היסטוריה בהתהוות

26 באוגוסט 2011

לפני שבועיים הבאתי את הסיפור של קי"ץ: חבורת יוצרים צעירים וותיקים שהתארגנו יחדיו בשנות השבעים והובילו בין היתר להקמתה של קרן הקולנוע הראשונה בישראל. ובכן גבירותי ורבותי, יש לי הרגשה שההיסטוריה חוזרת: ביום שישי ה-19.08.2011 התקבצו 20 ומשהו בחורים ועוד שלוש נשים לצפייה בקונאן הברברי. אתם בטח שואלים את עצמכם מה היסטורי בסרט הזה, ובכן זה לא הסרט, זה האנשים שהתקבצו והאופן בו הם התאספו. בין הנוכחים ניתן למצוא מספר לא קטן של מבקרי קולנוע (בעבר ובהווה), חלקם במדיה המודפסת אבל הרוב בורסיה המקוונת, עורכי אתרי קולנוע, שני מנהלי תוכנייה בסינמטקים (חולון והרצליה), שני מנהלי פסטיבלים נישתיים, ארבעה יוצרים עצמאיים העושים קולנוע ז'אנרי ושולי, מספר לא קטן של בלוגרים בעבר ובהווה, מתרגם סרטים שמצא סרט ישראלי אבוד משנות השבעים והפך אותו לקאלט היסטרי

גם זה קולנוע ויפה שעה אחת קודם

לפחות חצי מהנוכחים למדו בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, עוד כמה עבדו בארכיון של החוג , ועוד כמה מלמדים או לימדו בו.

מפגרים אבל אופטימיים


אז מה הביא את החבורה הזו יחד? אהבת קולנוע שלא יודעת שובע (כמו אהבה אמיתית) והפייסבוק. אם חברי קי"ץ התאחדו בעקבות הצפייה בקולנוע "איכות", קולנוע אירופאי שאותו הם העריצו ואותו הם רצו לעשות, זה אינו המצב כאן. זאת אומרת זה כן, ורובנו גם הולכים לראות את המיטב של הפסטיבלים ואוהבים זאת, אבל התשוקה שלנו היא גם לקולנוע אחר, על זה אנחנו כותבים, את זה אנחנו מקדמים, ואת זה חלק מהנוכחים כבר עשו: ילדים טובים, אנטארטיקה, כלבת, ג'ו + בל. זה מה שחסר לנו בנוף הקולנועי כאן: סרטים וכתיבה אחרת. בשנות השבעים היה צריך לכונן את כל התרבות הקולנועית מאפס, ולכן כתבי העת שיצאו (קלוז-אפ, קולנוע), הסינמטקים שהוקמו, מוסדות הלימוד ועוד – מטרתם היו למסד את הקולנוע כאמנות לגיטימית ועשו זאת על ידי כך שהתייחסו לקולנוע כאמנות.

עכשיו שהקולנוע כבר התקבל למשפחת העמים זה הזמן להחזיר לקדמת הבמה את הצדדים השוליים שלו, אלו שנחשבים כנחותים: סרטי אימה, קומדיות (בישראל לפחות), מד"ב ועוד. אבל חשוב להבין שמבחינה היסטורית הם היו ההשראה לחברי הגל החדש הצרפתי – ואלו התניעו זרם עולמי של קולנוע של צעירים והשפיע על יוצרי "הרגישות החדשה" בישראל, אותם יוצרים שהיו חלק מקי"ץ בהמשך.

בדומה לחברי קי"ץ שהכריזו במניפסט שלהם ש-"לחברי הקבוצה אין טעם אמנותי זהה, או השקפות אידיאולוגיות דומות", הם רק האמינו שקולנוע ישראלי יכול להעשות בתנאים זולים ובמימון ממשלתי. אז מה רוצה חבורה זו? האמת שכלום. באמת. סתם נפגשנו, והכל התחיל בכלל בתור בדיחה בפייסבוק.

המם שתקע אותי

אהרון קשלס רצה לראות את קונאן הברברי והחל לכתוב סאטוסים בשפתו של קונאן: "קונאן רוצה, קונאן לוקח, קונאן מרוצה" וכיוב'. כשהוא ראה באיזה אולם זה מציג בתל אביב, הוא התבאס וביטא זאת בסטאטוס בסגנו קונאן. אני בתגובות הצעתי לו ללכת לראות ב"יס פלאנט" הקולנוע המועדף עליי. הוא ראה כי טוב ואמר שהוא הולך להקרנה בשישי אחה"צ, השעה המועדפת עליו ועליי גם כן. אמרתי שאני מצטרף ואולי יהיה מפגש פסגה של מיטב המוחות – כי כבר יצא לנו לא פעם להפגש אחרי סרטים בימי שישי במקריות. מפה לשם עוד כמה אנשים טובים שקראו את הסטאטוס אמרו שהם באים. בשלב הזה אמרתי לעצמי שיש כאן פוטנציאל לקאלט, אבל זה לא יקרה אם זה לא איוונט. לאיוונט שפתחתי נתתי הכותרת: "יציאה כיתה (טיפולית) לקונאן הברברי" – הזמנתי את כל מי שהגיב לסטאטוס של אהרון ועוד כמה חברים שנראה לי שהם בראש טוב.

מכאן הדרך למם פרטי הייתה מהירה: מלא הומור פנימי, וכל אחד קורא למישהו אחר שנראה לו שחסר למארג, מישהו שלא מפחד מסרט שמריח מקילומטרים כעוד הפקה הוליוודית מיותרת שמנצלת מותג עבר (דבר שהתברר כנכון. לא סרט נורא, אבל ממש לא משהו שחייבים לראות). אחד הדברים המדהימים שקרו הוא שרק אדם אחד שעשה אטנדינג לא הגיע – אחוז הצלחה נדיר. אבל החשיבות של פתיחת האירוע היא שהוא יצר את ההווי הנדרש ,שכן רוב האנשים לא היו הולכים לסרט על דעת עצמם, אבל ברגע שהם ראו את ההענות וההומור שהתפתח מסביב לכך, הם נכנסו לעניין. יותר מכך, קולגה שאין לו פייסבוק לא הבין למה אנחנו הולכים ופשוט לא בא. מה שכל אדם רציונאלי צריך לעשות –  אבל באהבה הרציונאל הוא לא פאקטור. הפייסבוק יצר אווירה ייחודית של אהבת קולנוע, של אהבה בצפייה בו – סינפיליה כמו בספרים או בסרטים.

החשיבות של הפייסבוק לענין היא מכרעת, כל זה לא היה קורה בלעדיו. לא סתם רוב הנוכחים כותבים באינטרנט ולא בעיתונות המודפסת ובעיקר בבלוגים אישיים, לא מוסדיים. אבל האינטרנט – הבלוגים (כולם ד"א בבלוג רול) ובפייסבוק –  הוא מקום בו עולים רעיונות ומנהלים דיונים. לא רק הומור על קונאן, אלא שאלות מהותיות יותר תפקידה ואופיה של האקדמיה לקולנוע והצנזורה בארץ , נושאים שהיו חמים בשבועות האחרונים בעקבות הכרזת המועמדויות לפרסי אופיר והסערה התקשורתית שהתחוללה סביב הצנזורה של השוטרומנגד השתיקה לגבי ג'ו +בל (למזלנו רוני קידר (הבמאית אם שכחתם) כתבה על העניין). לא צריך בית של מישהו, לא צריך מכון קולנוע – אפשר להפגש בפייסבוק.

את חלק מהנוכחים אני מכיר שנים, הולך איתם לקולנוע באופן קבוע. עם חלקם אני מנהל קשרים חברתיים בלי קשר לקולנוע. חלק הייתי רואה בהקרנות כאלה ואחרות אבל עד שלא הגיע הפייסבוק לא תקשרנו ממש. חלק הכרתי בחודשים האחרונים מהפייסבוק, מתגובות הדדיות אצל חברים. והיו כאלה שפגשתי לראשונה באותו אירוע. היכולת של הכלי הזו להפגיש אנשים בצורה לא רשמית, לא דרך קבוצה שעוסקת בנושא או תחת קורת גג ספציפית היא מדהימה בעיני. הכל התפתח מאינטרקציות יומיומות ובלי אג'נדה מסודרת.

אני מספר לכם את כל זה, כי האירוע הזה כבר נהפך למיתי רגע אחרי שהוא קרה,  לפחות בקרב חבריי הפייסבוק שלי שנעלבו שלא קיבלו הזמנה, אחרי שהם ראו את התגובות לאירוע. המפגש הזה כלל שני דברים חשובים: תזכורת לכך שכל קולנוע הוא ראוי לצפייה, וכן שהאנשים ששותפים לאמונה הזו מעניינים אף יותר מהסרט הנצפה.

היסטוריה או איזוטריה?

עוד רגע היסטורי מכונן

אין לי מושג לאן החבורה הזו תלך, אם בכלל יעשו דברים יחדיו, אולי זה יהיה בנפרד מהאחרים ובלי עזרה מאחרים (מה שקשה לי להאמין, כי החברויות כאן נרקמו במהירות שיא וכבר כללו מספר מפגשים חברתיים, ואם לא יהיו שת"פים יהיה לבטח תמיכה הדדית בבלוגים ובסרטים של החברים). אבל זה מדגיש את החיות שיש ל"קולנוע האחר" – תחת קולנוע אחר אני מכליל כל דבר שלא זוכה להכרה בממסד ובתקשורת, ולכן קולנוע אחר פירושו גם תרבות קולנוע אחרת, כזו המתאימה למאה העשרים ואחת. לא רק בתור צופים אלא בתור יוצרים. וזה משהו שמחלחל לקרנות שפתחו השנה קרן לסרטי ז'אנרים. אבל הקרנות לא יכולות או אמורות להכיל את השוליים, ובישראל 2011 אימה וקומדיות שחורות הן שוליים. והסרטים שנעשים היום בסוף יכניסו את הקולנוע הזה לקונצנזוס, אבל אז ייווצרו שוליים חדשים – זה כל היופי בהיסטוריה אמנותית.

אבל רובם כבר עשו ועושים, אבל איך הרוחות משתנות – אחרי שיצרו כאן קולנוע איכותי, עכשיו הצעירים עם התשוקה פונים לקולנוע אחר. קשה לי כמובן לכתוב על כל העניין בהרחבה או באופן אובייקטיבי, לא רק כי זה בהתהוות אלא גם כי אני חלק מזה, אבל זה מרתק ומעיד על שלב נוסף באבולוציה של הקולנוע בישראל.

ואולי אני סתם מתלהב ומערבב בין מה שאני חוקר לבין החיים שלי וזה לא היה יותר מחבורת גברים אינפנטלים (שגררו כמה בחורות תמימות) לסרט די גרוע. אולי.

12 תגובות to “היסטוריה בהתהוות”

  1. פבלו said

    🙂 זה תלוי בנו, לא?

  2. קאי said

    זה אכן היה מעין אירוע מכונן, מבחינתי בכל אופן. מאז התגברה אצלי הסינפיליה בדם, משום מה. מקווה שנתאוונט שוב טרם תחל ולהתפוגג וישוב הקריז.

  3. תכלס הייתי מצטרף למרות שלא הוזמנתי ואני לא מכיר שם כמעט אף אחד, אם זה לא היה עניין של שעה ומשהו נסיעה.
    רק שאני ממש לא מקבל את ההגדרה "קולנוע איכותי" שבה השתמשת! כל יצירה שמודעת לעצמה ולחלל שבו היא קיימת, כל יצירה שמתייחסת ליותר מאשר לעצמה ומאלצת את הצופה לעבוד בשבילה במקום להסתפק בעבודה בשביל הכסף של הצופה, כל יצירה כזאת ראויה להגדרה "איכותית" בלי קשר ל"איכות" היצירות אליהן היא מתייחסת.
    הגדרת ה"איכות" שהתייחסת אליה היא זו של מבקרים זקנים (בנפשם, לא בגילם) שהחדשנות מאיימת עליהם ועל המציאות שמקנה להם את מעמדם.

    אז מה אני בעצם רוצה להגיד? סרטי אימה, מד"ב, פשע, פנטזיה, קומדיות, ואפילו סתם דרמות – בכל אלה יש בררה ויש איכות, והדבר היחיד שראוי להתייחס אליו כמבדיל בין הבררה לבין האיכות הוא אותה "כתיבה אחרת".
    כי כמו שאומר המשפט ההוא שבאנגלית נשמע יותר טוב: Life is Change, Change is Life.

    • האירוע היה פתוח – כולם הוזמנו!🙂
      אני מסכים איתך לגמרי בנוגע לאיכות, בגלל זה האיכות נמצא בגרשיים כפולות ומכופלות – בדיוק בגלל שזו הגדרה זקנה.
      אם כי ההגדרה שלך לכך שזה סרט שדורש מהצופה לעבוד היא די מבריקה. אני חושב להשתמש בה בעתיד.

      • הגדרותי חופשיות לשימוש הכלל – אחרי הכל, אני סוציאליסט בדם!
        ובכלל, אני לא חושב שזו באמת הגדרה שלי, אני דיי בטוח ששמעתי אותה איפשהו… נו טוב

  4. א. רוזנבלום said

    רותם, ריגשתני🙂

    אני מציע מייד לפתוח קבוצה בפייס לכיתה הטיפולית, הבאסה היא שאין מספיק סרטי טסטסטרון סטייל "קונן"….מישהו יודע מתי יוצא undisputed4🙂

  5. פבלו said

    אפשר גם ללכת לראות ביחד "סרט בנות" – הרי בואו נודה…

  6. פבלו said

    ובעקבות תגובות אחרות, אני רוצה גם להצביע על כך שכתבתי "סרט בנות" במרכאות כפולות…

    (אני אוהב איך שהמרכאות הכפולות נהפכו לכלי לחסינות מוסרית).

  7. אני עדיין מתקשה להאמין שהחמצתי את האירוע הזה… למרות שהוזמנתי (פעמיים) היה לי תירוץ טוב להבריז, אבל בכל זאת. עוררתי בי מחדש את תחושת ההחמצה ויחד איתה צפה הבטחה (לעצמי) שאם מזמינים אותי לדברים, כדאי שפשוט אגיע🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: