עכשיו בהבימה: למה לי פוליטיקה? עכשיו!

17 ביולי 2011

בפסטיבל ירושלים האחרון (ה-28) זכה נחמן אינגבר באות הוקרה על מפעל חיים. רבים הרימו גבה למה מבקר קולנוע, טוב בסדר, גם מורה אמרו, מקבל פרס הוקרה על תרומתו לקולנוע בארץ. רבים לא יודעים שהוא הקים את מכון הקולנוע הישראלי ועמד בראשו שנים רבות, משמש כמנהל אמנותי של קרן רבינוביץ ובכלל מעורב באינספור פרוייקטים; יוצרים רבים ציינו שהם חייבים לו רבות הודות לעצות שלו שהאירו את סרטיהם באור אחר. אני אישית לא הייתי צריך את רשימת המכולת הזו לדעת שהוא איש דגול, אני יודע את זה כי הוא זכה לקליפ פארודי שרץ ברשת. את הקליפ עשו בני המחזור שלי: גל זלזניאק, דיוויד דויטש ויובל מרקוס – שעושה חיקוי קולי אדיר של נחמן, שבא לידי ביטוי לא רק בטונציה, אלא גם בתוכן. אחד המשפטים הזכורים ביותר בקטע זה מגיע בערך אחרי חצי דקה: "נחמן" צוחק על כך שסטודנטים באוניברסיטת תל אביב הצביעו בהמוניהם למפלגת הגמלאים. מקור הבדיחה היא באלמנט חוזר בשיעורים של נחמן ב-2006, בתקופה שלאחר הבחירות לכנסת ה-17 בה מפלגת הגמלאים זכתה בשבעה מנדטים. חלק ניכר מהמנדטים הגיעו הודות לקולות של צעירים, ונחמן ספק צוחק ספק כועס על הסטודנטים שעשו אקט דבילי רק משום שמאסו בפוליטיקה הרגילה והרגישו שהנה הם עושים מחאה.

היום חמש שנים אחרי, המחאה הזאת מתפוצצת להם בפנים, והם מנסים להריץ מחאה אחרת, אקטיבית יותר. אבל אם מחאה זו לא תשנה כיוון בקרוב, היא גם תתפוצץ לנו בפנים. הגמלאים לא עשו רבות בממשלה ובטח לא למען הצעירים – בכל זאת הם מפלגת גמלאים, קצת ההפך מאנשים שרק בתחילת דרכם כמו סטודנטים. הכלום הזה שהם עשו, הכסאות שהם תפסו לאנשים שאולי היו חושבים יותר על הצעירים מורגש היום בשטח. הצעירים מאסו בכך שדורכים עליהם והדבר בא לידי ביטוי במחאת האוהלים שארגנה דפני ליף (שהיא גם במקרה בת מחזור שלי) שנראית כמו הדרך הנכונה לגרום לשינוי.

אני מאד אוהב את המחאה הזו, שכן היא מוכיחה שאנחנו מוכנים להזיז את התחת שלנו וגם מציגה את כוחו של פייסבוק להניע דברים: מאחר ואני חבר של דפני, אני ראיתי את האירוע בפייסבוק כשעוד היה איוונט אחד מני איוונטים רבים, סתם קריאה אישית של דפני שלא מצאה דירה החליטה לעבור לגור בכיכר הבימה וביקשה מחברים לארח לה חברה. הרשת עובדת במהירות ותוך כמה שעות הדבר נהפך לאירוע המוני. אז נכון שאנחנו זזים כשזה מגיע אלינו ולא לאחרים (אם כי רבים מהפרצופים שם הם כאלו שאני רואה בהפגנות אחרות, רמז: רובן קשורות למשחקי קווים, וטיב הקשר בין השניים יתבהר בהמשך) אבל זה יותר טוב ממה שהיינו בעבר, זה אומר שהגיעו מים עד נפש ואנחנו מוכנים להזיז את התחת שלנו.

זה לא רק הדירות

 כאמור אני מאמין במחאה, ואני חושב שהמתנגדים לה לא רואים את התמונה הגדולה. בוואלה! טוען אוריה כנף שזוהי מחאה של מפונקים שרוצים לגור במרכז העיר ולא מוכנים להתפשר על פלורנטין או על יפו. אז יש לי חדשות בשבילו, גם שם כבר לא זול ביחס למה שאנחנו מרוויחים. כי בזה אפשר אולי לסכם את המחאה: מחירי השכירות עלו והמשכורת שלנו לא. פשוט מאד. ומעבר לפרקטיקה, מרכז עיר צריכה צעירים כמו שצעירים צריכים מרכז עיר. מי בדיוק יחייה אותה ויגרום לה להיות עיר? הצרפתים שנמצאים כאן חודש בשנה? (Je n'avais pas l'intention d'offenser une personne) אם הוא רוצה עיר רפאים, אז אשריו, המחאה אכן מיותרת, אפשר לקפל אותה יחד עם העיר. אבל אם ת"א רוצה להיות עיר ללא הפסקה, אז מישהו צריך לדאוג שהיא לא תפסיק. מעבר לכך, הוא מציג גישה תבוסתנית במעט כשהוא אומר:

"כתל אביבים, אנחנו אוהבים להיאחז בתקווה שיום אחד עירנו תהפוך לברלין, לאמסטרדם, לפריז; לחלום על שבילי אופניים, על רכבת קלה ועל דיור בר-השגה. אך בינתיים עלינו להסתגל למציאות".

אם הבעיה בעיר הייתה רק העדר דירות זולות (כאמור יש לומר מתאימות לרמת ההשתכרות) אז היה אפשר להציע לנו לגור מחוץ לעיר ולהגיע לעבודה ולבילוי (איפשהו בכל הדיון המושג של הנאה ובילוי נהיה טאבו ממש. בקרוב חוק יובש ואיסור קיום יחסי מין לזוגות לא נשואים) במערכת תחבורה היעילה שלנו. כמעט שבלתי אפשרי לחיות מחוץ למרכז ולהתנייד בקלות. וכן, יש רכבת ויש אוטובוסים ,וכן מי שגר בברוקלין לוקח לו שעה להגיע למנהטן. חבל שבישראל לוקח שעה בתחבורה ציבורית לעבור את מה שלוקח שמונה דקות באוטו. ואם זה נחשב להיות מפונק, אז אני מודה – אני מפונק. האם הגענו למצב שבו תחבורה ציבורית היא מותרות? מה עוד נותר לנו בדיוק להלחם עבורו? מה לא נחשב חלום? קוטג' (הגבינה לא הבית. אף אדם בגילי לא חושב על לגור בקוטג'). המחאה הזו היא על דיור, אבל היא למעשה על דרך חיים שאחד הביטויים שלו היא דיור במרכז העיר.

פוליטיקה היא לא מילה גסה

במוצאי שבת הייתי בכיכר, שם נערך מפגש ראשון של "נפגשים בכיכר", מין יוזמת בת של מחאת האוהלים המבוססת על עקרון פשוט: בכל עיר נפגשים בכיכר המרכזית וחושבים על פתרונות.  שם שמעתי אדם המספר שכאן בכיכר אין פוליטיקה. זה הרגע שהבנתי, בצער רב,  שהמחאה הזו תדעך במהרה ומה שיוותר ממנה היא רוח הקרב והיוזמה שהפגינו מאות צעירים, אבל שינוי אמיתי היא לא תחולל. לא כי אין כאן דם ואין המונים, ולא כי לא מציעים פתרון, אלא כי מפחדים ללכלך את הידיים בדבר עצמו. שכן למרות שישנה התעוררות ומודעות חברתית (אם כי חבל שזה קורה רק כשזה נוגע לכיס שלנו) בלי תודעה פוליטית, ולא במובן של ימין/שמאל, אלא במובן של אידיאולוגיה, בחירה בדרך, בגישה – הדבר הזה לא יתרומם. אני כנראה כבר לא מגניב מספיק שאני לא מאמין באנרכיזם, אם כי אני שמח שיש כאלו בעולם שמרעידים את הסיפים וסופגים את האש, אבל בסופו של יום, מישהו צריך לתת פתרון, להציע חלופה למצב הקיים. אנחנו הצעירים לא צריכים בהכרח להציע פתרונות קונקרטיים, אבל חובתנו היא לבחור דרך. לבוא ולהגיד "אני מאמין בסוציאליזם/קומוניזם/הומניזם" או כל איזם שרק תוכלו להעלות על הדעת. יש לי הרגשה, ואולי אני טועה בה, שאנחנו מצפים לפתרון בלי לעשות בחירה ובלי לעשות וויתור. לבוא ולהיות במאהל זו דרך למשוך תשומת לב, אבל היא לא תספק אותנו הרבה זמן. לכן לא מספיק לצאת מהאדישות, צריך גם לוותר על הניהליזם. לא להצביע שוב לגמלאים, וגם לעלה ירוק, כי יש דברים חשובים יותר, מהותיים יותר. פעם הבאה בוחרים במפלגה עם האג'נדה.

לבחור מפלגה זה קצת כמו בזוגיות, ולעולם לא תהיה המפלגה שמתאימה לך בול. יש פשרות, וכמו שאתה מקבל את זה שהיא שומעת ליידי גאגא בקולי קולות בבית, כי מה זה גאגא לעומת החיוך והמגע שלה? הטעם המוזיקלי שלה לא ממש רלוונטי. כך גם עם המפלגה שלך: שכן יחד עם הצעה לבעיית ההשתכרות, היא תכלול גם כמה הצעות שלא מתאימות לתפיסת עולם שלך כרגע, למשל זכויות לפלסטינאים. אבל אולי, רק אולי, הזוגיות הזו תגרום לך להבין שיש קשר בין הדיכוי של מעמד הביינים ומטה בגבולות הקו הירוק, לבין הזלזול המתמשך באוכלוסיה הערבית בארץ ושלא לדבר על הנעשה בשטחים. הכל תחת המטרייה של זילות בבני אדם שהם לא השלטון והפיכתנו לרובוטים וכלי משחק. יש כמובן עוד כמה וכמה קבוצות שסופגות את האש, החל מנשים, זקנים, רופאים, גלעד שליט, זה באמת לא נגמר. יש רק מאבק אחד, צריך רק לבחור איך לממש אותו. פעם אחת זה בשם הקפיטליזם, פעם אחת זה בשם הלאום ופעם אחת בשם הדת. זה לא משנה. כולנו חוטפים על הראש. והגיע הזמן לזוז ולדאוג לעצמנו. סליחה לאחרים.

11 תגובות to “עכשיו בהבימה: למה לי פוליטיקה? עכשיו!”

  1. פבלו said

    משהו שכתבתי ב-2007 באתר המבקרים הבינלאומי:

    A fellow film critic, surprised by the pessimistic view of all these films, asked me during the festival why young people today feel such despair. Today you have a lot of freedom, a lot of possibilities before you, she said to me. Possibilities that we didn't have, she added. My answer was that 20 or 30 years ago, young people had much more security. Even when they were rebellious or revolutionary and took chances, they could do it because most of the time they knew they already had an apartment their parents gave them as a present, or they eventually could find a job that would pay them a salary. In today's world most young people have to pay high rents, work in temporary jobs or as free-lancers, and the future is never certain. Society gave the young freedom, but the price was to take from them the secure basis that let them embrace that freedom in a positive way.

    וזאת אחת הבעיות המרכזיות של הדור שלנו היום, וזאת גם אחת הסיבות שקשה כל כך לצאת להפגין, קשה להיות "מרדן" או "מהפכן" היום – זה ויתור גדול מדי – לדעתי, הפגנת האוהלים לא צריכה להיות על "מחיר הדיור", אלא על מצב כללי של ייאוש וחוסר יכולת לראות את העתיד, או לבנות עתיד – אבל כמובן, בשביל זה כנראה שצריך לוותר על ההווה – או על תחושת החופש וההווה המתמיד – ועל זה קשה לוותר.

    • אני חושב שזו הייתה הנקודה שלי. המאבק הוא לא על הדיור. אלא על היכולת להתפרנס. לא סתם יש עכשיו במקביל התעוררות של מאבק הפרילנסרים, כי זה קשור אחד לשני באופן הדוק. לכן גם לא מפתיע אותי שאת המהלך הזה החלה מישהי מהתחום שלנו: אנחנו אנשי הקולנוע, שהמקצוע שלנו לא מקצוע, שקשה הרבה יותר למצוא בטחון תעסוקתי (לא שזה לא קיים במקצועות אחרים כמובן, אבל אצלנו אין ממש עבודות, אתה חי מפרוייקט לפרוייקט לרוב), וכשמשלמים לך שוטף פלוס שקר כלשהו, אז יהיה לך קשה הרבה יותר להרגיש יציב בחיים. אבל אולי, אולי הגיעו מים עד נפש.

  2. מסכימה עם כל מילה שלך, רק מסוייגת מההתנצלות שבסיום הפוסט. זה מוסיף למחאה הזו את הגוון "הבורגני המפונק" הזה שהמתנגדים לה (שאינם מתייחסים להקשר הרחב שלה) אוהבים לשוות לה כשהם מתנגחים ביוזמיה. אין ספק שחוסר הקורלציה בין רמת ההשתכרות ליוקר המחייה פשוט מבטל את מעמד הביניים ויוצר מציאות שבה כל מי שאינו עשיר הוא עני.

  3. Nathalie Dobrzan said

    עוד פוסט מצוין.
    אני שמחה שאתה יושב וטורח לנסח את מחשבותיי בצורה כל כך ישירה ורהוטה.
    זה משאיר לי את כל הזמן לכתוב על שטויות.🙂

    ברביעי הקרוב אני באוהל.

  4. פבלו said

    אבל רותם, לפי מה שאני רואה, זה נראה שאם מחר מגיע ביבי או פוליטיקאי אחר ותופס טרמפ על זה ומצליח להוריד את מחירי הדיור, אז הוא הרוויח קולות – וההפגנה השיגה את מטרתה וכולם חוזרים לחיים הרגילים – האם באמת מה שאתה מרגיש זה מה שקורה? האם זה באמת יתפתח לשם?

    מה שיפה זה שאין ממש צורה להפגנה הזאת והיא באמת יכולה להתפתח לכיוונים שונים – נחכה ונראה…

    • לא ממש לא. לא צריך ללכת עם הפוליטיקאים הרגלים, במיוחד כי הם לא הולכים להבטיח משהו שירצה את המוחים. וזאת השאלה: מה אנחנו רוצים, ומה יספק אותנו?
      אבל לא צריך לפחד מהמילה הזו – פוליטיקה. יכול להיות שהגזמתי בפרשנות שלי למה שהולך שם, והקריאה לפוליטיקה היא באמת רק לא לביבי-מירי רגב-חולדאי וכו'. אבל אני חש שיש אצלנו בדור לא רק סלידה מהממסד הפוליטי, שהוא מושחת ודפוק אלא גם מהחשיבה הפוליטית. אני חושב שמה שדורשים דורש יותר מרק מחאה.
      אני מאד חושש לצאת כאן כאחד מהמצקצקים כמו שיוני גבע כתב. אני הכי בעד, והכי חושב שזה הכיוון והדרך. ואני הייתי שם, ואני אמשיך לבוא. אבל, וזה אבל של לא ציניקן: חייבים משהו יותר מרק הקריאות והוצאת הקהל לרחובות. אי אפשר לדחות את כל הפוליטיקאים ובמקביל לא לקחת חלק בשיח הציבורי. אני משער שאף אחד לא רוצה ללכת לכיוון של אנרכיה, ולכן צריך כיוון לפתרון.
      ולדעתי הוא כולל. השאלה האם בכלל יש באפשרות העם בימינו להוביל לשינוי כל כך גדול?

  5. עמית said

    פוסט רהוט ומעמיק, כרגיל. רק הדיס על ליידי גאגא הכי לא במקום. זה רק כי היא אישה חזקה, נכון?

  6. […] המחאה האדירה שהצליחו להרים כאן באמצעותו. כמו שהזכרתי בפוסט שלי על מחאת האוהלים אני זכיתי בכבוד לראות איך הדבר הזה התגלגל, שכן דפני היא […]

  7. […] לראות את פירותיו כעת. ללא תפיסה משותפת של פתרון ראוי – ואת הפתרונות לא אנחנו צריכים לספק –  לא ישתנה כאן דבר. פתרון פירושו לבחור על חשבון מה […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: