טרילוגיית ליל קיץ

19 באוגוסט 2011

עברנו את רובו של הקיץ, סרטי קיץ רבים כבר נחתו כאן: מכוניות 2, קונג פו פנדה 2הארי פוטר ואוצרות המוות חלק II, רובוטריקים 3 ו-סופר שמונה. בקנה ממתינים עוד כמה (כשהרוב הם עוד גרסה למוצר מוכר מהעבר: ספר, קומיקס, סרט וכו'): מלך האריות – תלת מימד, ליל האימה, קונאן הברברי,יעד סופי 5, קולומביאנה. (הוסיפו את המילה תלת לרובם לפי הצורך). בעבר סקרתי כאן כבר כמה סרטי קיץ: רובוטריקים 3 ו-סופר 8. אלא היו שתי ביקורות טעונות ברגשות עזים וכמעט ילדותיות (מודעת ביותר) של לעשות דווקא: דווקא לשונאי מייקל ביי בראשון וודווקא לג'יי. ג'יי. אברמס ומפח הנפש שעברתי בעקבות אבודים – הוצאת אגרסיות שהן חלק חשוב מהטיפול הזוגי שלנו, בעתיד הקרוב אוכל לחוות שוב את סרטיו בצורה אובייקטיבית יותר.

לאחרונה הגיע יבול נוסף של סרטים: לפני שבועיים נחת על מסכינו קפטן אמריקה, לפי שבוע הגיע כוכב הקופים: המרד והשבוע עלה הפלישה למערב –  השלושה מייצגים פחות או יותר את שלוש הרמות הקיימות לסרטי קיץ: הבלתי ראוי לצפייה (הפלישה למערב), המכלה את הזמן אבל לא מרגיז (קפטן אמריקה) והנפלא – זה שהוא לא סתם שם כדי להעביר את הזמן, אלא עושה זאת בצורה מדויקת ומרגשת (כוכב הקופים:המרד). החלוקה הזאת (שהן בגדר קונצנזוס בקרב רוב המבקרים) מעידה בעיקר על כישלון הנוסחה ההוליוודית (לפחות ברמת התחזית – כי ברמת הביצועים בקופות אני מאמין שהשיטה לא תפגע, שכן רוב הסרטים מכניסים את מה שנדרש מהם) ושלפי נתוני הבסיס של סרט קשה לנבא מי יזכה לההצלחה – קופתית  וביקורתית.

כשבונד פגש את אינדי

 כך למשל הפלישה למערב  מבוסס על מקור איזטורי ביחס לאחרים (ואולי זה דווקא בעוכריו, ומעיד שהוליווד הולכת על המוכר כי איתו היא יודעת להתמודד?) ומתהדר בשלל כוכבים: החל מהבמאי ג'ון פאברו (איירון מן 1+2), דניאל קרייג (ג'יימס בונד), הריסון פורד (אינדיאנה ג'ונס), סם רוקוול (הוא פשוט סם רוקוול לא ממש צריך שיוך לסרט כלשהו) ובכל זאת, הסרט לא ממריא. בעוד הרעיון היסודי די מבריק: לקחת שני ז'אנרים הוליוודים קלאסיים ויסודיים –  המערבון והמד"ב – ולהפגיש בניהם. אבל התוצאה חסרת חיים.

לפני שאגש לסרט, כמה מילים על שם הסרט: באנגלית שמו Cowboys and Aliensקאובויים וחייזרים. למרות שהשם העברי בוודאי יקומם לא מעט מבקרים, אני מוצא בו חן מסוים, שכן כפי שהסרט עושה חיבור בין שני הז'אנרים, כך גם השם העברי: לוקח שתי מילים אופייניות לז'אנר ומחבר בניהם. במערבונים המערב הוא חלק מרכזי, שם הוא התרחש הרי (מערב-ון הבנתם? עובד גם באנגלית תנסו ותגלו) כבשו אותו, השתלטו עליו, יישבו אותו, אבל לא פלשו. וחייזרים בדרך כלל פולשים, עושים זאת בדרכם שלהם ללא הגינונים או המנהגים שלנו – וכך השם העברי מפגיש בין השניים באופן יותר מתוחכם מאשר עושה השם המקורי.

אבל תרגום נחמד לא הופך סרט לטוב, והפלישה למערב סובל ממספר בעיות. דבר ראשון זה התסריט, דבר לא מפתיע בהתחשב בכך שחתומים עליו חמישה אנשים ועוד אחד נוסף על הסיפור. מורגש שחסר כאן אמירה אמיתית ונסיון לתחכום – מה שקורה שכל אחד רוצה להגיד משהו. הדבר בולט בעיקר השימוש בקלישאות בצורה כל כך בוטה בלי שום נסיון לתחכום – דבר שהיית מצפה מסרט שמכריז בכותרת שלו על מיקס בין שני ז'אנרים קלאסיים ומנוגדים. סרטים הוליוודים הם צפויים, על זה בנויה מערכת הז'אנרים, אבל זה לא אומר בהכרח שצריך להיות מטופש.

The name is Jones, Indi Jones

בעיה שנייה היא החיבור הז'אנרי. במקום להיות קצת מכל אחד וקצת משניהם, הוא נשאר בעיקר הדבקה של אחד על השני: הוא כולל את האלמנט היסודי של המערבון של הזר (שמגיע בתוספת של אובדן זיכרון – קלאסי) שבא לעיירה שבה יש סורר חוסר סדר, שכן השריף חלש ונכנע לשליט האמיתי שהוא המעסיק הגדול ביותר באיזור (קצת כמו היום שהתאגידים והטייקונים קובעים את סדר היום). הזר מסתבך עם החוק ורגע לפני שהוא נשלח למשפט מגיע הטוויסט: מגיעים החייזרים וחוטפים את אנשי העיריירה. וכך במקום להילחם באינדיאנים או פורעי חוק אכזריים כנהוג בז'אנר, הגיבור שלנו חובר לאנשי העירייה – כל אחת מהדמויות אליהם נחשפנו עד כה איבדה מישהו במתקפה וכעת יש לה מוטיבציה לפעול. לנוכח האויב המשותף מריבות העבר נשכחות – או בלשון ביבי: ספין. למעשה למרות שהכותרת מכריזה על כך שזוה מפגש בין שני ז'אנרים מנוגדים הוא למעשה מערבון לכל דבר, רק שהרע החיצוני הוחלף ברע חוצני.

כדי להבין את הבעיה בחיבור חשוב להבין את הז'אנרים הללו: מערבונים שייכים לז'אנרים מסוג סדר חברתי, בהם יש צורך לפתור קונפליקט המפריע לסדר החברתי. בסרטים מסוג זה (אליו שייכים גם סרט הגנגסטרים) הגיבור  הטוב נמצא מחוץ לחברה וחודר אליה כדי להשליט בה סדר ולרוב הוא גם לא נשאר שם  – הוא עדיין נותר אאוטסיידר. מנגד סרטי מדע בדיוני באים לבחון פחדים הקיימים בחברה: יכולים אלו להיות פנימיים (הקדמה והטכנולוגיה שעלולים להרוס יותר מאשר לעזור) או חיצוני (החייזרים או המפלצות שמייצגות כוח זר ולא ברור כמו קומוניזם, סוציאליזם וכו' ). בסרט האיום אותו מייצגים החייזרים הוא פשוט למדי: הם רוצים זהב. לא להשמיד את היבולים, לא להרוג את הבקר, לא להפרות את הנשים – הם פשוט Gold diggers. לא ברור האם זה מייצג את האיום המרחף על כלכלת ארה"ב מצד הכלכלה הסינית או שאולי הכוונה דווקא לאנשי הפיננסים שמובילים אותה למשברים כלכליים בלי לשאת בתוצאות. אז בעוד ז'אנר אחד פועל להשבת סדר חברתי השני מייצג איום שיש להלחם בו , והתנגשות הערכים שאותם כל אחד מהז'אנר מייצג הוא מה שמונע מהסרט להתרומם (יחד עם הקלישאתיות). בידי תסריטאי טוב (או שניים גג) הסרט היה יכול להיות פחות קלישאתי ברמת התפתחות עלילתית ובאופן אוטומאטי היה לו קל יותר גם לדון בבעיות הקיימות בחברה היום אליהם נדרשו הז'אנרים הללו בעבר.

 התוצאה הסופית היא שהזר המסתורי שבהתחלה מתפקד כמו גיבור מערבון רגיל, נהפך לחלק מקולקטיב והרעים ממקודם חוברים אליו כדי להלחם ברעים הגדולים. אבל הרעים הגדולים לא מעניינים. המפלצת בסרטי מד"ב היא כזאת שאנחנו יכולים להתחבר לצד אנושי שבה (פרנקנשטיין, דרקולה וכו') אבל כאן לא רק שאין לנו את האפשרות לכך, אנחנו גם בקושי רואים אותן – יש להן זמן מסך מועט מדי.

קוף אחרי בן אדם

את בעיית המפלצת האנושית לוקח כוכב הקופים: המרד לדרגה חדשה. זהו ריבוט לסדרת כוכב הקופים הידועה (שזכתה לרימייק מזעזע על ידי טים ברטון בשנות האלפיים). בניגוד לפלישה למערב הוא כולל רק  כוכב אחד של ממש ג'יימס פרנקו (127 שעות והאוניברסיטאות: קולומביה, אוניברסיטת ניו יורק, ייל ועוד) אם כי את ההצגה תופס מי ש"מגלם" את הקוף הראשי סיזר – אנדי סירקיס (גולום משר הטבעות, קינג קונג בגרסאתו של פיטר ג'קסון – נראה לי ברור למה יש מרכאות סביב מגלם – על כך בהמשך). את הסרט ביים רופרט וויאט הבריטי שביים לפני כן את The Escapist ומגלה כשרון אדיר.

כוכב הקופים הוא סרט עם תסריט כמעט מושלם, במובן שכל פרט ופרט נמצא שם עם סיבה. אין פערי מידה שלא ניתנים להשלמה בקלות ואין חזרתיות מיותרת. כל סיפור משנה, כל דמות תורמת חלק מהמארג הכללי (אולי חוץ מסיפור אהבה קטנה, אבל הוא משתלב היטב בקווי העלילה המרכזיים ולא מעיק ומפריע באמת). כביכול גיבור הסרט הוא מדען מבריק, וויל רודמן (בגילומו של פרנקו) ששוקד על פיתוח תרומה לאלצהיימר. למרות שהסיבה לעבודתו היא מדע ופתרון לבעיות המין האנושי, יש לו מניע נסתר- אב החולה במחלה הארורה – מניע שמונע ממנו לפעול בהגיון ולחשוב על ההשלכות של המחקר שלו. וירוס שהוא פיתח ונוסה על קופי-אדם הוכח כמחייה תאי מוח (ואצל הקופים מגביר יכולות קוגנטיביות). אחרי שהכל משתבש וויל נותר עם שימפנזה בת יומה שלאימא הוזרק הוירוס, והוא נולד עם יכולות קוגנטיביות בלתי רגילות. וויל לוקח את הילוד הביתה ומגדל אותו כמו בן, ומלמד אותו את שפת הסימנים והקוף/ילד – סיזר שמ – מתפתח במהירות מכל הבחינות: גופנית, שכלית ורגשית (הסרט אם כן יוצא מתוך הנחה שאינטלגנציה רבה מעידה על אמפתיה לאחר. מדע בדיוני כבר אמרנו?). וויל ראה מה טוב והחליט לנסות זאת על אביו – ידה ידה ידה, חטא ההיבריס והופ מתפתחת גזע קופי-על שמורד בבני האדם.

גדולתו של הסרט עומדת על שלושה דברים: התסריט המדויק, הבימוי שהוא בו בזמן גרנדיוזי אך מאופק – לא מנסה להרשים אותנו באפקטים שלו, אלא משתמש בהם בחוכמה ובטעם טוב. ושלישית סיזר. לא ארחיב על התפקיד שעושה כאן אנדי סרקיס, כי גיא ברמן מכליס עשה עבודה נפלאה בעניין. אבל ללא ספק השילוב בין היכולות וההבנה של סרקיס את הכלי הטכנולוגי ושל האנשים שמתפעלים אותו – הוא מדויק ויוצר דמות ממוחשבת שהיא אנושית ביותר. הרבה יותר משחקנים או בני אדם רבים שאני מכיר למעשה. כאן גם מגיע ההסבר למה וויל/פרנקו הוא רק כביכול הכוכב: באמצע הסרט כשסיזר בוגר הוא נשלח לבית מעצר לקופים, ההצגה היא כבר כולה שלו. זוהי הצגה שמורכבת מכתיבת דמות מבריקה, תצוגת משחק ייחודית ומעצבים שהפכו את ההבעות של סירקיס לכאלו של קוף. תצוגת התכלית הזו מגיעה לכדי כך שהוא מעורר אצלנו רגשות עזים כלפיו וזאת בלי אף מילה אחת מדוברת – וכשכבר מגיעה אחת היא שיא השיאים של הסרט והרגש. להחזיק סרט קיץ עם גיבור אילם, שמייצר קשרים עם קופים אחרים בלי מילים היא הישג אדיר שמראה שסרט אקשן יכול להיות חכם אך לא פילוסופי בהכרח, ולא מנסה לכפות עלינו את התובנות שלו (אם יש כאלו בכלל). בהקשר זה אחד הדברים המעניינים ביותר הוא שאלת הטוב מול הרע: מי באמת הטוב כאן ומי הרע, והאם יש לנו כאלה בכלל? סרטי קומיקס טובים כמו אקס מן ובאטמן של כריסטופר נולאן מצליחים לאתגר אותנו בתפיסות שלנו ולא להציע פתרון פשוט לכך. הפלישה למערב כושל גם בזה ד"א: בהתחלה ברור מי הטוב ומי הרע, אבל אחרי שכולם מתאחדים נגד הרע הגדול הרע מספיק להיות רע.

אין זה רק סירקיס שאחראי לדמותו של סיזר, לחברת האפקטים WETA  יש תפקיד חשוב יותר, וניתן להבין זאת מהטריילר

חברת האפקטים היא היחידה המוזכרת, לא ג'יימס פרנקו, לא הבמאי  – חברת האפקטים.

כשראיתי את הטריילר לראשונה הייתי בטוח שזה גם מסמל את סוף הקולנוע כפי שאנחנו מכירים אותו, בכל זאת החברה שאחראית לאפקטים של אווטאר סרט מרהיב ויזואלית אבל ריק קולנועית, בו הסרט הוא רקע לאפקטים. ואכן זהו סוף הקולנוע אבל רק במובן חיובי. הסרט הוא עוד שלב באבולוציה של הקולנוע בה הטכנולוגיה מעשירה את הסרט ולא רק את העיניים. במקום ליצור משהו שלילי שיכלה את הקולנוע "הריאליסטי" הישן והטוב ואפקטים ידניים שנעשו עם רגישות, במקרה זה הצליחו להפוך את הטכנולוגיה לחבר, לעוד אלמנט אמנותי. בניגוד לפחדים שסרטי מד"ב מייצרים (ובייחוד סרט זה) זוהי טכנולוגיה שעושה דווקא להפך. היא תורמת לקולנוע הדיגיטלי ההוליוודי, אבל היא לא תשמיד את הקולנוע "האחר" הריאליסטי, האמנותי.

הטכנולוגיה מעלה את סוגיית ה"" סביב שאלת המשחק של סירקיס שהזכרתי בהתחלה – מה חלקו של סירקיס בעיצוב הדמות ומה חלקם של אנשי האפקטים? אם הוא באמת יהיה מועמד לאוסקר כמו שאומרים רבים, מי יקבל אותו? הוא לבד, החברה יחד עימו – שכן ההבעות שלו אבל המראה שלהן לא. התפקיד של חברת האפקטים כל כך מרכזי שעולה שאלה גם האם היא חלק מצוות הבימוי אולי ולא רק המשחק, אם רוב העיצוב הוא דיגיטאלי, מה עושה כאן הבמאי בעצם? האם אפשר בכלל לדבר על "אוטר" או על מנהל רב תחומי (וסופר מוכשר בהקשר של סרט זה). לראשונה מזה שנים הטכנולוגיה מציבה קושיות אמיתיות לאלו מאיתנו שעוסקים בבחינת המדיום, שכן אחרי שנים רבות שבו היה ניתוק של ממש בין התיאוריה לעשייה, מגיע מקרה בו מקרה בו הקולנוע קבע עובדות בשטח ושינה את חוקי המשחק שלו עצמו. כעת נותר לראות האם התיאוריה תגיב בהתאם ותייחס לשינוי ולא לתיאוריה שלה עצמה.

The other guy

כמו כל סרט הוליוודי, גם ל-כוכב הקופים:המרד תוכננו המשכים עוד לפני שיצא (ולאור ההצלחה שלו ברור שגם יבואו): הקופים רק בחלו במרד ודרכם עוד ארוכה, אבל קשה לדעת איך זה ייתפתח כי ייתכן וארה"ב תצא למלחמה ואף אחד לא ישים לב למרד, אתם יודעים איך זה. אבל הסרט הוא לא טריילר ארוך לסרט הבא אלא עומד (ובצורה מרשימה כאמור) בפני עצמו. על  קפטן אמריקה קשה לומר דבר דומה, שכן הוא הזרע האחרון שנזרע לקראת פריחת ה-אוונג'רס – סרט גיבורי העל האולטמטיבי המפגיש את כל מיטב כוכבי מארוול: הענק הירוק, איירון מן, ת'ור ואחרים. הסרט צפוי לצאת בקיץ הבא ועל מלאכת הבימוי מופקד אחד ג'וס ווידון, דבר שמעלה את רף הציפיות מהסרט בצורה מופרעת מבחינתי  ולא דווקאית כמו במקרה של ביי. ווידון, ביים בחייו רק סרט קולנוע אחד- סרנטי – אבל הוא היוצר של באפי קוטלת הערפדים (ועוד כמה סדרות איזוטריות כמו אנג'ל, פיירפליי ו-בית הבובות). בתקווה שיום אחד אתפנה לכתוב למה הסדרה הזו היא גאונית בכל כך הרבה רמות, אבל בנתיים תקחו את המילה שלי – האיש עילוי ויש למה לצפות.

בתור קידמון מתמשך (אבנר שביט מתאר זאת היטב) הוא עושה עבודה לא רעה, אבל מי יכול להחזיק ולראות טריילר במשך שעתיים בערך. אקשן חמש דקות, סיפור הכרת דמות עוד 10 דקות ויאללה הביתה. בסרט הזה הכל ברור, מי טוב ומי רע, מי יתאהב במי וכו'. אז כן האקשן עובד, כן יש קצת רגש, אבל הכל נוסחאתי וסינטטי. ואחרי שכוכב הקופים:המרד הראה לנו שאפקטים דיגיטליים זה לא מילה גסה, קפטן אמריקה נותר עוד תוצר מפס הייצור ההוליוודי.

כאמור שלושת הסרטים הללו יכולים לשמש כאמת המידה לסרטי קיץ שכבר ביקרו כאן: גרין לנטרן אותו לא ראיתי, אבל כל הביקורות קטלו אותו (כולל הביקורת הנ"ל של אבנר שביט), ת'ור שייך לאלו הלא מזיקים (וגם הוא הכנה לאוונג'רס הפלא ופלא)  אקס מן: ההתחלה שייך לאלו האינטלגנטים (בהתאם לפירמה). אבל לכל כלל יש יוצא   מן הכלל:

הספירה לאחור החלה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: