קולנוע רוקומנטרי, מוקומנטרי ומה שביניהם – חלק I

27 ביולי 2011

זהו החלק הראשון של ההרצאה שנתתי במסגרת החוג לתולדות למוזיקה (למרות שמו ולמרות עיסוקי הרגיל, זהו אינו חוג אקדמי, אבל אין סיבה שלא יהיה) ב-25.07.2011 ואני רוצה להודות לישיב וגיל על הבמה הנפלאה של החוג. החלק השני יעלה בשבוע הבא.

הקדמה

כמו שאמר ז'אן לוק גודאר, הנביא מרול "קולנוע הוא אמת 24 פעמים בשנייה". כוונתו היא שכל פריים שמצולם (והסטנדרט הקולנועי הוא 24 פריימים לשנייה אחת) מכיל בתוכו את האמת המזוקקת וזה לאור אופיו האובייקטיבי של המצלמה: המפרט הטכני של המצלמה הוא כזה כך שהמצלמה צורבת על פני הפילם את מה שהעדשה קלטה. ואת זה לא ניתן לעוות – אם כי בעולם דיגיטלי ברור לנו שזה לא נכון, וגם מעט עריכה יכולה ליצור לנו תודעה של שקר, למרות שכל התמונות אמיתיות. אבל בלי קשר ליכולת העיוות, לדעתי ההפך הוא הנכון, קולנוע הוא שקר אחד מתמשך, שכן אולי מה שנקלט הוא אמיתי, אבל מי אמר שמה שהיה מולנו הוא אמיתי? ומי בכלל יכול להיות אמיתי מול מצלמה? לכן הנחת יסוד של פוסט זה (והמשכו) היא שאין אמת בקולנוע. אבל מה שיש זו מציאות, והיא חזקה, ולזה כנראה התכוון גודאר. בגלל שאין אמת אובייקטיבית, ואלס עם באשירנקרא דוקומנטרי. למה הוא כן ו-פרספוליס לא? הרי שניהם מטפלים בחומרי מציאות. כי ואלס עם באשיר לא ממחיז סיפור היסטורי, אלא הוא מנסה להתחקות אחרי אירוע שהיה ומצייר את תהליך החיפוש, הראיונות וגם את הזכרונות. אבל הסרט הוא לא הטבח בסברה ושתילא, אלא הסרט הוא הנסיון של ארי פולמן להבין איפה הוא היה כשזה קרה, הבחירה באנימציה היא מקרית, ולא פוגעת בערך התיעודי של הסרט. זה גם עניין של מוסכמה: הסרט בנוי בסגנון של קולנוע דוקומנטרי: קריינות, ראיונות, מסע חיפוש ושחזור. בפרספוליס יש לנו סיפור היסטורי על חייה של פליטה איראנית. אבל הוא בסך הכל הזכרונות שלה, ולא ההזכרות שלה. ארי פולמן מביא לנו עדויות ושחזורים ובמקום לצלם אותם מעבד אותם לאנימציה. הוא לא המציא כאן הרבה, שכן אין ספור דוגמאות מהקולנוע הדוקומנטרי כמו  הקו הכחול הדק, איש על חוט וכו' – עשו שחזורים ונחשבים דוקו, ואין על כך וויכוח. פולמן בסך הכל עשה את השחזור באנימציה, ובכך אתגר את המושג של דוקומנטרי, אם כי הוא לא הראשון שעשה זאת, אבל כן הראשון שעשה זאת לכל אורכו של סרט באורך מלא: קדמו לו בין היתר שיקגו 10 שחזר למשפט של המתפרעים בעת הוועידה הדמוקרטית שהייתה בשיקאגו ב-1969. הסרט כולל קטעי ארכיון ובהם ראיונות, אבל מאחר והיה אסור לצלם באולם המשפט, אבל כן היה תמלול, אז השחזור שנעשה היה באנימציה. סרט נוסף הוא ריאן זוכה פרס האוסקר לסרט אנימציה קצר:

 http://www.nfb.ca/film/ryan/

 בכל הנוגע  לואלס עם באשיר זה לא מפתיע אותי שסרט העוסק בחוסר היכולת להזכר ישתמש באנימציה במקום בצילומים. זהו גם חלק מהעניין של הסרטים עליהם אדבר, שכן כדי להגיד דברים על כוכבי הרוק, הם היו צריכים לבחון את האופן בו אנחנו חווים אותם ותופסים אותם דרך המצלמות ולמעשה להגיד בו בזמן גם משהו עלינו וכן על הקולנוע. לכן הנושא זה רק רוקומנטרי ומוקומנטרי, אלא הרבה מאד דברים שהם גבוליים ושמאתגרים את התפיסה הרגילה שלנו את המושגים האלה, בין אם אנחנו מומחים או לא. הסיבה לכך שסרטים על רוק מאתגרים את המושגים הללו, היא שכוכבי רוק הם דמויות כל כך נערצות, כאלו שאנחנו בונים עליהם פנטזיות, אבל במציאות הם בני אדם שאוכלים, ישנים ומפליצים בדיוק כמו כולנו. המקום בו הקולנוע מנסה להבין אותם ולא מסוגל באמצעים רגילים מייצר כל מיני סגנונות היברידיים.

ואריאציות של אמונה 

כדי להבין את כוחה של המצלמה לתפוס כוכבי רוק, ארצה להתחיל מהדבר הכי בסיסי, צילום הופעות: זוהי הופעה של פיית' נו מור שערוץ 1 צילם ב-1995 בחיפה זהו צילום הופעות סטנדרטי (סטנדרטי במונחים של ערוץ 1 ב-95 זאת אומרת). יש לנו כאן  שלוש-חמש מצלמות  והנתב עובר בניהן:

כך מצלמים הופעות לצורך שיווקן ומכירת די.וי.די עד היום. קצת קהל, קצת להקה והרבה סולן. אבל 15 שנה אחרי יש גם אופציות אחרות, וכשפיית' נור מור (ויסלחו לי החברים ברוממה) מגיעה לארץ שוב, הצילום כבר נראה אחרת.

בתפקיד עינת שרוף – מייק פאטון

אכן משבר אמצע החיים – אחרת איך אפשר להסביר את החליפה הזו?

מעבר לשינוי בצילום שנובע כמובן מזמינות הטכנולוגיה, גם מייק פאטון השתנה, הוא עכשיו כוכב, ממש בפלאנטה אחרת, ואני לא מבין איך הוליווד, או יותר נכון קולנוע האינדי לא חטף אותו מעבר לקולות שהוא עשה ברובוטריקים 2 – למרות שמבחינתי גם זה מספיק. אם למישהו שם היה שכל היו עושים עליו סרט ונותנים לג'וני דפ לגלם אותו. או להפך.

בימים בהם מחאה כלל ארצית החלה באיוונט אישי בפייסבוק, לא צריך להרחיב הרבה על יכולת הטכנולוגיה לשנות את האופן בו אנו חיים, עם הסמארטפונים לכולם יש את היכולת לתעד כל רגע ולכל אחד יש את היכולת להפוך את זה לזמין לאחרים בלחיצת כפתור. את הרעיון הזה, של זמינות טכנולוגית לקחו שלושה יהודים והחליטו להרוויח ממנו כסף על חשבון האדם הפשוט. וכך קיבלנו את אחלה: אני פאקניג צילמתי את זה!:

מה שאנחנו ראינו זה תיעוד של הופעה של הביסטי בויז מה- 9/10/2004  במדיסון סקוור גארדן. הם חילקו למעריצים חמישים מצלמות ונתנו להם הוראת בימוי אחת ויחידה: לא לעצור לצלם. וכך מקבלים תמונות מאינספור (טוב חמישים) זוויות ומרחקים, אבל בנוסף גם מקבלים כל מיני תמונות של אנשים מתנשקים עם המצלמה ביד אחת, או מישהו עומד ומשתין בזמן שברקע שומעים את ההופעה. את כל אלו ערך MCA, אדם יאוך כשהוא חתום עם הפסבדונים הקבוע שלו נתניאל הורנבלואר.

 זה אולי נדמה כגימיק ורעיון יפה, אבל זה רעיון שלא היה עובד עבור כל אחד, הסגנון המוזיקלי של הביסטי בויז שכולל אינספור מעברים וחיתוכים מתאים לסגנון העריכה זה לא היה עובד למשל עם עידן רייכל. עריכה קולנועית ומיקסים/סימפולים וכו' מאד קרובים אחד לשני, ואולי ארחיב על כך בעתיד.

תיעוד של הופעה במצלמה ביתית יכול להיות גם משהו אחר:

זה חלק מייצג מתשעה שירים של מייקל ווינטרבוטם מ-2004 בכיכובם של קירן אוברייאן ומרגו סטילי. כשמו כן הוא: יש בו תשעה שירים שבני הזוג הולכים לשמוע בהופעות ובין לבין מתפתחת מערכת יחסים – עם כל העליות והמורדות, כהשמוזיקה מאד מייצגת לדעתי את מה שהם עוברים בקשר: בשיא הקשר המוזיקה היא הכי נלהבת וכיפית ובסופה, ברגעים של גסיסה היא איטית ונוגה.  יש כאן שילוב בין מציאות לבדיון: התיעוד של ההופעה היא אמיתית. זוהי הופעה שהתקיימה והשחקנים הגיעו אליה וצולמו במצלמה דיגיטלית קטנה על ידי צוות מצומצם (כמו את כל שאר הסרט). אבל הקטעים האחרים, הסקס והשיחות הם כבר משחק נטו, ואפילו לא ברור כמה מהסקס הוא אמיתי – זה בא לידי ביטוי בעיקר בסצנה בה הבחורה מבצעת בבחור מין אוראלי:אנו רואים אותה מכניסה  את איבר מינו לפיה, ורואים אותו גומר, אבל למעשה יש שם קאט וכשהוא מגיע לפורקן זה לא בהכרח מהפה שלה, אבל בתוך הלהט לא נראה לי ששמים לב. צריך הרבה צפיות כדי לשים לב לניואנסים – הקרבתי בשבילכם הרבה. כמובן שחלק מזה כן אמיתי אבל חלק גם לא, וזה הגיוני, שכן למרות הבוטות זהו אינו סרט פורנוגרפי. ווינטרבוטם מערער כאן גם על האופן בו אנחנו תופסים את היחסים בין מה תיעודי ומה היינו בדיוני במציאות שני השחקנים לא סבלו זה את זה בסופו של דבר לקראת סוף הצילומים. בחלק השני ארחיב יותר על היחס בין דמיון למציאות אצל ווינטרבוטם.

 כל אלו הם לא ממש סרטים, הם תיעוד של הופעות ולא יותר (לא כולל תשעה שירים). הם לא נותנים לנו להבין מיהו האמן שעומד מאחורי זה. מטרתי בפוסט הזה (ובחלק השני) זה לנסות להבין איך קולנוע מנסה לייצג את הכוכבים של הרוק ובעיקר במקומות שבו הוא עושה זאת בצורה מאד לא ברורה. לכן לא אדבר על סדרות או סרטים היסטוריים כמו: Dancing in the Streets או  Live Forever מ-2003, וכיוב'. הם מאד מלמדים, אבל חסר בהם משהו קולנועי.כוונתי היא שהסרטים הללו מובאים מנקודת מבט של היסטוריון ולא של קולנוען. הייתי מאד רוצה לראות סרט רוקומנטרי של וורנר הרצוג או ארול מוריס שניים מהדוקומנטריסטים המובילים כיום. אפילו כשמרטין סקורסזי כבר עושה סרט על הרולינג סטונס (Shine a Light) או בוב דילן (No Direction Home) הוא בקושי שם, הוא אינו מאתגר את ההיסטוריה או את העשייה הקולנועית, הוא ממשיך את הקו הלימודי-היסטורי שהוא עושה בסרטיו על תולדות הקולנוע. אבל אותי מעניין בדיוק מה שחסר בסרטים של סקרוסזי: העימות עם ההיסטוריה, הצגת קונפליקטים באירועים ובאנשים,  הערעור של איך אנחנו תופסים מוזיקה ואת האנשים מאחוריה. אלו סרטים המציבים שאלות אודות המדיום הקולנועי, מה כוחו, מה הגבולות שלו. אבל יותר מכך,לעיתים הם גם מערערים על ההיסטוריה של הרוק. ישנו קשר הדוק בין הרצון לחדש בתוכן הסרט (תולדות הרוק) לבין האופן בו אתה מתאר אותו, ואם אתה רוצה להציג תיזה מהפכנית על תולדות המוזיקה, אז יש לחדש באופן בו אתה מספר זאת, קרי בצורה הקולנועית.

-בשבוע הבא נבחן את ראשית הקולנוע ואת ההשפעה שלה על הקולנוע הרוקומנטרי-

4 תגובות to “קולנוע רוקומנטרי, מוקומנטרי ומה שביניהם – חלק I”

  1. […] ריאלטי מצוינות, אם כי השם אף פעם לא היה ברור לי. לא כי אין אמת , אלא כי כוכב נולד היא לא יותר  מתוכנית כשרונות – ואין […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: