אומרים לנו שיש קולנוע אחר

13 באוגוסט 2011

שיעור היסטוריה קצר

בשנות השבעים חברו בוגרי המחזור הראשון של החוג לקולנוע (רנן שור, אורי קליין, איתן גרין ואחרים) ליוצרים צעירים עצמאיים שבאותה עת עשו סרטים קצרים (עוזי פרס יעוד לבנון ואחרים) ליוצרים וותיקים יותר (ג'אד נאמן, ניסים דיין ואחרים) ופעלו לשינוי מצב הקולנוע בארץ, להשגת מימון ממשלתי נרחב יותר מזה (שבקושי) היה קיים לפני כן ליצירת קולנוע. התוצאה הסופית של המהלך הזה היה הקמת קרן לעידוד סרטי קולנוע ישראליים איכותיים (כיום קרן הקולנוע הישראלי). בזכות הקרן הופקו כאן עשרות סרטים של יוצרים צעירים בשנות השמונים – רובם עסקו בבעיה הפלסטינית – אך באופן בו היא השפיעה על הצבר הישראלי.

בעשרים השנים הבאות הודות לכספי הקרן (וקרן רביבנוביץ שהצטרפה בהמשך) וכספים של גופים פרטיים (כבלים ולווין וכן מפיקים פרטיים – בעיקר יונייטד קינג של האחים אדרי) הקולנוע החל לנוע מהפוליטי אל האישי, אך זהו אישי שלא יכול להתחמק מהפוליטי. שנים אלו מבחינת כמות הסרטים המופקים והצלחתתם בקופות ובתודעה בארץ ובחו"ל הייתה מזערית. היום אנחנו חווים רנסנס בקולנוע הישראלי, או כמו שאוהבים לתאר זאת בקולנוע: גל חדש. חברי פבלו אוטין מזהה בספרו (המומלץ ביותר) קרחונים בארץ החמסינים את רגע המפנה בשנת 2001 עם צאת הסרט חתונה מאוחרת של דובר קוסאשווילי. הפריחה בתחום הייתה אדירה דבר שבא לידי ביטוי בהצלחה קופתית גדולה לסרטים רבים וכן לחוזי הפצה בחו"ל וכן השתתפות קבועה וזכייה בפסטיבלים המובילים בחו"ל וכולל שלוש מועמדיות רצופות לפרס הסרט בשפה הזרה באוסקר האמריקאי.

כל אלו מייצגים בעיקר את המיינסטרים של הקולנוע, אבל בשנים האחרונות בעיקר החל מימים קפואים של דני לרנר מ-2006 מייצג משהו נוסף המתרחש בארץ: צעירים פונים בסרטם הראשון לעשות סרטי ז'אנר – דבר שלא היה כאן לפני כן. מאחר וזהו סוג של קולנוע לא מקובל כאן, גם אופן ההפקה נהיה חריג, וכך אופן הפקת הסרט נהיה חלק אינטרגלי מהסרט עצמו.

ישראליות מצחיקות

בימים אלו מוקרן בסינמטק תל אביב בסופי שבוע (שישי בחצות, שבת ב-15:15) ג'ו + בל של ורוניקה קידר ומציג משהו שבקושי רואים בקולנוע הישראלי  – הומור. זה הוא הפיצ'ר הראשון של קידר שגם כתבה ומשחקת בתפקיד הראשון ומוכיחה בו לא רק כישרון קומי אלא גם שאר רוח: דרוש הרבה אנרגיות לביים ולשחק בפיצ'ר שעלותו מאה אלף וקצת וכל זאת בשבועיים צילומים. דלות ההפקה היא לא בעוכריו של הסרט ולא פוגמת באיכויות שלו. למעשה בניגוד לסרטים רבים הנעשים היום בתקציבים גדולים יותר אבל שומרים על צמצום הפקתי, הסרט הזה לא מתבייש להגדיל ראש ולא דופק חשבון לתקציב הזעום שלו.

העולם אותו הסרט בורא הוא ריאליסטי על גבול הפנטסטי אבל במקום להיות רציני ושקוע בבעיות היומיום הוא בוחר בהומור ומכיל בדיחות רבות ותצוגת משחק על גבול הקאמפ (בעיקר של יותם ישי – גילוי נאות, חבר שלי מספסל הלימודים וגם עבדנו יחד בעבר), אבל בקונטקסט של הסרט היא מחוללת פלאים. פתיחת הסרט אינה מעידה על העתיד לבוא, אקספוזיציה כמעט סטנדרטית של שתי הגיבורות, כל אחת בנפרד: ג'ו שנולדה בארה"ב אבל חיה בישראל ושונאת כל רגע, ובל בחורה דכאונית שמשתחררת מבית חולים לחולי נפש. השתיים נפגשות לאחר שבל פורצת לביתה של ג'ו ונגררת אחריה לכל מקום. נקודת המפנה היא לא רק מפנה בעלילה אלא גם בסגנון, אם לפני זה הטון היה קודר מעט ורציני (בל מאיימת לחתוך את הורידים שלה למשל) כעת הוא מבודח וקליל: החל מנקודת המפנה עצמה שהיא קומדיה של טעות ועד לכותרות הסיום שמסתיימות בעוד גג מוצלח.

אם הסרטים של שנות התשעים שמו את האישי על רקע הפוליטי שתמיד היה נוכח, אז גם בג'ו + בל ישנו רפרור תמידי למצב הביטחוני בישראל: לאורך כל הסרט נשמעים ברקע ידיעות חדשותיות אודות הפגזות הקסאמים בדרום – ולא ברור לי לגמרי הסיבה לכך, אבל בסופו של דבר זה מקבל צידוק בדמות בדיחה בסופו של הסרט.

גילוי נאות

כל ישראל חברים היא עובדה ולא אידיאל. אנחנו מדינה קטנה ותחום הקולנוע קטן עוד יותר. רוב מי שכותב על קולנוע מכיר אישית את העוסקים במלאכה, ואני לא שונה בזה. פעם חשבתי שחשוב להוסיף גילוי נאות על הקשר הקיים בין הכותב לבמאי, ושאם הוא משבח אותו, אולי יש סיבה מאחורי זה. מאז התבגרתי, והבנתי שהביעה היא הפוכה: ומאחורי רוב הביקורות השליליות קיימות שנאות עזות.

בהקשר של ג'ו + בל אין לי ממש גילוי נאות: את רוני לא הכרתי עד ההקרנה, אם כי היה דיבור שאעזור לה עם היח"צ של הסרט לפני מספר חודשים. אבל מיד אחרי ההקרנה דיברנו ואנחנו כבר חברי פייסבוק – היש יותר קרוב מזה? והאמת גם בלי קשר אישי, אני לא חש צורך לדבר על הצדדים השליליים של הסרט – זה סרט ביכורים עצמאי, כך שעצם קיומו הוא ברכה. אני בטוח שכל בעיה שאני אעלה, רוני מודעת לה, ובכל מקרה הם בטלים בשישים לעומת ההנאה שהסרט מסב – דבר שסרטים ישראלים שוכחים לפעמים. בכלל, נראה שהסרט לא מתבייש להנות, דבר נדיר לא רק בקולנוע שלנו אלא בחברה שלנו, בייחוד בימים אלו בהם לאכול במסעדה נחשב פינוק.

שתי מחשבות בעקבות הסרט

החלוקה הקבועה של צורה ותוכן לא מספיקה בקולנוע (ואני משער שגם באמנויות אחרות) ואליה יש לצרף את אלמנט ההפקה. ישנו קשר הדוק בין אופן ההפקה לצורה של הסרט לבין התוכן שלו. פרננדו סולאנס ואוקטביו גטינו דיברו על כך ב"לקראת קולנוע שלישי" מניפסט אותו כתבו בשנות השישים המאוחרות. הטקסט בא בעקבות הסרט שעת הכבשנים סרט של 4.5 שעות, המורכב מקטעי ארכיון וראיונות העוסקים בקולוניאליזם בארגנטינה ומהאבק בו – מאבק שהסרט הוא חלק ממנו. המניפסט קורא לסרטים לקחת חלק במהפכה האנטי קולוניאליסטית, וזאת דרך חתירה נגד הקולנוע הראשון (הוליווד) והשני (קולנוע "אמנותי" אירופי) לא רק בתכנים או הצורה אלא גם באופן ההפקה וההקרנה. לשיטתם סרט לא חייב להיות שעה וחצי ולהיות מוקרן בקולנוע (קולנוע ראשון) או בפסטיבלי קולנוע או ארט האוס (קולנוע שני) אלא כל מקום וכל זמן יכול להיות מקום בו להפיץ את דבר הסרט. הקרנות הסרט שלהם כלל עצירות מכוונות לדיון עם הקהל, כי עבורם קולנוע הוא בראש ובראשונה דבר פוליטי ודיון הוא מרכיב חשוב ביותר בכך – ועל כך מעיד מאבק האוהלים בימינו.

הגישה הזאת קיימת גם ב-ג'ו + בל: החל מאופן ההפקה ועד ההקרנה הכמעט מחתרתית (ואולי קאלטית). אבל יותר מכך, עבור אישה בישראל לעשות סרט פשע קומי (שבמרכזו רומן לסבי אם לא ציינתי. אופס.) הוא כבר חתירה נגד כל מה שקיים כאן. למרות שהשנה ישנן מספר סרטים של במאיות בפרסי האקדמיה (רובן סרטי ביכורים): אורחים לרגע (מאיה קניג), הנותנת (הגר בן אשר), לא רואים עליך (מיכל אביעד – סרט עלילתי ראשון) עמק תפארת (הדר פרידליך) התפרקות (נינה מנקס) ו-ברקיע החמישי (דינה צבי ריקליס) התעוזה של רוני קידר היא מדהימה. עוד לא בת 30 וכבר עם פיצ'ר מאחוריה..

שששש, אל תגלו אבל יש כאן לסביות

האזכור השולי של הסרט כמכיל רומן לסבי הוא מכוון: כמו שהסרט מצטיין לא רק בגלל שהוא פשע-קומי אלא למרות זאת, כך גם העניין הלסבי. למרות שבסוף הכותביות הלוגו היחיד הוא של פסטיבל לסבית קטלנית (ורק מעיד על כמה הוא עצמאי לחלוטין) הוא ממש לא סרט נישה. הלוגו הזכיר לי רעיון ישן שלי, להקים  את פסטיבל "ההגמוניה": מקום בו סרטים של גברים לבנים שלא התקבלו לפסטיבלים "הרגילים" יקבלו מענה. כי השאלה היא האם סרטי נישה לא מוקרנים בפסטיבלים לא נישתיים היא בגלל הנושא או שפשוט הסרט לא טוב? בכל הנוגע לג'ו + בל התשובה שלי ברטרה: יש לו מקום בכל פסטיבל "רגיל".

הדבר השני העולה מהסרט הוא שאלת קולנוע השוליים. פריחת הקולנוע בארץ היא לא רק בכמות הסרטים המופקים דרך הקרנות, אלא גם בהצפה של לימודי קולנוע (18 מחלקות שונות המלמדות ואריאציות שונות של קולנוע) וכך נוצרים יוצרים המשתוקקים לעשות קולנוע, אבל למדינה אין מספיק אמצעים לתת להם, בדומה לתהליך שקרה בשנות השבעים. אם היוצרים אז גרמו למדינה לממן אותם, אז היום היוצרים פועלים בדרכים אינדבידואליסטיות ויצירתיות מבחינה הפקתית כדי לממן את הסרטים שלהם – בדומה לקולנוע של שנות השבעים בימי טרום הקרן. יהיה מעניין לראות מה יהיה עם ורוניקה ושאר היוצרים העצמאים בעתיד.

6 תגובות to “אומרים לנו שיש קולנוע אחר”

  1. אמיר said

    היי רותם,
    אני חייב לציין שאני מאד אוהב את הכתיבה שלך.

    האם כבר יצא לך לראות את הסרט הנורבגי ג'נטלמן בנשמה (לטריילר המתורגם- http://www.lev.co.il/movies/movie.asp?itemid=570).
    סרט חמוד ביותר, לחובבי הקולנוע הסקנדינבי.

  2. […] שבועיים הבאתי את הסיפור של קי"ץ: חבורת יוצרים צעירים וותיקים שהתארגנו יחדיו בשנות […]

  3. […] רענון קל למי שלא קרא: הביקורת שלי על הסרט […]

  4. […] כאן בעבר על חובת הגילוי נאות, והבעיתיות הקיימת עם זה בישראל – כולם מכירים את כולם, […]

  5. […] וכן הלאה. ובכל זאת קראתי סיכום שנה אחד שכזה, הוא של רוני קידר, יקירת הבלוג. האמת היא שהטקסט של רוני הוא סוג של מניפסט […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: