה של ניו יורק בחייו היום.  חשוב להבין את הקרבה שלו לעיר: רבים מסרטיו לא רק שהתרחשו שם, אלא העיר הייתה גיבורה וחלק מהותי מהסרט. סרטים כמו מנהטן או תעלומת רצח במנהטן הן ממש סרטים מובהקים על העיר. אבל גם הרומן שלי עם אנני בו הוא מציג את הסלידה שלו מלוס אנג'לס או אליס כמעט בלתי ניתנים להפרדה מהעיר. מעבר לכך, וודי אלן הגיע לטקס האוסקר בשנת 2002 כדי להפציר במפיקים לצלם בעיר אחרי אירועי 9/11. זו הפעם היחידה בה הוא הגיע לטקס, אפילו כשזכה בפרס בעבר.

האם זו רק סיבה כלכלית כפי שציינתי בפתיחה? רק כי הצרפתים נותנים לו כסף רק כדי שיבוא לצלם אצלהם או שיש לו סיבה אמנותית לרעות בשדות זרים? האם ניו יורק כבר לא מספקת עבורו את ההשראה לה הוא זקוק ולכן הוא צריך את פריז ואת העושר התרבותי שלה כדי לבוא. לאור העובדה שפריז שהוא מתענג עליה היא פריז של שנות העשרים, בתור הזהב, אז ניתן להבינה כמייצגת את הערגה שלו לניו יורק של פעם, מצעירותו. זאת שהייתה יותר אינטלקטואלית ותרבותית.

באמצעות הכנות והעיסוק האינטלגנטי בנוסטלגיה וודי אלן הצליח למנוע ממני  להתרפק בנוסטלגיות על וודי אלן של פעם, ולשאול לאן הוא נעלם או להצהיר שוודי אלן נהיה במאי שמנסה להיות וודי אלן, אלא להנות מהיצירה הנוכחית שלו. ידוע שיהודים נולדו לסבול, וככל שהם יותר מרירים כך הם חיים יותר. לאור זאת נראה שלאלן צפויות שנים רבות של מרירות ויש רק לקוות שבשנים הקרובות הוא ימשיך להוציא סרטים שלא רק נושאים את השם וודי אלן, אלא גם מרגישים כחלק מהמורשת שלו.

* אני רוצה להודות לפבלו אוטין על חלקו במחשבות שלי אודות הסרט וודי אלן בהקשר זה.

4 תגובות to “הבמאי שחזר מן הכפור”

  1. כתוביות הפתיחה המזהות עם אלן התחילו רק עם "אהבה ומוות" כך שעד אז לא כל סרטיו נפתחו עימם. בנוסף, לפעמםי הוא הזיז את כתוביות מעט קדימה, או שילב אותן בתוך סיקוונס הפתיחה, למשל ב"לפרק את הארי". אהבתי את הדיון שלך בסרט. התרומה שלי לדיון בבלוג שלי – http://macguffin2.wordpress.com/2011/06/23/%d7%97%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%a4%d7%90%d7%a8%d7%99%d7%96-%d7%a9%d7%9c-%d7%95%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%90%d7%9c%d7%9f/

  2. liviu said

    אהבתי מאוד.הצלחת להגיד כל כך הרבה בכל כך מעט שורות….

  3. אחל'ה בלוג ! שיתפנו ועשינו מנוי. בהצלחה!

    אתה יכול לראות זאת כאן (וגם בפייסבוק) ולעשות מנוי בלחיצה על Follow

    http://www.scoop.it/t/catharsis

  4. […] טוב לסוגו" ולכן ביי הוא טוב ושייך לקולנוע בדיוק כמו וודי אלן וקולנוע משעמם. העניין הוא שרוב המקטרגים הם כאלו […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: