רם רם – ההמשך כבר לא חוקי

15 ביולי 2011

לפני שבועיים עם ביטול ההופעה של ג'לו ביאפרה, כתבתי פוסט על החרמות של מוזיקאים, או יותר נכון ביטולים שמתפרשים כהחרמות . למי שלא קרא אסכם: המילה חרם לא מתאימה לכל האמנים שעולים לכותרות. למעשה כמעט כל אלו שאנו שומעים עליהם ומעוררים את זעם הציבור הם מבטלים ולא מחרימים, וזהו ביטול שלרוב נובע מלחץ ולא אידיאולוגיה – גם אם הם מורחים אותנו שזה בא מעומק ליבם. כמו כן ציינתי שאני מתנגד להחרמות: אני לא רואה באי-דיבור או המנעות משיתוף פעולה דרך להשיג משהו בעולם (לידיעת הקורא בנימין נתניהו), זהו אקט כוחני כמו הכיבוש שנגדו הוא יוצא. אבל גם  סייגתי את דבריי בכך שאם הביטול גורם למעריץ להבין את העובדה שיש כאן "מצב", אז אולי כן שווה. שכן מבחינת אפקטיביות של תודעה, עדיף להיות מבטל מאשר מחרים, גם אם בעיני אנשים מסוימים (אני למשל) חושבים שזה אקט שנעשה בגלל הפחד מהסנקציות של ארגונים שמפעילים לחץ, שכן מי שמחרים לא עושה רעש או בגרסת הזן: אמן שלא מכריז על בואו, האם מישהו מרגיש בהעדרו? משהו שלא מתרחש לא מעניין את החדשות (או את הציבור). לעומת זאת משהו שבוטל, זה כבר בעל משמעות, משהו שאפשר להעלות לסדר יום, קרי לתת לטוקבקים להשתולל.

אבל כשבחונים את זה לעומק גם אותם אמנים  שכן מחרימים אותנו, שמראש מסרבים לבוא לכאן, הם לא בדיוק מחרימים, לפחות לא במובן המילוני של המילה, שכן חרם הוא משהו שאוסרים עליו: "אסור לבוא במגע עם הציבור" או "דבר שהֻטל איסור על השימוש בו ועל ההנאה ממנו" (מתוך מילון אבן שושן), ומה שהם עושים הוא פשוט למנוע מאיתנו את ההנאה מהם עצמם, שזה כשלעצמו עדיין חלק מהזכות הבסיסית של כל אדם, גם אמן עם פרופיל ציבורי. הם מונעים מעצמם את ההנאה להגיע לכאן ניתן לומר, או לחילופין מונעים מאיתנו את ה"זכות" להוציא מאות שקלים לראות אמן מזדקן באצטדיון לא ראוי במחיר לא סביר לאיכות הסאונד.

אסור לאסור

לעומת זאת, חוק איסור הטלת החרם שעבר השבוע משתמש במושג חרם כפי שהוא מופיע במילון. עיקר החוק כפי שמביא אתר הארץ הוא ש:

אדם או ארגון הקוראים לחרם על ישראל, ובכלל זה חרם על ההתנחלויות, יוגדרו כמבצעי עוולה אזרחית. […] חלקו השני של החוק קובע כי אדם או חברה מהארץ או מחו"ל שיכריזו על חרם על ישראל או ההתנחלויות לא יוכלו להתמודד על מכרזים שפרסמה המדינה. מוסדות שיקראו לחרם, לא יוכלו להיות מוגדרים עוד כמוסד ציבורי לפי פקודות מס הכנסה ולא יזכו בהטבות מס. מוסדות אלו גם לא יהיו זכאים לסיוע כספי מהמועצה להסדר ההימורים בספורט ולא ייחשבו כמוסד ציבורי לצורך קבלת תמיכות מהמדינה.

החוק הזה הוא עוד נדבך בספר החוקים החדש שמכרסם לאט לאט בערכי הדמוקרטיה. מדינת ישראל מתחפרת בתוך עצמה, ולא מנסה למצוא פתרון לעובדה שיש אנשים בארץ ובעולם שמבקרים אותה, אלא מעדיפה להעניש את המבקרים ואלו שמעלים סימני שאלה. בין אם זה מתבצע על ידי איסור חרם או מניעת כניסה לארץ, אנחנו לא רוצים שיגידו לנו (שלטון הכיבוש) מה לעשות. אבל אולי היה עדיף שבמקום להשתיק את ההתנגדות, המדינה הייתה מסתכלת בצורה רציונאלית ומנותקת אידיאולוגיה על המדיניות הבעייתית אותה היא מנהלת בגדה המערבית ובעיקר את שלטון הכיבוש המשתולל ללא הפרעה על ידי קבוצות קיצוניות של מתנחלים פורעי חוק.

אז כן, אני בתור סמולן-נאור-חובב דמוקרטיה-שלא-מפחד-מקצת-לכלוך כמובן מתנגד לחוק, החלטתי יחד עם רבים אחרים לפעול נגדו. נכון לעכשיו הבאתי את מחאתי על ידי הוספת פאטץ' לפייסבוק המודיע שאני מחרים את ההתנחלויות.

קצת מרחיק את הבנות לא? ולא רק את הימניות

העניין הוא שזוהי לא התגובה הנכונה ויותר מזה, זוהי תגובה אינפנטילית אפילו, אבל היא התשובה היחידה שאני רואה כאפשרית נכון לעכשיו. חייבים להגיב עכשיו ולא לחכות, חיכנו יותר מדי. ואני שומע קולות של אנשים שטוענים שהם נגד החוק אבל לפעול דווקא נגדו הוא לא הפתרון. אני לחלוטין לא מסכים, חייבים לפעול ועכשיו, וגם אם זה נוגד את האמונה: כפי שציינתי כבר, אני נגד החרמות, ואני לא מבין למשל איך אדם המקבל מימון ממדינת ישראל יכול להכריז על החרמה של עצמו. כשחבר סגל באוניברסיטה ישראלית אומר שיש להחרים את האקדמיה הישראלית, אז בעיני הוא עושה עוול כפול: ראשית, מאין החוצפה להמשיך לקבל משכורת ממוסד ומדינה שאתה חושב שהיא לא בסדר, ועוד קורא לא לשתף איתה פעולה? נגיד והחרם עובד, או לפחות חלקית, כך שמדינת ישראל לא מתרשמת מכל הקריאות לחרם והבידוד שלה, אבל כל העולם מנתק מגע איתנו. מאיפה הוא מצפה שיגיע הכסף לשלם לו? האם כשהמדינה תרקב בבידוד שלה הוא ימשיך לדרוש משכורת? אאבל נעזוב דברים כמו המציאות או הגיון בצד, וכמו שאמרתי, חרם היא לא פתרון. להמנע מלדבר על הבעיה ולוותר על למצוא פתרון היא לא הדרך למצוא פתרונות. לא משנה כמה מדיניות המדינה היא סגורה ולא כזו השואפת פתרון, עדיין יש לפעול בדיבור ולא בהמנעות. אני כמובן לא מדבר על מרצים ישראלים שחיים בחו"ל וקוראים לחרם. זה אולי אקט הנוגד את האידיאולוגיה שאני מאמין בה, אבל הם לא פה, ורובם מסיבה די ברורה גם.

ומה בנוגע לאמנים ישראלים המסרבים להופיע באריאל למשל? מחאה יותר מלגיטימית, אבל יש לזכור שעונשה בצידה. ואם מישהו מסרב להופיע במקום מסוים מסיבה פוליטית, שידע שעליו לשלם את המחיר ולאבד את פרנסתו. בעיני זה רק הגיוני, כי מה הסיכון שאתה לוקח אם אתה רק מסרב? שים על השולחן את הפרנסה שלך – והמחאה תטען במשמעות.

גבולות החרם

אז כן, אני קורא לחרם, דבר שלא הייתי מעז לעשות לפני כן, שכן במחיר של ביסוס מחדש של היסודות הדמוקרטיים של המדינה אני מוכן לפעול בצורה ילדותית, אם כי בניגוד ל-גדעון לוי  אני לא חושב שברקן או רמת הגולן הם חלק מהחרם, ויש לך שתי סיבות: לתפיסתי לא כל היישובים מעבר לקו הירוק הן התנחלויות, ובעוד מקומות כמו אריאל או ברקן הם גם חלק מדיון עתידי עם הפלסטינאים, הם בכל זאת יישובים שמדינת ישראל הקימה כדי לספק מענה כלכלי (וגם טריטוריאלי מן הסתם) ומגיע להם פתרון הוגן, ולקרוא להם התנחלויות נושא נעימה מעליבה מעט בעיני. הבעיה היא עם ההתנחלויות האמיתיות כמו תפוח, איתמר וכו', כאלה שהמילה התנחלות לא מתחילה לתאר אותן. אלא בעיקר יישובי מערב פרוע, בו פורעי חוק בחסות המדינה או בהעלמת עין שלה, לא רק שפוגעים בפלסטינאים אלא גם בצה"ל עצמו. כל עוד אנשים אלו לא מקבלים טיפול על פי החוק, ויכולים לשרוף עצים של פלסטינאים, לדרוס, לירות בהם ושאר התנהגויות שאם היו מתקיימות כאן, היו מקפיצות חצי מהמשטרה אז הדרך לפתרון רחוק מאד. וזה בלי להזכיר את המושג "מאחז לא חוקי". אני כל פעם נדהם שמתנהל דיון על משהו לא חוקי. אם אני עושה עכשיו חרם לא חוקי לא יהיה ממש דיון בנושא. אבל המערב הפרוע הוא המערב הפרוע.

עוד גרסה של המערב הפרוע

אבל גדעון לוי גם קורא להחרים מוצרים מהגולן, ויותר מכך, את כל מוצרי המשטר. אז אני מנסה להבין, האם לוי הולך להסתפק רק בהחרמת הגולן?כי מה עם תל אביב? זו השאלה שממצאת בשלוף אצל ימניים (או לא סמולנייים) לאלו מאיתנו שמתנגדים לחוק החרם או סתם להתנחלויות: "ומה עם שייח' מוניס עליו יושבת אוניברסיטת תל אביב כיום?" וכביכול אין איך לענות על זה. כי כל עוד הוויכוח נותר ברמה ההיסטורית, אלו מסוג הטיעונים שקשה לנצח: כל צד יביא את ההיסטוריון שלו שיקבע את העובדות. אבל זו בדיוק הבעיה, זהו אינו וויכוח היסטורי אלא וויכוח על הקונקרטי-אקטואלי.

פתרונות ולא אידיאולוגיה

אני בן אמצעי בין שלושה ילדים, נצר למשפחה חילונית גאה. שני האחים שלי מייצגים שתי קצוות מנוגדים כמעט: האחד רופא, איש של המדע והרציונאל, והשני איש של אמונה, שבא הלב קובע והולכים על פי תחושה, בהתאם לאמונה ללא צורך לספק תשובות. אני נמצא אי שם באמצע: חושב בצורה רציונאלית אבל מודע לכך שיש בנו הרבה מעבר לרציונאל. הדיונים בארוחת שבת לעיתים גולשים לוויכוחים קולניים על אודות יחסי דת ומדינה וכו'. אני בתור אקדמאי מתחום מדעי הרוח אמור להיות בדיוק האדם להנות משיחות אלו, אבל אני לא נהנה מוויכוחים שגולשים לטונים לא נעימים ובמיוחד שהם לא תורמים לכלום. שכן בעוד כל הטיעונים מבית מדרשו של ריצ'ארד דוקינס וספרו יש אלוהיםשמביא הרופא אולי משכנעים אותנו החילונים-נאורים, הם לעולם לא ישכענו אדם בעל אמונה, וזה כל  היופי באמונה, היא משהו שהולכים איתו, כנגד ההגיון: המדע לא יכול להסביר תשובה להכל, נותר ספק קטן ואותו ממלאת האמונה באל, כפי שאמר סרן קירקגור: "האמונה מתחלת לפעול בדיוק שם היכן שהחשיבה מפסקת."

וויכוחים מהסוג הזה הם בדיוק מה שצריך להמנע מהם גם בכל הקשור לשטחים הכבושים: אין טעם לנסות לשכנע אנשים כאלה או אחרים של מי הארץ הזו. זה מיותר משתי סיבות: אנחנו יצורים שקשה מאד לשכנע ובכל מקרה לכל צד יש מספיק "הוכחות" לצדקתו: אין עם פלסטיני/אין עם יהודי, הפלסיטנים נטשו על דעתם עצמם כי רצו מקום פחות חם/היהודים גירשו את הפלסטינים. אבל עובדה היא שהמיעוט הפלסטיני היושב בארץ ישראל השלמה סובל בגלל השלטון של מדינת ישראל. איך מביאים לכך שהמצב עכשיו יהיה טוב בלי קשר להיסטוריה היא מה שצריך להעסיק אותנו, ולא לנהל וויכוחים על מה הוא אמר וכך כתוב.

אמונה היא לא משהו לזלזל בו, היא להכנע למשהו גדול מאיתנו, משהו לא ידוע. ומעבר לפתרונות קונקרטיים, לא תזיק לנו כאן גם קצת אמונה, שכן היא מה שאנחנו צריכים כדי לשנות כאן משהו. לא להתווכח אלא להאמין ביכולת שלנו לשינוי. גדעון לוי ואחרים מזהירים שאם לא נעצור את החוקים הללו עכשיו, הם בסופו של דבר יכרסמו כל חלקה טובה של המהות הדמוקרטית של המדינה שלנו. הבעיה היא שהחוקים הללו משחקים על מנגנוני השנאה והפחד וכך יוצא שרוב האנשים לא רואים מעבר לפשט של החוק: למנוע פגיעה מיידית בישראל. זוהי שאיפה שרוב האנשים, כולל אני בתוכם בעדם, כי גם אני אוהב את המדינה הזו, היא מקום נפלא, אין לי אחרת, ולא בא לי לראות אותה הופכת למשהו אחר או מאלצת אותי לחפש מקום אחר, שפשוט לא יהיה זה. אבל החוק הזה מייצג משהו אחר ועמוק יותר ומעבר לנסיון שלה שלה להגן על המדינה והיא הדרדרות למקומות לא דמוקרטיים.

הייתי מעדיף לראות את כל הארגונים המתנגדים למדינה ממשיכים לפעול לשינוי ולא קוראים למשהו נגדה, אבל יותר מכך, הייתי רוצה לראות את זה קורה ולא נכפה בשמה של המדינה על חשבון הדמוקרטיה. אני מקווה שיותר אנשים יתעלו על השנאה שלהם לפעולות של ארגונים ואנשים שלדעתם גורמים לנזק מיידי למדינה וייצאו כנגד החוק הזה שגורם לנזק בטווח הארוך, נזק עמוק ובלתי הפיך.

9 תגובות to “רם רם – ההמשך כבר לא חוקי”

  1. גיא ברמן מכליס said

    פוסט מצויין. מסכים עם כל מילה.

  2. פבלו said

    יפה רותם, רק שהויכוח לא תמיד הוא רק על ההיסטוריה ומי היה פה קודם – יש אנשים שאף מכירים בכל מה שעשינו לפלסטינים, אבל חושבים שהגיע להם ומגיע להם אפילו יותר – שכן הם תוקפים אותנו ושונאים אותנו ורוצים להרוג אותנו – ואלה חביבי, הם אנשים עם אמונה – גם לי קשה בשיחות עם המשפחה – ואני מוצא שהם רוצים לנהל שיחות רציונאליות על דברים שהבסיס שלהם הוא לא רציונאלי – ואם אני לא מצליח לדבר עם בני המשפחה הקרובה שלי, שחושבים שאם הפסלטינים סובלים היום, בצורה קונקרטית, זה מוצדק ומקובל, איך אפשר בכלל לעשות משהו בנושא?

  3. Aya said

    I apologise for writing in English, I haven't got Hebrew available at the moment, I am working on it.

    Being quite a radical left wing myself, and an atheist (BTW I recommend to your brother, Christopher Hitchens over Dokins as he is less aggressive and make some interesting, quite radical points about atheism or as he calls it antitheism.) I find a lot of things quite hard to relate to, in the israeli left as well as the right wing, which is one of the many reasons I don't live there any more. For example one of the things I never could understand is this strong sense of belonging and loyalty to a certain place. This loyalty and belonging is not necessarily a religious thing, it exist among secular and left wing people as well, and I never had it. I never felt any loyalty to a place and even less so to a state, and on a more naive level, I never understood why can't everyone just get along, living side by side. As a former Tel Avivian in my blood I always thought that if any Palestinian came and told me they lived where I was I would gladly give it back and find me a new and more exciting place to live. (this actually happened to some people I know in Jaffa, the Palestinians didn't ask for their house back, just wanted to have a look). I digress, I recommend , Tami Berger's book about the history of Dizengof centre on this topic. I don't remember its title but it's by Tami Berger and has Dizengof in the title.

    Anyway, sorry I got carried away. I understand that I am not the majority or even the norm and I respect (even if I don't understand) that different people feel differently about those things. However this law and the following actions taken as a result of it, is yet another step in the bullying of a deranged minority that seem to control Israel and have it by its balls. It is sad for me to say that, simply because I have friends I care about that live in Israel, and not for any other reason, but I feel this is the beginning of the end for the Israeli country. I am sorry to be so gloomy and dark, but I don't see how you can go back from letting this law and the actions following it happen. Letting this happen just opens the door to whatever comes next. I hope to be proven wrong.

    Anyway, I am sorry for going on and on. It's a very well written and very good post and I wish and hope that this may be the last straw for whatever remained of the left wing or simply any people who object to state terrorism. Somehow I doubt it. For me the last straw was a very long time ago.

  4. Aya said

    Oh BTW, Sorry for the ignorance, but what would be the continuation of the Ram Ram? Would it still be illegal if you wrote it separately from the first part of the sentence?

    • תודה על התשובה הארוכה. האמת, שאני חש בימים כאלו שבאמת כל מה שנותר הוא לקום ולחפש בית אחר. מפחיד אותי קצת. אבל, אני עדיין לא מוכן לאבד תקווה.
      לגבי המשפט, אז המשפט המקורי הוא:
      אדם א (הסמכות) תגיד רם רם.
      אדם ב(הנתין) רם רם.
      א: הכדור מוחרם

  5. יועד said

    פוסט יפה ומושקע. לא הבנתי אם האמנים שלא מופיעים באריאל לפי מה שאתה אומר לוקחים את הסיכון שבמקומות אחרים לא יגיע אליהם קהל מהסיבה הזו או שלא יקבלו תקציב ממסדי.
    אני חושב שיש מצד המתנחלים מידה של צביעות, כי הם יודעים שדה פקטו ההתנחלויות הן לא חלק ממדינת ישראל ברוב המובנים. הזכרת את יקבי ברקן, הם העבירו כרמים כבר בסוף שנות התשעים לקיבוץ חולדה כדי שתהיה להם אפשרות לייצא לחו"ל וכי אז עוד חשבו שאולי יהיה פתרון מדיני והם לא רצו להתקע ללא יבול. לאחרונה סודה קלאב פתחו מפעל חדש בחו"ל, מאחר שהמפעל הותיק נמצא במעלה אדומים וזה לא נחשב ישראל מבחינת הקלות מכס במכירות לאיחוד האירופי.
    זה לא שמרחוק הדברים נראים יותר טוב. אגב, אנחנו בטוחים שכולם עוקבים אחרי ישראל בחדשות, אבל לא לא לכולם יש ממש מושג מה קורה פה. בגרמניה הרבה פעמים נשאלתי אם אני שותה אלכוהול או אם בישראל כולנו מוסלמים. וזה עוד בגרמניה שבה יש יחסית מודעות לישראל וליהודים. מבחינת הרבה אנשים הסכסוך נתפס כמאבק איזוטרי בין שני שבטים פרימיטיבים בלי שום הבדל ביניהם, ובמידה רבה הוא אכן כזה. לפני 15 שנה לפחות היתה איזושהי אופטימיות, היום האופטימיות נתפסת בקונצנזוס כבר כעכירת ישראל.

  6. […] אז פייסבוק הוא לא הבעיה, אלא המדינה, ולמרות מה שכתבתי בפוסט על חוק נגד החרם, אנחנו עדיין רחוקים מזה. אבל זהו כלל אצבע שאני הולך […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: