כשנחמן פגש את בלה

11 ביולי 2011

בשנת 2004, כששאיפתי הגדולה הייתה להיות מהפכן אקדמי ולא קשקשן קולנועי,יצא לי לראות שני סרטים של הבמאי הקוריאני קים קי דוק: אביב, קיץ, סתיו, חורף… ואביב ו-להרגיש בבית. אלו היו שתי יצירות מהורהרות, שעושות שימוש חכם בזן, ומצליחות להעביר את הרוח המדטיבית בצורות שונות: אחד מתרחש בעולם מנותק בראשיתי כמעט, שנדמה כמו אגדת זן, והשני בנוף האורבני של ימינו ומתאר את קושי היחסים בין בני אדם. סרטים אלו ריגשו אותי, החזירו לי את האהבה בקולנוע ואולי אף זרעו את הזרעים הראשונים למעבר שלי ללמוד קולנוע ולצלול לעולם הזה. לאור התחושות הללו, אפשר רק לדמיין כמה התרגשתי וציפיתי לסרט חדש של קים קי דוק שלא איחר להגיע כעבור שנה. כמו שקורה פעמים רבות בחיים, עם ציפיות גדולות מגיעות אכזבות גדולות. את אכזבתי מקשת שטחתי בביקורת באתר סרט אבל ביני לבין עצמי אמרתי שזה נראה כמו סרט של במאי שחושב שהוא קים קי-דוק, שזהו אולי העלבון הגדול ביותר שניתן להגיד ליוצר. אמירה שרומזת על קפאון, חוסר יצירתיות, ולרוב זה נאמר כשמורגש שהיוצר עייף ושאנן וחושב שהקהל יקנה כל דבר שימכור לו המותג שמתייחס לאותו במאי. כשאני אומר את זה אני אפילו אולי מזלזל ביוצר כי אני מרגיש שהוא זלזל בי. אני מרשה לעצמי להגיד מילים קשות כאלו, כי קים קי-דוק אינו ישראלי, אז גם הוא לא קורא אותי, גם אין לנו חברים משותפים, וגם יש לי הרגשה שקל יותר לקים קי דוק לעשות סרט מאשר במאי מתחיל בארץ. בהקשר זה ראוי להזכיר את הבלוג המחודש והנפלא כהרגלו של אהרון קשלס בו התקיים דיון מדהים על יחסי מבקר-מבוקר, בעיקר בכל הקשור ליצירה מקומית. אני גם חושב שאין בארץ מישהו שהוא ממש "אוטר" עם סגנון מובחן, ובכל מקרה לא מייצר סרטים בקצב כזה שניתן ממש להרגיש שהוא מעייף, אבל זה לא משהו שהעמקתי בו והוא כבר נושא לפוסט אחר.

אבל זה הרבה מעבר לזלזול של עוד אדם-חסר-חיים-עם-מקלדת, זה כעס של צופה. ועובדה, שמאז קשת לא ראיתי אף סרט של קים קי-דוק ויותר מזה: אני מעריך פחות את הסרטים הקודמים שלו. אבל לא כל אכזבה מסרט ומיוצר אהוב היא טעונה כל כך, ויש גם אכזבות עם חיבה בצידן, כשלונות מפוארים, וזה המצב עם הבמאי ההונגרי בלה טאר וסרטו האחרון הסוס מטורינושהוקרן בסופ"ש האחרון בפסטיבל ירושלים. לא רק כי לטענתו הוא לא יחזור לביים, אלא כי הערכתי אליו כיוצר נותרה כפי שהיא, ואמשיך לחזור לסרטיו הישנים שוב ושוב. מה שלא אהבתי בסרט זה לא את "המיחזור" של הסגנון (כי זה לא העניין) אלא את העובדה שהוא לא מצליח במה שהוא מנסה לעשות. הסרט לא הרגיש לי כמו חיקוי של טאר, ולא הותיר בי שום בוז כלפיו, ההפך אפילו, מרשים אותי ביותר השינוי שחל בסגנונו והתעוזה שלו. נדמה שהוא לא התעייף מעשייה והסרט הוא לא סתם אסופת מניירות סגנוניות מטובלות בפילוסופיה פשוטנית אלא מלאכת מחשבת. לעומת זאת  מהראיון שערך איתו אורי קליין טאר מסביר שהחשש לעייפות וחזרתיות היא היא הסיבה לכך שזהו סרטו האחרון כבמאי: הוא חושש לחזור על עצמו ומרגיש שמיצה את עצמו, כך שרגע לפני שהוא הופך לחיקוי של בלה טאר הוא מעדיף לתלות את הנעליים. כנראה שהפחד הכי גדול של יוצר הוא הוא עצמו ולא יוצר אחר.

אבל הבעיה שלי עם הסרט היא במקום אחר, כי במקום להיות במאי שחושב שהוא בלה טאר, אני מרגיש  שהוא פעל כמו במאי שחושב שהוא בנדק פליגהאוף (אביר הקולנוע המשעמם). נדמה שטאר לא יודה שהוא מושפע מפליגהאוף (כפי שבראיון עם קליין הוא מתנער מההשפעות של מיקלוש יאנצו עליו, שזה קצת כמו להגיד שהריונות לא מושפעים מסקס. הדבר נכון רק לבחורה אחת בהיסטוריה, לא נראה לי שבלה טאר תופס מעצמו עד כדי כך.) אבל לפי מה שהוא אמר לאבנר שביט, הוא גם לא חושב שהוא משפיע על מישהו, האמת שאמירות אלה גורמות לי לפקפק באמינותו באופן כללי.

פליגהאוף כמובן הושפע מטאר (שגם מודה בזה) אבל כאן יש מהפך: המורה כך נדמה לי מושפע מהתלמיד. זה סימן אחד שמעיד על משבר יצירה מסוים, משבר נוסף הוא המראה שלו: גבר שעבר את גיל ארבעים ומסתובב עם קוקו הוא פשוט בעיה.

למרות מה שאתם חושבים, זה לא הסוס מטורינו

 טאר, אולי הקולנוען ההונגרי הפעיל במוכר ביותר בעולם או לפחות בעולם הפסטיבלים, עושה סרטים מ-1977, אבל קצב העבודה שלו מאד איטי. אם בשמונה השנים הראשונות שלו הוא עשה חמישה סרטים, קצב סביר ביותר, בשבע עשרה שנים הבאות הוא עשה ארבעה סרטים בלבד. אבל השינוי בקצב העבודה קשור לשינוי בסגנון שבה לידי ביטוי באורך הסרטים (אם לפני כן הוא עשה סרטים סביב השעתיים ולא מעבר, כעת הם נעים בין שעתיים ועשרים עד לשבע וחצי שעות) וכן באורך השוטים שלו. בסרט של בלה טאר יש בערך שלושים שוטים לסרט (או ממוצע של 30 לשעתיים וחצי נגיד. לא ספרתי, אבל יש חוקר הונגרי שספר זאת, נתונים מדהימים, מסקנות לא ממש). לעומת זאת בסרט הוליוודי ממוצע יש מעל לאלף (ובסרט של מייקל ביי כמה אלפים). יש לכך שתי השלכות, הראשונה ברמת ההפקה: זמן התכנון והעבודה על כל שוט הוא אינסופי, אין מקום לטעות, אם משהו לא נכנס כמו שתוכנן הלך השוט. יש לעשות חזרות עם השחקנים ויותר מזה, לתכנן את המסלול של המצלמה כך שהיא תהיה בכל רגע נכון במקום הנכון ושהאור יאיר בול כמו שרוצים.

הפתיחה של הרמוניות וורקמייסטר – אל תנסו את זה בבית

דבר שני, האופי של הסרט משתנה בעקבות זאת. תחשבו על דיאלוג רגיל. דבר לא מעניין, אבל אחת הדרכים של הקולנוע ה"רגיל", זה שהוליווד הוא הנציג שלו על פני האדמה, היא לחתוך, להעביר את תשומת הלב שלנו מדמות לדמות, עצם החיתוך והמעבר כבר נותן עניין מעבר לדיאלוג. מעבר לכך שבקולנוע הוליוודי דיאלוג הוא תמיד אינפורמטיבי ומקדם עלילה ולא סתם כדי לתת אווירה. בסרטים משעממים, ובלה טאר אם לא היה ברור, הוא במאי משעמם, הדיאלוג בקושי קיים, והאווירה האיטית שולטת. כשאדם הולך הוא יצולם הולך את כל הדרך, בלי קפיצות, בלי חיתוכים – הכל מגיע אלינו כפי שהוא קורה במציאות.

עלילת הסרט היא ממש לא רלוונטית ובקושי קיימת: הסוס מטורינו הוא הסוס שהחל את הדרדרותו הסופית של הפילוסוף פרדריך ניטשה. הסוס העקשן סירב לזוז ולכן כמנהגו של עולם, העגלון הכה אותו. אבל בניגוד לאינספור הכאות כאלה שהיו ויהיו, הפעם נכח התערב ניטשה, שחיבק את הסוס בכה לצידו והתמוטט. הוא נלקח הביתה ליומיים, אמר את מילותיו האחרונות ואת עשר השנים הבאות בילה תחת השגחתה של אחותו ואימו בשתיקה ושגעון. את כל זה אנחנו לא רואים בכלל, רק שומעים מקולו של קריין, שמסיים בכך שלא ידוע מה עלה בגורלו של הסוס.

ציפיתי להופעת אורח של ארמדנו אסנטה, עם בכי והכל

משם אנחנו ממשיכים עם הסוס, העגלון והבת שלו שחיים בכפר מרוחק, בבית אבנים דל שכל מה שיש להם הוא באר מים, הסוס ותפוחי אדמה. הסרט מתאר שישה ימים בחייהם, שהרבה לא קורה בהם, כשבחוץ משתוללת סופה בלתי פוסקת. הבת מלבישה את האב, יחדיו מכינים את הסוס, זה האחרון מסרב לזוז, הם חוזרים הביתה, אוכלים תפוח אדמה והוכלים לישון. וחוזר חלילה. בין השניים לא מתקיים דיאלוג של ממש, רק העברת אינפורמציה. השקט מופרע מדי פעם על ידי שכן שבא לקחת אלכוהול ופורץ במונולוג על דרכו של עולם, שאותו העגלון לא ממש מבין (ומספק אתנחתא קומית בסרט – עוד שינוי סגנוני אצל טאר) או חבורת צוענים הגונבת מים ומעניקה לבת ספר דתי.

מה שמתחיל באיטיות שבה לא קורה הרבה, משתנה לנגד עינינו למשהו ממש איטי שכלום לא קורה בו: המים נגמרים, אין אור, אין רוח. ללא ספק משל על הקיום, או על סופו, סוג של בריאה רק במהופך. הפרשנות על הסרט היא אינסופית, וזה סוד כוחו של הסרט הזה ובכלל סרטיו של טאר, היכולת לתת פרשנות פילוסופית ליצירה קולנועית. במובן הזה סרטיו הם ייחודיים, מספקים נקודת מבט על העולם שממנה מגיעה מחשבה ולא אמירה סגורה עליו. הסרטים שלו הם פילוסופיה בפני עצמה ולא משהו שניתן לזהות בו עקבות של פילוסופים רבים. אני בטוח שטאר יאהב את ההערה הזו, שכן הוא מספר שהוא למד פילוספיה ורצה להיות כזה, ומאחר ולא הצליח, הוא פנה לקולנוע. אין ספק שהוא אחד מהקולנוענים הכי פילוסופים בסביבה.

אי אפשר בלי קצת מייקל ביי: למרות שהסרט אמור להביא את סיפורו של הסוס מטורינו, הדיאלוגים הם בהונגרית. אפשר לפתור את זה בכך שזהו סיפור אוניברסלי, והסוס של ניטשה הוא רק אלגוריה לצאת ממנה, והסיפור שאנחנו רואים הוא לא קשור עלילתית. ובכל זאת, אם אצל מייקל ביי הדמויות עוברות מהפרמידות לסלע האדום בכמה דקות, אז מיד כל מבקרי ובלוגרי העולם קוטלים אותו. הגיון הוא בראי המבקר. אבל זה רק אני ומסע הצלב שלי למענו של מייקל ביי.

את הפילוסופיה שלו בונה טאר בעיקר דרך הצילום והמוזיקה. על הצילום מופקד בפעם השלישית פרד קלמן, שסגנונו הפילוסופי תואם לזה של טאר. קלמן שהעיד בעבר במפגש עם סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב שבצילום הוא מנסה להוציא מהאובייקטים המצולמים את המשמעות הנוספת שלהם, זו שמעבר לחומריות הנראית. הוא וטאר חותרים בדיוק לכך בסרט הזה, אבל התוצאה לא תמיד עובדת. שוטים מרהיבים, עם הצללה מרהיבה שתופס את העין, אבל לא תמיד מספק את המימד שמעבר, אולי משמש כקרקע למחשבה הפילוסופית אבל סרט הוא יותר מרק המחשבה.

אלמנט נוסף שבולט בסרט, ולפי זכרוני יותר מבסרטים קודמים הוא המוזיקה עליה אחראי הפעם מיהלי ויג (לא בטוח שכתבתי נכון, זה השם Mihály Víg). מוזיקה מטרידה, שלעיתים נדמה שהיא מחליפה את האלמנט העלילתי הרגיל, ובמקום התרחשות של פעולות המוזיקה מתפקדת כאלמנט נרטיבי. זה לא מקרה של מוזיקה המוסיפה לסרט או מנכיחה משהו הקיים שם, אלא נדמה שהמוזיקה מובילה את הסרט.

שימו לב למוזיקה

אז איך אחרי כל הנאמר כאן אני עדיין יכול להגיד שאני לא אוהב את הסרט ולא מוצא בו משהו? התשובה יחסית פשוטה: אין סיפור. כבר כתבתי כאן על כך שאין חובה שיהיה סיפור, בטח לא בקולנוע משמעם (אני דובק בשם הזה עד שמישהו מציע חלופה ראויה יותר), אבל רק שאין סיפור לא אומר שזה סרט טוב . ברגע שסרט נמנע מסיפור של ממש  הוא מחפש מפלט במקום אחר. זה עבד נפלא אצל שאנטל אקרמן בז'אן דילמן וגם אצל בנדק פליגהאוף בדילר שם ההתמקדות בפעולות הקטנות מייצרת את המתח הדרוש להבין את הדמויות ואת פועלן. אבל אצל טאר הדמויות חוזרות על אותה שגרה יום יום, רק כל יום קשה יותר. נכון, זה עבד אצל אקרמן למה שלא יעבוד אצל טאר? התשובה לכך פשוטה: כי זה עבד אצל אקרמן, ורק בגלל שטאר מעביר את זה לסגנון פורמליסטי עם שוטים מסוגננים ולא סטאטיים ועם מוזיקה שלפרקים סוחפת ומובילה את ההתרחשות לא הופך אותו לחדשני דיו. זה מתחבר לכך שטאר מצהיר אצל קליין שכל יצירה היא נסיונית, עם תפיסה כזו, ועם העובדה שהוא נשמע קצת מנותק מהקולנוע סביבו, לא מפתיע שהוא חוזר על דברים של אחרים, ומרגיש שבכך הוא מחדש. כי בעודי כותב את הביקורת הזו, חשבתי לעצמי, בעצם אני מהלל את הסרט, אבל לא נהנתי מהסרט (וגילוי נאות, עקב נסיבות אישיות הייתי במצב רוח די נורא. אבל אני צופה מספיק מיומן אני חושב, ויש ביכולתי להבדיל בין חווית הצפייה לבין הסרט) אז אולי הוא כן סרט טוב, והבעיה הוא במצב רוח שלי? אבל לאור הקריאה בראיונות עם טאר, אני מבין שיש משהו קצת מנותק באיש הזה, שלאור הסרטים שלו והקוקו בשיער זה נשמע הגיוני ואף מתבקש, וזה מספק איזשהו הסבר למה בכל זאת לא אהבתי. כשזה לא זה, אז זה לא זה. מה שעבד עם עקרת בית/זונה בלגית בשנות השבעים, או בכפר נידח בו הכאוס משתולל (הרמוניות וורקמייסטר) לא יעבוד על שגרת יומם של עגלון ובתו בכפר מבודד רגע לפני סוף העולם.

אולי לא אהבתי את הסוס מטורינו, אולי מצב הרוח שלי היה כל כך גרוע שלא יכולתי להישבות בקסמו. אבל היה בהקרנה הזו משהו ששינה את הכל: כשיצאתי מהסרט ראיתי את נחמן אינגבר, שזכה לאות הוקרה מהפסטיבל על מפעל חייו, ניגש לטאר שגם כן זכה לכבוד הזה, ומדבר איתו בהתלהבות על הסרט. בהמשך נחמן ראה אותי ואמר: "נכון שמדהים? איך הוא מצלם" כשהוא מתלהב ונרגש בצורה שלא הייתי מאמין שאדם שעבר את גיל שבעים עדיין יכול להתלהב מקולנוע. וזה שימח אותי ועודד אותי, כי אחרי סוף שבוע לא מוצלח, גם קולנועית וגם ברמה האישית, הבנתי שיש עוד תקווה, ואהבה לקולנוע היא חזקה מכל דבר אחר, וגם אם עכשיו היא כבויה, היא עוד תחזור, כי היא תמיד שם.

7 תגובות to “כשנחמן פגש את בלה”

  1. ad said

    הנה ההצעה שלי –

    טאר מציע כאן פרדיגמה קולנועית חדשה, מסחררת. זהו אופן חדש של דיבור על/הבנה/תיווך (של) מוות.

    עד ל 'סוס מטורינו' כל סרט שהשתמש בשפה הקולנועית הזו תמיד ניסה, בשלב כזה או אחר, לייצר אפיפניה (או מראית כזו, תלוי בסרט ובקולנוען). והאפיפניה הויזואלית הזו, שתמיד מתייחסים אליה כגאולה שהקולנוע (גם הספרות, אבל כאן, בעיקר הקולנוע) מייצר/תופס, מעין אישוש של הקיום של העולם, של יופיו, וחשוב מכך, של הצופה, על רגישותו ועל היותו חלק מכל זה – הרגע האמור לא קיים ב 'סוס מטורינו'. לא סתם הוא לא קיים – טאר נאבק כדי לבטל אותו, כדי לשלול כל אפשרות של גאולה, עונג, התרפקות עצמית מצד הצופים. וכן, קשה מאוד להיחשף לשיח מוות כזה, עם כלי דם חשופים (וכו'), אבל צריך לזכור שאף סרט אחר, אף קולנוען, לא ניסה להגיד את הדבר שטאר ניסה לפרוש לפנינו.

    הפטמות שלי מזדקרות (לא באמת, כן? חם כאן במרפסת) כשאני חושבת על יוצרים אחרים, שיקחו את מה שטאר נתן להם כאן ויפתחו אותו, ימתחו, יחדשו. חמש שנים מהיום ניפגש כאן, ונראה. רק אם תבטיח לי שאם אני צודקת, כוס הקפה עליך.

    • מעניין האבחנה שלך, זה מתקשר חזק מאד לגישתו של פאזוליני לעניין, עם הדיבור על השוט הארוך והמוות. אבל עם כל הכבוד שיש לי לטאר, אני לא חושב שהוא עושה כאן משהו ייחודי, הוא ללא ספק מפתח משהו, אבל כאמור, וזה אולי הערצתי הבלתי נגמרת לבנדק פליגהאוף, אבל הוא עשה דברים דומים בסרטיו. וגם אחרים כמובן. בגלל זה אולי לא "נפלתי" מהסרט, כי מצאתי בו דברים שמצאתי במקומות אחרים בעבר.

      • למרות הנוכחות של המוות בסרט, נדמה לי כי המוקד של טאר בסרט הינו שונה לחלוטין: הוא חוגג את החיים ואת השאיפה לחיות, גם במצב הכי קשה וגם כשאין מה לעשות עם החיים. אני חושב שעבורו השוט הארוך קרוב יותר לגישה של באזן: הוא מעניק חיי נצח להתרחשות. אני לא חושב שיש משהו ייחודי או חדש במה שהוא מנסה לעשות, להיפך: הוא מנסה להיות מעט מיושן או אל-זמני. אני אבל חושב שהוא פושט עושה את זה בצורה טובה.

  2. ad said

    וכתבת נפלא, מדם ליבך.

  3. אני מתקשה לראות כאן דמיון חזק יותר לפליגהאוף מאשר בסרטיו הקודמים של טאר. אולי בגלל אני חושב ש"הסוס מטורינו" מכיל סיפור שהוא אומנם פשוט, אך בהחלט כזה שמתפתח ומציב דמויות חזקות ומעוררת הזדהות, אשר הופכת את חלקו השני של הסרט לחוויה מרגשת לא רק מבחינת היופי של הדימויים. חלק ניכר מן הדימויים שבסרט כן הסבו לי סוג של עונג: למשל השוט בו האב חוטב עצים והבת תולה כביסה, או הוצאת הסוס למסע בניגוד לרצונו.
    הסיבה שטאר לא מעוניין לראות השפעה שלו אצל יוצרים אחרים היא אוהב בקולנוע סרטים המראים חותם אישי מובהק ומתוך הערכה לחלק מן המושפעים ממנו, הוא מעדיף לראות את מה שלקחו ממנו כחלק מן הסגנון האישי שלהם.
    אני סבור כי עבור טאר זהו אכן מצוי של הסגנון שלו: השימוש במוזיקה הוא הטהור ביותר וחוזר על אותה מוזיקה לארוך כל הסרט (במקור נכתבו לסרט עוד קטעים), כל הסיקוונסים מועברים בשוט אחד, השימוש בדיאלוג יורד למינימום, כמו גם שיוכים אפשריים לתקופה או למקום. אני לא טוען כי מדובר ביצירה הטובה ביותר שלו, אבל היא אכן זו הלוקחת את הסגנון האישי שלו למקום הכי קיצוני, החושף את המהות שלו. דווקא המקום הזה הופך את הסרט לנגיש יחסית (שימו לב למילה יחסית) לעומת סרטים אחרים יותר עיתירי התרחשות כמו "האיש מלונדון" או "הירידה להגיהנום".
    עוד אנקדוטת נחמן הקשורה לסרט: במהלך הסרט הייתה הפסקה להחלפת גלגל, מעט אחרי ששתי זוגות שיבו בסמוך עלי נטשו את הסרט. נחמן, שישב מאוחרירכן לעברי ואמר כי בסוף נישאר רק שנינו באולם. אם איני טועה, מאז כמעט ואיש לא עזב, אם בכלל עזב מישהו.

    • הכל כאן הרבה יותר אלגורי מאשר בסרטים אחרים. "באיש מלונדון" או "הרמוניות וורקמייסטר" יש דמויות יותר מפותחות, עלילה עם התפתחות כזו או אחרת. כאן מה שיש הוא החתירה לסוף או להתחלה. כל מה שאתה אומר קיים כאן, רק שאני מרגיש שזה קיצוני יותר מקודמיו
      ולגבי השפעות (משני הכיוונים): אפשר להגיד מהיום עד למחר שאין משבר הומניטרי בעזה, ולמרות זאת אנשים שם במצב לא משהו. אז זה באמת יפה מצידו שהוא לא רוצה לדבר על זה שהוא משפיע, אבל זה לא תורם לכלום. חוץ מלתדמית שלו, שבעיני זה רק גורע. לא רק כי ההשפעה ניכרת, אלא כי השפעה יצירתית היא חלק חשוב והכרחי מעולם אומנותי.

  4. יערה said

    כמה אנשים שיצאו מההקרנה בזמן החלפת הגלגל אמרו לי שהחיים קצרים מידי בשביל לבזבז אותם על סרט כזה, אבל עבורי הסוס מטורינו היה החוויה המשמעותית ביותר שהייתה לי עד כה בפסטיבל ירושלים השנה. מעבר לחוויה המדיטטיבית שמאפיינת צפייה בקולנוע משעמם, אני חושבת שדווקא יש בסרט הזה איזה רגע או שניים של אפיפניה, או לפחות מעין התעלות רוחנית. למשל השוט שעופר ציין עם הכביסה. הוא מסתיים בכך שהבת מנערת את החולצה הלבנה שכיבסה ותולה אותה בקדמת הפריים, כך שהחולצה הבוהקת והמקומטת מכסה את כולו למשך מספר דקות. דמעות זלגו מעיני ברגע הזה, ולא כל כך הבנתי למה לעזאזל אני מתרגשת מכביסה תלויה. הבוהק הלבן המקומט הזה מנוגד לאפרוריות והחשכה שמאפיינים את שאר השוטים בסרט ואת הדמויות עצמן וקשיי היום יום שלהן, וכשהוא ממלא את המסך פתאום יש לו השפעה פיסית ורגשית על הצופה, הוא פתאום נותן איזו תקווה (ויזואלית) לחיים שלא קיימת בהתנהלות היומיומית של הדמויות ובשאיפות שלהן.
    התרגשתי גם מהשוט בו האב שותה את הפלינקה היישר מהבקבוק ומניח אותו על השולחן, המצלמה מתמקדת בבקבוק ואדי האלכוהול נוזלים לאורכו. אבל לזה כבר אין לי הסבר…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: