מבוא למניפסטים – חלק שני

7 ביולי 2011

אז פעם שעברה למדנו על השינוי שחל בז'אנר המניפסטים הפוליטיים בעקבות פרסומו של המניפסט הקומוניסטי. היום נבחן את המניעים הפוליטיים והסוציולוגים שבגללן מניפסטים עברו מהפוליטיקה לאמנות. שבוע הבא בחלק האחרון של ההקדמה נבחן את הסיבות האמנותיות שאמנים החלו להשתמש במניפסטים.

 הרבה לפני המניפסט הקומוניסטי, אמנים פירסמו טקסטים הצהרתיים ותוכניות פעולה, אבל אלה כמובן לא היו מניפסטים במובן המרקסיסטי של המושג. בניהם ניתן למצוא את ה-Ensenhamens של המשוררים האוקיסטינים או שנינות וכושר ההמצאה (Agudeza y arte de ingenio) של בלטסר גרסיאן (Gracián) . אבל תנועות האוונגרד ששאבו השראה מהמניפסט הקומוניסטי קראו במניפסטים שלהם, בטון רדיקלי, לשינוי מהותי בשדה בו הם פועלים ולא רק הציבו מטרות. הטקסט הראשון המציג חזון כזה הוא  ה"מניפסט הסימבולי" שכתב ז'אן מוריאס (Moréas) והתפרסם בלה פיגרוב-1886, אם כי קיימת מחלוקת האם הוא נקרא מניפסט על ידי מחברו או שמא זוהי תוספת של העורך . מטרתו של מוריאס הייתה להבדיל את עצמו וחבריו מזרמים, בתי ספר ו"איזמים" (ISM's) אחרים שפעלו באותה עת. השאיפה להבדלה וייחודיות אינה חדשה בתקופה זו, ויריבויות היו מאז ומעולם, אבל זהו המקרה הראשון בו האמנות שואבת אמצעי שנועד לפעול בשדה הפוליטי; ובכך שינתה את היחסים בין שני התחומים הללו לעד.

מתי פוליטיקה הפכה להיות אמנות?

 קפיטליזם, מודרנה ואמנות

בחירתם של אמנים בדרך המניפסטציה לא הייתה מקרית: האקלים החברתי-פוליטי שהוביל לכתיבת ופרסום מניפסט הקומוניסטי הוא גם זה שהוביל לשינוי במעמד האמנים בחברה ובצורך שלהם לזכות מחדש בהכרה – והפעם האמנות עצמה לא מספיקה. לצורך כך הם אימצו את אותו הכלי ששימש את הפרולטריון לזכות בהכרה מעמדית והנכיח אותם במודרנה.

מהי המודרנה? המשורר הצרפתי שארל בודלר (Baudelaire) מביא תיאור מאד לא מחמיא או אופטימי של החברה המודרנית, ומבשר על הניכור והבדידות המשמעותית שהיא מנת חלקו של האדם עד עצם היום הזה. האמן בחברה המודרנית, כפי שבודלר מצייר אותה, איבד את ההילה שלו שבעבר הייתה הסמל למעמדו ותפקידו בתוך המארג החברתי. עם שינוי מבנה החברה (עליית הפרולטריון, התבססות הבורגנות) האמן לא מוצא את מקומו יותר, שכן בניגוד לאצולה שהחזיקה אמני חצר, הבורגנות אינה זקוק לאמנים כדי לתאר אותם. כעת על האמן לתפוס את מקומו מחדש כשהפעם תפקידו הוא לחשוף את המנגנונים האידיאולוגיים שמכוננים את החברה הבורגנית. הדבר מוביל אותו לנוע בין שתי פעולות: האחת היא שעליו להצדיק את השבת הילה האבודה דרך האמנות שלו; ובו בזמן העדר ההילה והעדר מקום בחברה נהיה מושג ללעג ובוז על ידי אותה חברה.

ההילה היא לא מאפיין של האמן בלבד, אלא גם של תוצרי האמנות שלו שמבדילה אותה ממוצרי צריכה אחרים (באנגלית נהוג להבדיל ביןHalo  המיוחסת לאמן ו-Aura לאמנות). מושג זה הוטבע על ידי וולטר בנימין (Benjamin) במאמרו המשפיע "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" שטען שבמודרנה, עת בה האמנות החלה להיות אמנות משועתקת, המרחק בין יצירת האמנות לאמן מצטמצמת עד לכדי אפס: "מדי יום ביומו מסתמן במפגיע יותר הצורך לנכס את המושא ולקרבו ככל האפשר בדמות תמונה, או נכון יותר, בדמות העתק". שינוי היחסים בין היצירה לצרכן האמנות, משנה יחד איתו גם את היחסים בין האמן לצרכן.

היחסים החדשים המתקיימים במודרנה הן בין הצרכן לאמנות והאמן, מנכיחים את הבעייתיות הקיימת במעמד האמנות בעידן המודרני. במצבם החדש נטול ההילה האמנות והאמנים צריכים למצוא צידוקים חדשים לקיומם, ולקבע לעצמם מעמד חדש בחברה. מה שהיה הולם בעידן הטרום מודרני/קפיטליסטי אין דיה בו כעת. אחת הדרכים לאשרור מחדש היא באמצעות המניפסט – הכלי שבאמצעותו יכולים האמנים לעמת את הציבור עם הבעייתיות הקיימת במקומם של האמנים במארג החברתי, ואשר באמצעותו הם מאשררים את פעולותיהם. בתקופה המודרנית הפוליטיקה והאסתטיקה החלו להתערבב זה בזו, ועל ידי שימוש בשפה וברטוריקה דומה שהשניים מזינים זה את זה ומובילים לכך שמתקיימים בו יחדיו וללא הבדלה לעיתים (כלשון בנימין) גם "האסתטיזציה של הפוליטי" והן את "הפוליטיזציה של האמנותי". בכך הגבול בין האמנותי לפוליטי מתערער, ומוביל למצב בו לא ניתן להבין את תוצרי האמנות במונחים אסתטיים גרידא ועל מנת להבינם יש לשאול מושגים ורעיונות מן השיח הפוליטי. הערבוב הזה היה מתקיים במימד נוסף של המניפסטים.

פרטים והזמנה לפנות אליי בתגובות/מייל/פייסבוק

הצד השני של המטבע

 כפי שהוזכר לעיל, מוריאס השתמש במניפסט בין היתר כדי להבדיל את עצמו ואת יתר הסימבוליסטים מאמנים אחרים: במניפסט שלו הוא יוצא כנגד הנטורליזם, וכדי לסלול דרך לעליית הסימבוליזם אליו הוא משתייך. כאן אנו רואים את התפקיד הנוסף שיש למניפסט מעבר לתפקידו ביחס בין האמנות לחברה, והוא היחס בתוך השדה האמנותי עצמו. שכן למרות היותו חלק משדה כוח רחב יותר – החברה הקפיטליסטית – השדה האמנותי נבנה על פי חוקים פנימיים ייחודיים לו. בהתאם לחוקים אלו, כותבי המניפסטים יוצרים או מקבצים אמנים לכדי תנועות, בתי ספר, אסכולות וכו'. על ידי חתימה על המניפסט או הסכמה לחסות תחתיו, האמן מצטרף לקבוצה ומביא לה את ההון הסימבולי המשויך לשמו – והוא בתמורה לוקח חלק בהון הסימבולי שיש לקבוצה. הדבר מקבל חיזוק אצל פייר בורדייה (Bourdieu) וטוען שהמניפסט האמנותי משמש רק כדי להבחין את הקבוצה המוציאה את המנשר מקבוצות אחרות הפועלות בשדה, ובכך למעשה שולל את שאר תפקידי המניפסט שתוארו לעיל.

את ההסבר הסוציולוגי הנ"ל ניתן להבין בעוד דרך, כחלק מהפואטיקה של היצירה, ובאופן בו המניפסט משנה את מאזן החרדה של יוצר, ועל כך ארחיב בשבוע הבא.

רק שהחרדה לא תתקע אותך במצב אינפנטילי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: