קולנוע רוקומנטרי, מוקומנטרי ומה שביניהם – חלק III ואחרון

16 באוגוסט 2011

זהו החלק השלישי (והאחרון) של ההרצאה אותה נתתי לפני שלושה שבועות בחוג לתולדות המוזיקה

החלקים הקודמים נמצאים כאן וכאן

כפי שהבטחתי חזרנו למייקל ווינטרבוטם. ווינטרבוטם שחגג חמישים לאחרונה הוא כנראה הבמאי בעל הספק העבודה המרשים ביותר הפועל כיום, לפחות מבחינת כמותית הפועל כיום. ב-15 שנים הוא עשה 19 סרטים כשלפני זה הייתה לו גם קריירה טלוויזיונית מרשימה כולל הפרק הראשון של המפצח והוא ממש לא בדרך לעצור: בפסטיבל ונציה הבא הוא יציג עיבוד נוסף לרומן של תומאס הארדי, השלישי במספר בקריירה שלו. מתוכנן גם סרט על אברהם שטרן, בנוסף לכך סרט שהוא מצלם כבר כמה שנים שאמור "לתעד" את השינוי שחל באסיר ואישתו, כשכל שנה חלק אחר מצולם כדי לתאר את השינויהאמיתי החל בהם, וכן סרט נוסף עם סטיב קוגן. אני משער שמאז שההרצאה נכתבה הוא כבר החל עוד פרוייקט. כמובן שכמות לא מבטיחה איכות, ויש לו הרבה דרקים בדרך, כמו גנואה או סתם סרטים ששוכחים מקיומם כמו בכוח הלב, אבל גם יש שם כמה פנינות כמו קוד 46.

על ווינטרבוטם נהוג לומר שהוא במאי ללא סגנון. ללא חתימה אישית. אני חושב שיש לו מאפיין אחד מאד מובהק, לפחות החל מ"אמצע" הקריירה שלו, השילוב בין מציאות ובדיון והטשטוש בניהם. והסרט שהחל זאת הוא אנשי המסיבות מ-2002, לדעתי אחד הסרטים הפחות מוערכים בשנות האלפיים, שהוא גם מה שהניע אותי לתת את ההרצאה הזו מלכתחילה. אחרי שדיברתי עליו במשך חודש סינמטק חולון שם גם ראיתי את הסרט שוב, עדיין גיליתי עוד ועוד רבדים ומשמעויות. זה הסרט היחידי שהקרנתי פעמיים באותו הקורס וסך הכל שלושה קטעים. אני זוכר עדיין מה אמרתי על הסרט אחרי הפעם הראשונה: סרט טוב, אבל רק בגלל שאני אוהב את האמנים והתקופה. אוי כמה טעיתי.

 באנגלית שמו 24 Hour Party People על שם השיר של ה"האפי מאנדייס" שהם אחת מהלהקות המככבות בסרט. הסרט מביא את הסיפור של מדצ'סטר, תקופת הפוסט-פאנק ניו-וויב שיצאה מאיזור מנצ'סטר (שכן סלפורד היא לא מנצ'סטר) בסוף שנות השבעים ודעך לקראת תחילת שנות התשעים. אבל הסרט לא מביא את סיפורה של להקה ספציפית אלא של האיש שדחף את הסצנה קדימה, שהחתים את ג'וי דוויז'יון ולאחר מכן ניו אורדר וכן ההאפי מאנדייס – טוני ווילסון. ווילסון אותו מגלם בגואניות סטיב קוגן המופלא  היה שדר טלויזיה מקומי שבעקבות הופעה של הסקס פיסטולס החליט שגם למנצ'סטר מגיע משהו – וגם כדי ששמו ייזכר בהיסטוריה. הוא מחתים להקות מקים את מועדון העל הראשון, ההסיינדה, מקים את לייבל הפאקטורי ומוביל את המהלכים שם. או כך לפחות הסרט אומר.

 בואו נראה קטע שמבהיר את אופיו של הסרט

כבר כאן אתם רואים את המודעות העצמית הבאה לידי ביטוי לאורך כל הסרט: כבר מהפתיחה קוגן/וילסון פונה אלינו, מפרשן את הסרט מסביר שיש דברים שעובדים גם ברמה המעשית אבל גם ברמה הסימבולית, מסביר שהוא היה פוסטמודרניסט הרבה לפני שזה היה פופולארי, מציין את המעבר למערכה השנייה וכו'.

כדי להבין את הייחודיות של הסגנון של הסרט ניתן להשוות את אותו הקטע כפי שהוא מתרחש בסרט קונטרול של אנטון קורביין. קורביין הוא במאי קליפים וצלם שתיעד את ג'וי דוויז'ון בזמן אמת. הסרט שלו מ-2008 מבוסס על ספרה של אישתו של איאן קרטיס, דברה קרטיס, ועוקב אחרי מערכת היחסים שלהם במקביל לזו של הלהקה. הסגנון בין הסרטים ומה הם מנסים לעשות ברור לעין:

דבר אחד נדמה לי נותר זהה בשני הקטעים – ההתלהבות בקהל  מהפיסטולס והיות ההופעה הזו רגע מכונן או כך אומר מייקל ווינטרבוטם/טוני ווילסון. אז לאור ההבדל, ברור שווינטרבוטם חשוב לו פחות האנשים שעושים את המוזיקה, וגם אם טוני ווילסון הוא הגיבור הבלתי מעורער של הסרט,  ברמה האישית אנחנו בקושי מכירים אותו: בשלב מאוחר מגלים על נישואין נוספים שלו, ועל ילד שלא ראינו כל הסרט. הסגנון של הסרט שכולל  שילוב של חומרים תיעודיים ומציאותיים הוא שמייצר את הנסיון שלו לבנות היסטוריה של התקופה ובו בזמן גם שאלות על מה זה לבנות היסטוריה בקולנוע. בעוד השימוש בקטעים של הלהקות מופיעות בעתיד הוא ברור, אותי מעניין האופן בו הוא מדביק את הלהקה ברקע שתראה כמו הפיסטולס בנוסף לקטעי הארכיון שהוא שוזר מאותה הופעה (כנראה. אם באמת היו שם 42 איש, מה הסיכוי שצילמו?). הרי ברור שהחבר'ה ברקע הם כפילים. וייתכן וזהו כן תיעוד אמיתי מאותו אירוע – האופן בו הוא "משחיל" אותו ומלביש אחד על השני הוא המעניין. אבל היחסים המבלבלים של הסרט עם ההיסטוריה של הרוק הם מורכבים הרבה יותר:

 התעתוע והיחס להיסטוריה מגיע לשיא כשהוא "לא זוכר" את שמו של חבר ה- Inspiral Carpets. יותר ממוזיקה, הזיכרון ההיסטורי וייצוגו הקולנועי הוא הנושא של הסרט: כשאישתו של ווילסון בוגדת בו עם חבר הבאזקוקס, המנקה בשירותים – אותו מגלם הדמות במציאות שכביכול שכבה עם אישתו – אומרת אני לא זוכר את זה כך.

ווינטרבוטם החל לבחון את היחסים בין המציאות לבדיוק בסרט זה, והמשיך עם זה בסרטים אחרים: תשעה שירים שכבר ראינו, אבל גם בסרטים רציניים כמו בעולם הזה, המשחזר מעקב אחרי שני נערים אפגנים המנסים להגיע לאירופה. הסרט נראה דוקומנטרי לחלוטין, עם כל השטיקים, אבל זה ממש לא מוקומנטרי. אתה לא מודע לכך עד לסצינה בה הם חוצים מטורקיה לאיטליה במכולה ויש צילום לילה וכל מה שרואים זה חשוך ומסביב נקודות ירוקות המסמלות עיניים. בבוקר פותחים ורבים מתים – השוק הוא כפול: גם על הגופות וגם על העובדה שזה לא דוקומנטרי. עד עכשיו היה קל להסחף עם הסרט ולהאמין לו, אבל זה השלב שברור לך שהוא לא תיעד כלום.

ב- טריסטם שאנדי ווינטרבוטום העלה את רמת הסיבוך: זהו סרט על הפקת העיבוד לטריסטם שאנדי שנחשב לספר שלא ניתן לעבד. באחד הקטעים סטיב קוגן שמגלם את גיבור הסרט הפנימי מרואיין על ידי טוני ווילסון האמיתי על הסט של הסרט. גם בסדרת הטלויזיה המסע קוגן מגלם את השחקן סטיב קוגן שמנסה לפרוץ לשוק האמריקאי ויוצא לשבוע של ביקורת מסעדות בצפון אנגליה עם דמות ושמה רוב בריידן, אותו מגלם, הקומיקאי רוב בריידן. קוגן חושף את כל הפחדים והאגו הכרוך בלהיות כוכב.

האיש שלא ידע להגיד תודה

לסיום, בוב דילן. במהלך השנים הוא זכה לכמה סרטים דוקומנטריים עליו ציינתי כמה מהם: זה של פניבייקר Don't Look Back וכן זה של סקרוסזה No Direction Home  שמורכב מראיונות שעשו איתו (לא סקרוסזה) וחומר ארכיוני. אבל דילן זכה שיעשו עליו סרטים בדיוניים, ובניגוד לביופיק (סרטים ביוגרפיים) כמו הולך בדרכי, או ריי מאותם שנים, שאלו סרטים מאד פשוטים, כמו סרטי הולמארק רק מושקעים הפקתית ועם כוכבים גדולים המתארים בצורה לינארית את העלייה לגדולה (והנפילה, והעלייה שוב) של כוכב מוזיקה, המקרה של דילן הוא אחר.

אני לא שם נעשה ב-2007 על ידי טוד היינס. היינס כבר עשה סרט אחד על כוכב רוק עם אישיות רבת פנים – דיויד בואי בוולווט גולדמיין.גם כאן, ובצורה מרהיבה, הוא  מספר את הסיפור שלא ניתן לספר ומתאים אותו ליוצר אותו מתאר. כל חלק בסרט מגלם את דילן שחקן/נית אחרת, במגוון הגילאים והגזעים. הרעיון של לקחת מספר שחקנים לגלם את אותה הדמות היא לא חדשה, ולפני כמה שנים עשה אותה טוד סולנדז בפלינדרום ולפניו לואיס בוניואל בתשוקה אפלה אבל היינז מפריד בבירור את החלקים ולא בצורה שרירותית כמו האחרים. וזה כאמור מתאים לדמותו המתעתעת והמשתנה של דילן לאורך השנים. הטריילר מסביר זאת היטב.

שלוש שנים לאחר מכן עושה השחקן קייסי אפלק סרט ראשון, סרט דוקומנטרי העוקב אחרי קריירת הראפ של גיסו, השחקן המוערך חואקין פיניקס: בסוף 2008 פיניקס הכריז בהפתעה שהוא זונח את קריירת המשחק לטובת קריירת ראפ. הוא החל לגדל זקן מוזר, סיפק שלל הופעות ביזאריות בתקשורת, במיוחד זו אצל דיויד לטרמן. כתוצאה מהתנהלות זו הוא זכה לשלל חיקויים בטקסי פרסים, צחקו על הנסיון המגוחך שלו להיות זמר, היו בטוחים שזו תרמית- דבר שהתברר כנכון כשהסרט יצא. אבל במשך שנה ויותר, העולם היה בטוח שחואקין פיניקס אכן פרש וחיפש את עצמו. ולא הייתה סיבה אחרת לחשוב אחרת, כל ההופעות הציבוריות שלו היו בפרסונה הזאת. הכל מתועד, לא במצלמה של אפלק אלא של כל רשתות החדשות בעולם. למשל הקטע אצל דיויד לטרמן, שם הוא מלמל דברים ולטרמן די ירד עליו. התגובות שלו למצלמה של אפלק נראות אותנטיות ביותר:

לדעתי זה לא סרט מוקומנטרי, שכן הוא לא מזייף תיעוד של מציאות, אלא הוא מזייף מציאות – אבל בניגוד לסרט מתיחות, זה היה 24/7. זה לא שסה ברון כהן שבא לאנשים כבוראט והתנהג מוזר. זה אם שסה ברון כהן היה בא אל אנשים ומביא להם את הקקי שלו בשקית במהלך ארוחה. פיניקס טען שהוא ניסה לומר משהו על האופן בו אנשים תופסים תוכניות ריאליטי כמשהו לא מתוסרט. ולכן הוא יצא ועשה תוכנית ריאליטי בלי שאנשים יידעו שהם צופים בתוכנית ריאליטי. זהו ללא ספק נסיון מורכב ומעניין לבחון את שאלת הפרטיות במדיה, האותנטיות וגם על מה הוא דוקומנטרי ומה הוא מוקומנטרי.

אני חושב שלא סתם הקולנוע משמש כקרקע פורייה לנסיונות מעניינים בתחום התיעוד והבדיון, שכן כוכבי רוק הם אנשים שכל קיומם הוא הזוהר של הבמה, זוהר שכולנו רוצים חלק ממנו. וכשמנסים להבין מה יש שם באמת, אנחנו נותרים עם כלום ביד, והקולנוע יכול לנסות ולהוציא מזה דברים אחרים שלא בהכרח גלויים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: