המחאה השקטה

11 באוגוסט 2011

חלפו ארבעה שבועות מאז שדפני הניחה את האוהל שלה בשדרות רוטישלד וסחפה אחריה מאות אלפי אנשים במדינה – אקט שפתח שסתום שרק חיכה לאדם הנכון בפעולה הנכונה שישחרר אותו. את דעתי על המחאה כבר כתבתי ואני עדיין מחזיק בדיעה זו, כמו שאני מחזיק בדיעה שזה דבר נפלא – יהיו תוצאתיו אשר יהיו. יש דבר אחד שאני לא שותף לו והיא תחושת האופוריה שאני חש שרבים נמצאים בה בעקבות ההפגנה של שבת האחרונה, שהייתה עצומה בכל קנה מידה. זו לא ציניות, כי כאמור, מה שקורה כאן הוא היסטורי וחד פעמי, אלא משהו שמגיע מנסיון חיים: אני רגיל לבנות תילי תילים על דברים שטרם קרו במקום לקחת צעד צעד, ולכן אני לא יכול להרגיש שקורה כאן דבר שמשנה את המדינה, אלא רק את האנשים, את הגישה – וגם זה משהו.

אבל אולי יש סיבה נוספת לכך והיא המצב בו אני נמצא כרגע בחיי והמקצוע בו בחרתי, או יותר נכון הלא מקצוע שבחרתי. סיטואציה זו אינה ייחודית לי, אני מוצא שרבים מחבריי, שרובם ככולם בחרו ללמוד ושואפים לעסוק בדברים הקשורים באמנות וברוח, מרגישים אבודים. ההרגשה היא שיש בעולם מעט מאד אפשרויות שבהם אנחנו יכולים לתת ביטוי לאמנותיות שבנו או למצוא מקום עבודה שנרגיש בו בנוח. כשקונאן אובראיין אומר להורים של בוגרי דארתמות' שאם ילדיהם עשה תואר בפילוסופיה או אמנות אז הסיכוי היחיד שלהם למצוא עבודה זה ביוון העתיקה, זה מצחיק לרגע, ורגע אחרי אתה מבין שאתה גם שם.

בהמשך קונאן מפסיק עם ההומור לחמש דקות ונותן את אחד הנאומים המרגשים ביותר ששמעתי בחיי

צחוק צחוק, אבל במעמד דומה באוניברסיטת תל אביב, אני עמדתי לפני שנתיים כנציג הבוגרים בטקס סיום של התואר הראשון שלי וניסיתי להסביר להורים המודאגים מה עושים עם תואר עיוני בקולנוע. האמת, אני עדיין לא יודע – אבל אני מנסה כל יום מחדש למצוא את עצמי. וכך גם חבריי בוגרי המגמות המעשיות יותר, לא פשוט למצוא תעסוקה כיוצרים. אז רוב האנשים "מחלטרים" בתוכניות ריאליטי, קליפים, או עובדים בור עוזרי הפקה למניהם. זו אינה בעיה רק של יוצרים צעירים בוגרי בתי הספר לקולנוע אלא גם של יוצרים מבוססים: בחודש מאי השנה נכחתי באירוע בפסטיבל דוקאביב בו דנו על עתיד הקולנוע הדוקומנטרי. כמעט ללא יוצא מן הכלל, כל יוצר שעלה ודיברעל התוכניות העתידיות שלו לקולנוע הדוקומנטרי והציג בו חזון מופלא, היה צריך באותה נשימה להתנצל על הפרסומות מהם הוא מתפרנס.

אפשר "להאשים" את המדינה שלא ממנת מספיק את היצירה כאן, אבל אני חושב שהתמיכה הקיימת היא לא רעה, ואני מכיר אנשים שמתפרנסים לא רע ממענקי פיתוח כאלה או אחרים. הבעיה היא משהו עמוק יותר. זה לא רק להיות יוצר, או לעבוד בתחום היצירה, אלא האופציות שיש שם "בחוץ". קל לפתור את הבעיה הזו בכך שאנחנו דור של עצלנים, שלא יודע מהי עבודה קשה ושפשוט צריכים להכנס לתלם. אבל זו בדיוק הבעיה, יש משהו בתלם שהוא מחניק.  הקפיטליזם, וכאן אני מאשים את הקפיטליזם כצורת קיום ולא כמנגנון של הפרטה וכו' – לא מאפשר כך נראה לי, מרגוע. זהו אינו טקסט פוליטי, ואני לא שואף לסוציאליזם או הפיכה. בניגוד למצב המדינה שעליו נלחמים כיום, הבעיה היא רעיונית ולא ביישום של הרעיון – ניתוח פלסטי כבר לא יספיק. מאחר ואני לא שואף שנחזור לעידן הפיאודלי, כי אני די בטוח ששם לא ממש היה לאנשים יכולות לעסוק באמנות במימון המדינה או עבודות נעימה, אני תוהה – מה כן אפשר לעשות לאור המצב אליו הגענו.

העניין עם הקפיטליזם זה שהוא ערמומי, הוא מפתה אותנו לחשוב שנוכל להגשים את עצמנו ולהצליח – כחלק מרעיון הנאורות ממנו הוא צמח – אבל בפועל זה לא בדיוק כך, סוג ההצלחה שהוא מאפשר היא מאד ספציפית ולא מתאימה לכולם. וכך כשהאנשים בעלי האורנטציה האמנותית כבר נכנעים ולוקחים חלק בעולם הזה, האופי שלו פשוט מוציא את החשק: תחרתויות והרדיפה אחר ההצלחה הפכו את העבודות הלא אמנותיות למלחיצות, ואחרי יום שלם של עבודה "רגילה" קשה לא רק למצוא זמן לעיסוק אמנותי, אלא גם כוח והשראה. נכון שקפקא היה פקיד ביטוח – אבל רובנו לא קפקא, אבל אנחנו עדיין רוצים לבטא את עצמנו והעולם צריך גם אנשי רוח שהם לא הענקים. צריך מחנכים, ומחנכים בתור ייעוד לא תפקיד. אבל המסגרת בה אנו פועלים לא מתעניינת בכך.

הקידמה שהגיע הזכות הקפיטליזם מקרבת בין אנשים, מייצרת פלטפורמות שמאפשרות צורות ביטוי שבעבר לא היה ניתן. הודות לטכנולוגיה אני יכול להגיע למאות אנשים עם הבלוג הזה, אבל זה בא עם מחיר מסוים, וזה שהכי רלוונטי לדיון הזה הוא הסגידה לדימוי ותרבות האיסטנט, בעיקר הסגידה למראית העין והצורך בהצלחה אינסטנט – והם קשורים אחד לשני, להגיע להצלחה שטחית, כזו שהיא רק מראית עין של הצלחה, קל להגיע במהירות, אבל נותרת השאלה מה יש אחריה. אותה תרבות דימוי או תרבות איסטנט היא זו שפיטמה את תודעתנו ומנעה מרובנו להיות פוליטיים עד לאחרונה – ופוליטי הוא כאן במובן של לחשוב על היחסים בחברה והאופן בו זה משפיע עלינו. למה להתעמק בבעיות של אחרים או של עצמנו, המצב לא כזה נורא אמרנו לעצמנו, אפשר לספוג עוד קצת.

אני לא מחדש כאן כלום כמובן, ורבים וטובים כתבו על כך שהעולם בו אנו חיים מנוהל ופועל ברוח פרסומות וריאליטי – לא רק כי אלו מקורות הפרנסה העיקריים לאנשי קולנוע (ואני בכלל לא מדבר על האופציות הקיימות בפני בוגרי פילוסופיה) הן גם אלו המכתיבות את התרבות שלנו. לא רק מבחינה כמותית אלא מבחינה רעיונית, המראה נהיה חשוב יותר מתוכן, וכך לאנשים העוסקים בדברים "עמוקים" כמו אמנות או הגות – אין מקום.

ושלא תבינו אותי לא נכון, ישנן תוכניות ריאלטי מצוינות, אם כי השם אף פעם לא היה ברור לי. לא כי אין אמת , אלא כי כוכב נולד היא לא יותר  מתוכנית כשרונות – ואין בכך דבר רע כמובן. השילוב בין הצורך להצליח במהירות והרצון לפרסום הולידה מספר תוכניות שהשטן בעצמו נדמה לא היה יכול להפיק. עולם כזה סותר את העולם האיטי והמהורהר של האמנות וההגות. עולם שלא בהכרח מדיד בלייקים ואס.אם.אסים, כי הבעיה היא לא עבודה קשה מול סטלנות. אמנים עובדים שעות על יצירות שלהם, יהיה זה שיר, פסל או סרט. צריך לנסות ולהכשל הרבה פעמים לפני שמצליחים – אבל מה יחזיק אותנו עד שנצליח?

אין אירוע מחולל שהוביל למצב בו אנו חיים, זה שינוי הדרגתי  והוא החל עם תחילת הקפיטליזם והתפתחות הערים והיווצרות המושג "המונים".  השינוי וההקצנה מורגשים מדור לדור, כנראה שלא במקרה אומרים שדור הולך ופוחת, שכן הבידור ההמוני שאפשרית בעיקר בזכות הטכנולוגיה פוגמת בחלק מהיכולות שלנו (אם כי גם מפתחת אחרות חשוב לציין – כמו תמיד איזון הוא שם המשחק), אבל העובדה שיצאנו לרחובות עכשיו ויצאנו מהאדישות מראה שיש סיכוי. יש סיבה למה אנחנו האמנים לא מוציאים מקום, אין דרישה לנו, ויש גבול כמה המדינה יכולה לממן אמנות שלא נצרכת – אבל השינוי התודעתי שחל כאן לאחרונה אולי יוביל ליציאה מהקופסה גם בכיוון האמנותי ומשם גם יותר מקום לנו האמנים.

זו מחאה שקטה שכן ברור לי ששום מהלך שהמדינה תעשה יוכל לשנות זאת, וזה מה שמדכא. שכן בעוד יש סיכוי לראות שינויים באופן בו אנו חיים במדינה, אני לא רואה כיצד יתרחש שינוי מעמיק בתרבות ובתפיסות שלנו את החיים בעולם המודרני – אבל אולי, לאט לאט ויד ביד עם השינוי הרחב המתחולל כעת בחלקים נרחבים בציבור גם זה יבוא.

תגובה אחת to “המחאה השקטה”

  1. מזדהה… בהחלט מזדהה…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: