קולנוע רוקומנטרי, מוקומנטרי ומה שביניהם – חלק II

4 באוגוסט 2011

ראשית ברא ה' את השמים והארץ

(תקציר הפרק הקודם)

כדי להבין את המתח הקיים בתיעוד רוק יש לחזור לראשית הקולנוע ממש: הכל החל 28.12.1895 כשהאחים אוגוסט ולואיס לומייר, שני תעשיינים מתחום הצילום,  מקרינים לראשונה בפני קהל סקרנים בפריז תמונות נעות. אני בכוונה לא קורא לזה סרטים, אלו היו קטעים קצרים שלדקה, שיותר מלהגיד משהו, הפגינו את היכולת של היוצרים לצלם, או במילים אחרות: יו טיוב. מבחינת תוכן הם בלכו על הבטוח, היומיומי: רכבת הנכנסת לתחנה, עובדים יוצאים מהמפעל, תינוק אוכל וכו'. אין עלילה או דמויות. מבחינה הסגנון אז הוא היה מאד פשוט: המצלמה על חצובה, ללא תזוזה, אין התערבות במיזאנסצנה – נטו שיקוף המציאות.

היציאה ממפעלי לומייר- הקולנוע הושתת על ניצול מעמד הפועלים

ההקסמות מהמצלמה ויכולתיה גרמו לאחים לומייר לשלוח נציגים לכל העולם, להביא את המראות הלא מוכרים, כולל גם ישראל. אבל זה היה הסגנון של האחים לומייר, לתפוס באופן חופשי ומשוחרר את מה שקורה – תיעוד נטו – רק שאז כמובן לא קראו לזה קולנוע דוקומנטרי. זה הדבר היחיד שהיה.

אבל למעשה זה לא נכון, וכבר כמה שנים לפני האחים לומייר, תומאס אדיסון האמריקאי הציג גם כן סרטים, כשבכוונה אני אומר הציג ולא הקרין. שכן אצלו במקום הקרנה פומבית, הצפייה הייתה בתוך חור הצצה. הסיבה לא טכנולוגית, אלא יותר כלכלית: בשיטת זו הוא הקסים רווחים. בניגוד לאחים לומייר, המצלמה שלו הייתה כבדה והיא שקלה כמה טונות וכל הצילומים היו חייבים להיות בתוך האולפן המיוחד – וזה יצר את ההבדל התוכני-אסתטי בין השניים. אבל גם אצלו, הקליפים היו קצרים, אבל הם לא יכלו לתפוס את היומיום שכן הם הוגבלו לאולפן, ולכן היה עליו לצלם מופעים קטנים: רקדנים, מתאגרפים וגם אדם מתעטש.

אם ננבור מספיק אצלו, בטח נמצא גם קטע על חתול שמנסה לשרוט את המצלמה.

הפיצול הראשוני הזה ייצר שתי פרדיגמות שעד היום כל הסרטים נמצאים על הסקאלה בין השניים: מצד אחד יש את הגישה התיעודית/ראליסטית, מה שאנחנו מכירים בעיקר מסרטים אירופאים על אנשים קשיי יום. מנגד עומדת הגישה הבדיונית שמציגה אטרקציות, בו הכל מאד מובנה ומסודר, שנוטה יותר לגישה ההוליוודית. אבל זה לא סתם חלוקה, אלא זה עוזר להבין למה השילוב הזה והטשטוש בינו עובד טוב עם מוזיקה – כי זה אגדות חיות, מיתוסים ואת זה קשה לתפוס בקלות ולכן גם לנפץ, ודרוש שילוב מושכל בין שתי הפרדיגמות כדי להגיע לתוצאות משמעותיות בנושא. יש לקחת את כל כוחו של הקולנוע כדי לחדור לעומק הדברים.

אם נחזור רגע לתולדות הקולנוע, אז אחד האנשים שעשה שילוב בין לומייר לאדיסון, הוא הקוסם ג'ורג' מלייס, שהחל לעשות טריקים מול המצלמה ותוך כדי שימוש במצלמה כדי לערוך ולהעלים דברים, או לשים תמונה על תמונה ובכך לעשות שכפולים של עצמו. זה לימד את היוצרים שקולנוע לא חייב להיות סטאטי והוא דבר חי. משם ההתפתחות הייתה די מהירה: באמצע העשור הראשון של המאה העשרים הוכנסה תנועת מצלמה, עריכה מקבילה ועוד. השפה של הקולנוע ההוליוודי (שזה למעשה 95 אחוז מהקולנוע שאנחנו רואים) כפי שאנחנו מכירים אותו היום,שהוא בעצם שקוף לנו, ואנחנו בקושי מודעים לו, התפתח כבר באמצע העשור השני של המאה העשרים דרך סרטיו של די.ווי. גריפית' האמרקיאי. מאז כל שינוי מבחינת צילום ועריכה הוא טכני או גימקי. מבחינת סאונד הקולנוע היה אילם, אבל ב-1927 עם הכנסת הסאונד הסינכרוני בהקרנות, הקרקע הייתה מוכנה לסרטים על מוזיקה. כי למרות שלפני זה תמיד היה מוזיקת ליווי בהקרנות, ואפילו אפקטים אעולם, קשה לעשות סרט על מוזיקה בלי תיעוד גם של הסאונד.

אז מהו הרוקומנטרי הראשון? כנראה שזה היה don't look back של ד.א. פניבייקר האמריקאי מ-67. הסרט עוקב אחרי בוב דילן בעת ביקורו בלונדון ב-1965. לסרט אין ממש עלילה או קו מנחה, אלו פשוט סצנות סצנות בהן המצלמה עוקבת אחרי דילן, בעיקר בעימותים עם אחרים. הסגנון של הסרט הוא מה שמכונה קולנוע ישיר, זרם המאופיין באי התערבות של היוצר כמו מדיניות הכלכלית של ביבי. היוצר הוא שם רק לתעד, מסתכל על הדברים כמו זבוב על הקיר: לפעמים זה על נושאים עם עניין כמו דילן, אבל רבים (ומוצלחים) היו גם על סוכני מכירות, בית ספר תיכון או הפריימריס במפלגה הדמוקרטית בין ג'יי.אף.קיי ל-היוברט המפרי ב-1960. המטרה היא לגרום לסובייקט להרגיש בנוח אל מול המצלמה ושלא ייתן show. בעידן הריאלטי זה נשמע כמעט כמו הזיה, אבל אני חושב שאז עוד הייתה תמימות והתממות לנוכח המצלמה. זה לא שאנשים לא שיחקו מול המצלמה, אבל אני חושב שזה היה מעודן יותר, עם מעט יותר ענווה. תיעוד מסוג זה מעלה שאלות אתיות מצד היוצר: האם להתערב בעת סכנה, מה נחשב מסוכן וכו'. רק לאחרונה פסטיבל סאנדאנס חילק את הפרס בין במאי סרט לבין הגיבור   – ולמרות שהדבר לא היה בסרט מסגנון הקולנוע הישיר, הבעיה היא אותה בעיה: לא הגיוני שהבמאי ירוויח מהסבל של אחרים .

שני יוצרים בולטים בתנועה זו הם האחים אלברט ודיויד מייזלס שבשנת 1970 עשו את תן לי מחסה יחד עם שרלוט זוורין על מסע ההופעות של הרולניג סטונס בארה"ב ב-1969. מה שהחל כעוד סרט רוקומנטרי קיבל תפנית  לאור הרצח של מעריץ על ידי אנשי "הלס אנג'לס" ששימשו כמאבטחים ששכרם הוא בירה – תנו לחבורת אופנוענים קשוחה בירה ללא הגבלה ורק טוב ייצא מזה. מאחר והמעריץ נשא אקדח בית המשפט זיכה את הדוקר, זה והעובדה שהדוקר הוא לבן והקורבן הוא שחור. התקרית התרחשה במופע הסיום של המסע בפסטיבל חינמי שנערך במסלול מירוץ המכוניות באלטמונט קליפורניה. בין המשתתפים ניתן למצוא את קרוסבי, סטילס נאש ויאנג, סנטנה ג'פרסון איירפליין שחבר להקה שלהם הוכה על ידי האופנוענים, הגרייטפול דד היו אמורים להופיע, אבל בעקבות האלימות הרבה ביטלה את הופעתה. כל זה לא מנע מהסטונס להופיע וזו התוצאה:

זוהי דוגמה נפלאה לאופן בו קולנוע מצדיק את קיומו כאמנות. היוצר והמצלמה כבר לא רק שם, צופה אובייקטיבי שמסתכל מהצד ומעביר רשמים, אלא הוא מתערב ולוקח עמדה. האחים מייזליס לא היו יכולים למנוע את הרצח, וגם מיק ג'אגר לא, אבל הוא היה יכול להפסיק את ההופעה. היוצרים עושים את מה שהוא לא עשה – לוקחים עמדה. לכן זה כבר סרט בעיני בעוד הביסטי ביוז קצת פחות. כמובן שגם ללא הרצח והפניית המבט אל ג'אגר זה היה סרט, אבל האקט הזה הופך אותו ליצירת מופת.

חברים למסע

הקולנוע הישיר הוא מודוס אחד של קולנוע דוקומנטרי, כזה שבעקרון לא מתערב, ולמרות שלא הייתה כאן חריגה, כל שאר הסרט היוצרים לא מורגשים. מודוס אחרהוא המודוס המשתתף: היוצר עוקב אחרי ההתרחשות, שואל שאלות, ומדגיש את נוכחותו לא רק לגיבור הסרט אלא גם לצופים. מטאליקה סוג של מפלצת של ג'ו ברלינגר וברוס סינופסקי מ-2004 שייך למודוס זה. הבמאים מצטרפים אל להקת מטאליקה ברגע משבר: אחרי שעזב אותם בסיסט הלהקה ב-15 השנים האחרונות. שלושת חברי הלהקה הנותרים: ג'יימס האטפילד, לארס אולריך וקירק האמט מתחילים לעבוד עם המפיק בוב רוק על האלבום הבא, אבל מערכת היחסים מתוחה, בכל זאת הם עושים זאת כבר עשרים שנה כבר, ודברים השתנו: לג'יימס יש ילדה, ללארס יש אוסף אמנות אדיר ולקירק עדיין יש שיער ארוך. למעשה כשחושבים על זה, אין שום הגיון שחבורת המליונרים הזו תהיה זועמת ותייצר את אותה המוזיקה שפרסמה והביאה לה (בצדק) תהילת עולם. כדי לפתור את הבעיות הם נפגשים עם תארפיסט שמומחה לאנשי בידור, קרי אנשים עם אגו אדיר. הסרט כולל ראיונות עם חברי הלהקה בו הם מדברים על היחסים בניהם, פגישות עבודה בה הם מנסים להקליט חומר, חיפוש אחר בסיסט חדש וכן פגישות עם התראפיסט. מהסרט עולה בבירור ההיררכיה והמאבקים בלהקה: האטפילד ואולריך שהקימו את הלהקה קובעים ומובילים והאמט שהצטרף מעט באיחור משחיל מילה פה ושם. ההקטע שאנחנו נראה הוא אחת הפגישות עם התראפיסט לאחר שהאטפילד חוזר ממכון גמילה לאחר חצי שנה ולארס אולריך לא מוכן לקבל את כל החוקים שצצים בעקבות חזרתו, למשל עובדים רק ארבע שעות ביום.

הסרט מציג את אותם אלילים, שנתפסים כגברים קשוחים, כאנשים פשוטים עם הבעיות שיש לכולנו במקום העבודה ובחיים: המקום שלך בחברה, היחס הנכון בין עבודה לבית, כמה אתה משפיע וכו'. כחלק מתהליך הטיפול עולות מערכות יחסים מן העבר כמו עם ניוסטד שזה עתה עז או מפגש מלא דמעות עם דייב מאסטין ממגה דת' שנזרק מהלהקה בראשית דרכה, בו מאסטין מספר איך כל חייו הוא מרגיש חרא לעומת הזהב שלהם.

מטאליקה הם לא הלהקה היחידה בה היו מאבקי אגו שהתרחשו מול המצלמה. גם לחברי ספיינל טאפ הייתה בעיה. במהלך בהופעה בבסיס חיל האוויר, הופעה אותה סדרה זוגתו של הסולן, התעוררה בעיה מביכה: משדר האלחוטי של הגיטריסט קלט את אותו הרדיו של המטוסים, ובמקום לשמוע את צלילי הגיטררה שמעו את הטייסים, מרוב עצבים הוא החליט לנטוש בזעם באמצע ההופעה:

ספיינלאטפ סרטו של רוב ריינר מ1983 עוקב אחרי מסע הופעות אמריקאי של להקת רוק בריטית נשכחת. בדומה לסרט על מטאליקה יש לנו כאן מעקב: הפעם זה אחרי הלהקה במהלך סיבוב ההופעות ולתוך זה נשזרים ראיונות שערך איתם הבמאי. אבל יש כאן קץ', לא הייתה להקה כזו. זהו סרט מוקומנטרי, סרט שנראה כמו סרט דוקומנטרי, עם כל המניירות, אבל למעשה מספר סיפור שלא היה – כל המופיעים הם שחקנים. זה שונה ממה שאמרתי על כך שכל דוקומנטרי הוא לא ממש אמיתי, במוקומנטרי מסריטים דברים שלא היו ונבראו והופכים אותם להראות כאילו היו. מי שראה את הסרט ב-83 יכול היה לדעת בקלות שהוא לא אמיתי, גם ללא ידע מוזיקלי.מספיק להכיר את רוב ריינר, שכן בתחילת הסרט הוא מציג את עצמו כבמאי הסרט ששמו מרטי דיברגי. חשוב לזכור שריינר היה כוכב באותה עת בגלל הכל נשאר במשפחה. סרטים מוקומנטרים טובים הם כאלה שאתה לא יודע שהם כאלה. אני לא רוצה לתת דוגמאות כדי לא להרוס (מעבר לספיינל טאפ שכבר הרסתי), כי חבל שתראו את הסרט בידיעה שזה שקר. אבל המילה שקר לא נכונה, שכן המטרה כאן היא לא פרופוגנדה, אלא היא לצחוק על, to mock על הז'אר של דוקו ועל הנושא.

כך גם ספינאלטאפ שבו בזמן צוחק על ז'אנר הרוקומנטרי – שמיוחס לו השימוש הראשון במילה הזו בהקדמה של הבמאי – אך גם על הלהקות: גיטרסט היורד על ברכיו ולא יכול להתרומם, תפאורה מיניאטורית ועוד (מומלץ לראות את מיטב הקטעים המצחיקים מהסרט).  אם כי אולי הקלישאתיות של הלהקות גורר קלישאתיות של הסגנון הקולנועי. כוחו של הקולנוע חרג כאן מעבר למשחק בין תיעוד-בדיון: לאחר הצילומים השחקנים החלו להופיע עם השם ספיינל טאפ. אולי מלכתחילה הם רצו להיות כוכבי רוק ומצאו דרך עקיפה להגיע לזה וגם להמנע מהקלישאה בו בזמן כי הם התחילו ממנה.

מאחר ובקטע הקודם  ניתן עוד היה לחשוב שהוא אמיתי, אז הקטע הבא כבר פארודי לחלוטין:

חשוב לזכור, מטאליקה החלה לעבוד בערך מתי שיצא ספיינל טאפ, ולאור הקטע הבא לא ברור מי הפארודיה ומי האמיתי כאן. כמו אצל "ספיינל טאפ" גם להם יש חבר להקה שהתלף יותר מפעם אחת במקרה הזה בסיסט, וזה השאיר ללהקה חור גדול, שכך נראה משפיע עד היום. ובעוד שבספיינל טאפ הטיפול בחבר המתחלף מגיע בצורת בדיחה נוספת: לקראת הסוף, במהלך הופעה אנו רואים את המתופף ואז פיצוץ עשן ומופיע מתופף חדש. במטאליקה לפני שהם בוחנים בסיסטים שונים, נדמה שהם מצאו את החבר החסר בדמות התראפיסט שלהם.ולפי הקטע הבא, המציאות עולה על כל דמיון:

לארס:ד"ר פיל יש לי בעיה, ולא כל כך נעים לי לדבר על כך. ד"ר: אל תדאג, זה טבעי קורה לכולם. לארס: באמת? את כולם המעריצים שלהם שונאים בגלל שהם תובעים אותם על הורדות לא חוקיות?

– שבוע הבא חלק אחרון בו נבחן את הגבולות הנזילים בין מציאות ובדיון-

3 תגובות to “קולנוע רוקומנטרי, מוקומנטרי ומה שביניהם – חלק II”

  1. שירי said

    הי רותם, אני רוצה לשלוח לך מייל. מה הכתובת? תודה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: