תרמית הקולנוע הגדולה

29 ביולי 2011

אפתח בגילוי נאות: אני שונא את ג'יי.ג'יי. אברמס. אני חושב שהוא השטן. למעשה תחליפו את מה שאתם חשים כלפי מיייקל ביי, ותקבלו את מה שאני חש כלפיו. וזה לא שאני לא חושב שהוא יוצר קולנוע טוב, להפך: אני מאד אהבתי את סטארטרק, אני חושב שמשימה בלתי אפשרית 3 הוא הטוב בסדרה עם הברקה תסריטאית בליבו. אבל, ויש כאן אבל גדול, וזהו אבל שנמשך שש שנים, שנמתח על פני 121 פרקים ובזבז לי בערך 82 שעות. אני כמובן מדבר על אבודים. סדרה שהחלה בקול תרועה והסתיימה ביבבה. מי שלא ראה – הרוויח. מי שכן צפה ועקב באדיקות כמעט דתית, לא יכול שלא לשמור טינה על המשיכה באף הבלתי נגמרת, על שתילת רמזים ללא הפסק, בניית עלילות, מיתוסים, היסטוריות – וכל זה כדי לסיים (אל חשש לספויילרים – אני עדיין לא הבנתי בדיוק מה היה שם) עם טוויסט שלידו הסיומות של מ. נייט שאמלאן הם שיא העידון. כשצפיתי בסרטים הקודמים שהוא ביים, עדיין הייתי באשליית: "אבודים זו אחת הסדרות המרתקות שנעשו והיא תתפתח ותגלה לנו תשובות", אבל עכשיו, שנה אחרי הסיום המביך, בו אני מרגיש ששדדו אותי, אני מגיע טעון, חש אכזבה ומלא מרירות – ואני חושב שזה ניכר בביקורת.

לא ניתן היה להשיג את תגובתו של מייקל ביי

הייתי רוצה להיות נטול מרירות ולתת לסרט לסחוף אותי. שכן עוד לפני הצפייה הסרט מגיע עם נקודת התחלה מעניינת: הוא אחד מסרטי הקיץ הבודדים (אם לא ה-) שהוא פרי רעיון מקורי, שאינו מבוסס על יצירה קודמת: ספר, סרט, קומיקס, מתקן שעשועים וכו'. הוא כן מרפר ודומה לסרטיו של סטיבן שפילברג ובעיקר אי.טי כפי שציינו מבקרים אחרים. הדבר אינו מקרי, שכן שפילברג הוא המפיק של הסרט. ייתכן והנסיון להתחבר אל שפילברג מגישה אוטוריסטית-רומנטית בין היצירות המוקדמות שלו לבין סרט זה, ושהוא הפיק את הסרט כי הוא מצא את הממשיך שלו. כל זה אינו משנה בכלל, הסיבה לכך שזהו אינו סרט טוב אינה קשורה לשפילברג, אלא בכך שהמאמץ להיות שפילברג בא על חשבון דברים אחרים, שכן החלקים השפילברגיים עובדים היטב. אז הסרט זוכה בנקודות רבות על היותו מקורי (עד כמה שיש מקורי בהוליווד) אבל זה לא מתקזז עם עשרות הנקודות השליליות שאברמס צבר באבודים.

הדמיון לשפילברג הוא פחות בעלילה אלא ברוח הדברים: בעיירה קטנה באוהיו, חבורת ילדים מצלמת סרט על זומבים במצלמת סופר 8 אותו אנו רואים על רקע כותרות הסיום (והציניקן שבי אמר עם תום ההקרנה שהסרט הקצר הנפלא היה שווה את כל השעה ארבעים שקדמו לו). בזמן צילום אחד הסצנות תאונת רכבת מחרידה מתרחשת שאותה העדשה שלהם תופסת – ובנינו ולמי מאיתנו זה לא קרה? בעקבות התאונה כאוס שורר בעיר: אנשים נעלמים, כלבים בורחים, מנועים של כל המכוניות נעלמות באופן מוזר, הפסקות חשמל לא מוסברות ועוד. אביו של הגיבור נכנס לנעלי השריף שנעלם גם כן ומנסה לפתור את המיסתורין, כשאנשי חיל האוויר שבאים לנקות את הבלאגן שהמטען שלהם הותיר לא ממש ששים לעזרה. הגיבורים של הסרט הם הילדים, ואנחנו חווים את הכל דרך עיניהם וזה המאפיין השפילברגי המובהק כאן,  ומנגד האברמסיות באה לידי ביטוי במסתורין האופף את המפלצת, מסתורין שכנראה השפיע על העיצוב שלה ושלא לטובתה.

לזכותו של אברמס יאמר שהוא יודע לצלם אקשן, דבר שבא לידי ביטוי בסצינת התאונה המרהיבה והסוחפת. גם קו העלילה המרכזי של כאוס המתרחש בעיר בעקבות התאונה והיצור שעושה שמות בעיר – גם היא כתובה היטב. הבעיה מתחילה בנסיון לדחוף יותר מדי עלילות משנה ולחבר בין כולם וזאת על מנת ליצור רגש אצל הצופים, כדי שזה לא יהיה עוד סרט מד"ב. הכישלון הזה בלייצר עלילות משנה הוא אירוני לנוכח העובדה שזהו סרט רפלקסיבי, שבמהלכו הבמאי/תסריטאי הצעיר שבתוך הסרט מסביר לנו למה הוא מוסיף עלילה רומנטית: כדי לגרום לצופים לחוש הזדהות. ואכן אנחנו מקבלים סיפור רומנטי בסרט, ולאור גיל הגיבורים זוהי האהבה ראשונה – תמימה ומקסימה. אבל מה שלא ציין היוצר הצעיר בסרט, שיש לעשות זאת בצורה שתשתלב בסיפור הראשי, דבר שלא עובד בסרט: סיפור האהבה הראשונה בין הגיבור לשחקנית של הסרט שהם מצלמים עוד איכשהו מחזיק ולא פוגם יותר מדי. אבל אברמס לקח את זה כמה צעדים קדימה: ראשית, אותה נערה היא ביתו של האיש שאחראי בעקיפין למותה של אימו של הגיבור – ולכן אביו של הגיבור לא מרשה לו לפגוש אותה, ולהפך. אבל מה שלא אמר לנו היוצר הצעיר, שהעלילה הרומנטית צריכה להתחבר לזו של הסרט ולא להיות מעיקה עליה. ואם זה לא מספיק, אז אברמס מוסיף קו עלילה נוסף: נסיון של האב האלמן הטרי להפוך לאב לבנו שלא מוכן לקבל ואתו. שני אלו פוגמים בקצב של הסרט והוא מרגיש כמו תפסת מרובה לא תפסת – וכל הקסם והחן של האווירה השפילברגית שנוצרה לפני כן, נעלמת .

בניגוד לידידי גיא ברמן מכליס, אני לא נשבה בקסם של שיר האהבה של אברמס לשפילברג Not that there is anything wrong with it. אולי זו השנאה לאדון ג'יי.ג'יי שגורמת לי לחפש את השלילי על חשבון החיובי, אולי זה הציניות הקיומית שלי, ואולי זה פשוט הדרישה שלי מסרט שקודם יהיה סרט לפני שיהיה כל דבר אחר – וסופר שמונה נכשל תסריטאית ביותר מדי מקומות. ואולי זה בכלל כי אני יהודי, ואני יודע שאי אפשר להחליף יהודי אחד ביהודי אחר, ואם אני ארצה לראות שפילברג, אני לא צריך את אברמס, פשוט אלך לראות שפילברג, מקסימום אסתפק בספילברג.

7 תגובות to “תרמית הקולנוע הגדולה”

  1. גיא ברמן מכליס said

    אחד הדברים שתמיד מדהימים אותי כל פעם מחדש הוא ששני אנשים שרואים את אותו סרט יכולים לראות שני סרטים שונים לחלוטין. לצערי מהביקורות שאני קורא בימים האחרונים נראה שרוב האנשים שראו את הסרט ראו אותו איתך.
    את אברמס שנאתי מאוד הרבה שנים. ראיתי את Alias והרגשתי שמזלזלים בי כצופה טלוויזיה, כיוון שאני לוקח קשה זלזול כזה לא ראיתי את אבודים ולא את סרטיו עד כה (ראיתי את קלוברפילד אם זה נחשב. אהבתי מאוד). אבל הטריילר של הסרט הזה שבר אותי והרגשתי שאולי זה המקום לשקם את יחסינו. על המקום של הסרטים של שפילברג בחיי יצא לי לדבר יותר מדי בזמן האחרון, לכן דווקא חששתי לצפות בסרט. חששתי שהוא יהיה הומאז' חלול ומביך כמו ש"פול" העלוב היה. להפתעתי במקום הומאז' קיבלתי את מה שבמחינת ההרגשה שלי הוא הדבר האמיתי. נכון, הוא מכיל ציטוטים רבים, אבל הסצינות הטובות שבו הן סצינות שעומדות בפני עצמן ולא מרפררות לכלום ועל כן יש בו אמת, רגש ויופי גדולים מבחינתי.
    דווקא קטעי האקשן היו בעייתיים בעיניי, אבל כחובב ביי לא הופתעתי שזה החלק שעבד לך בסרט🙂
    לצערי נדמה שרק אני ו3 אנשים שצפו איתי בסרט נהננו מאוד בעוד ששאר העולם נשאר אדיש. אני שואל את עצמי האם אנחנו טועים? האם חיכינו כל כך הרבה שנים לסרט שיכיל את התמימות ההיא, סרט שלא יהיה בנוי על ציניות ושיפרוט על זכרונות העבר שלנו שפשוט ראינו סרט שאינו קיים?
    אני מקווה שלא, אבל למען האמת זה לא באמת משנה. החוויה שהוא העביר אותי היתה אדירה ואני עדיין לא נרגעתי ממנו. חבל לי שאתה ואחרים מפספסים את החוויה הזו.

  2. אני חושב שמעבר לאנטי שיש לי ליצירה שלו, אני באמת הרגשתי שהוא ניסה לדחוף רגש וקיטש בדיוק כמו שהוא אמר בתוך הסרט. המלאכותיות הזו פגמה ואולי אף האירה באור אחר את הרגש והחן שאתה (ועוד שניים) מצאתם. אני מבין מאיפה זה בא, פשוט מבחינתי התסריט הבעייתי – לא נתן לי לחוות זאת.

  3. Nathalie Dobrzan said

    אני שונאת את אברמס, אפילו את קלוברפילד לא סבלתי (מאידך, סטראטרק היה אחלה בחלה) והסרט הזה היה פשוט קסם טהוא בעיניי.
    אולי כי אני סאקרית של אולד סקול שפילברג והמחווה המשכנעת ריגשה אותי, אולי כי עדיין ילדה בלב שעוד לא התגברה על זה שהחיים לא צירפו אותה לגוניס, אבל פשוט אהבתי.
    זה לא שלא ראיתי את הבעיות שלו. ראיתי אותן, סלדתי מהן, והן עדיין לא הרסו לי את 90% הנותרים.

  4. […] הצורך). בעבר סקרתי כאן כבר כמה סרטי קיץ: רובוטריקים 3 ו-סופר 8. אלא היו שתי ביקורות טעונות ברגשות עזים וכמעט ילדותיות […]

  5. כן, "אבודים" היה מאכזב. אכזבת העשור. אכזבתה של אם. אכזבתה של אומה. אכזבה של סתם צופה שדמיינה ניסים ונפלאות. אכזבה! מצד שני, ראינו גברים חתיכים (ומהצד של הגברים- בנות חתיכות), ולא נגזים אם נגיד שכמעט כל הסדרה מבוססת על הקונפליקט הנצחי בין הגבר ה"ילד הטוב" והגבר "הילד הרע" (באמת. כי הרי אין שם משהו אחר). ועם זאת, ואת זה אי אפשר לקחת מאיתנו, הצפייה בעונות הראושנות הייתה מענגת. אבל ממש. מרתקת.

    אז אולי במקרה הזה, אפשר לסלוח לאברהמס, כי הדרך הייתה החשובה, ולא המטרה (אפילו שאנחנו לא יודעים בדיוק מה היא הייתה).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: