סוף הקיץ, תחילת החופש

4 בספטמבר 2011

תחילת שנת הלימודים בראשון לספטמבר מסמלת עבור רבים את סוף החופש הגדול. עבור הסטודנטים באוניברסיטאות "אחרי החגים" מסמל את סוף החופש, שלרוב מתחיל רק לקראת אמצע אוגוסט במקרה הטוב, ואמצע ספטמבר במקרה הרע (לאלו מאיתנו המגישים סמינריונים למשל). ובמקרה שלי החופש הגדול לא ממש קיים. לא שצריך לרחם עליי, אני לא עובד 24/7 אבל להיות אקדמאי כן מבטל את הקונספט הרגיל של יום/שבוע/חודש/שנה. נכון שיש את התקופה שמלמדים ואז התקופה שבודקים עבודות, אבל בכל הנוגע לכתיבה עצמה אין ממש גבולות. יש ימים שאני עובד 12 שעות לפחות כולל סופי שבוע, ויש תקופות שאני לוקח את הזמן בקלות ופורש את הדברים.

עבורי, הימים האחרונים היו תקופת מעבר: סיימתי את מחויבותי כמתרגל ושוקד כרגע על כתיבת הצעה לתיזה ואז בתקווה להתחיל לכתוב אותה. אבל אל דאגה, בקרוב אגיע גם לנחלה: מאמצע ספטמבר עד אמצע אוקטובר אני אבקר בפסטיבל סן סבסטיאן בספרד ואז אהיה בארה"ב לכנס אקדמי. אבל מבחינתי חופשת הקיץ החלה עם ההופעה של מארק רונסון ב-25 לאוגוסט והמשיך בהופעה של אינטרפול ב-30 לחודש שניהם בגני התערוכה. החופשה בחו"ל תהווה את השיא של החודשיים הללו, ואחריהם חזרה לכתיבה אינטנסיבית.

מות המחבר

אל ההופעה של מארק רונסון הגעתי כמעט במקרה: כשהוכרז על בואה של אינטרפול לא חשבתי פעמיים ומיהרתי להזמין, אבל במקביל הוצע כרטיס להופעה של רונסון בהנחה, לא גדולה, אבל הנחה. מאחר ואני בקיצוצים הקיץ, אז לא תכננתי ללכת לעוד הופעות מהרבות שהגיעו, אבל כן החלטתי "להתפרע" וללכת גם על האמן שאני מכיר פחות – דבר שבימי "שגשוג" כלכלי הייתי עושה בלי הפסקה – ואני לא מצטער לרגע על ההחלטה.

חבר טוב אמר פעם שטיבו של סרט צריך להמדד על ידי היחס לטריילר לסרט עצמו. אני פחות מסכים עם טריילרים כאינדיקציה למשהו, שכן הם מעוררי ציפיות מהונדסים, שמטרתם לרוב לגרות ולמשוך והם לא באמת קשורים לסרט, אבל הטענה הזו היא דרך אחרת להגיד ש"כגודל הציפייה גודל האכזבה". אבל בכל הנוגע להופעות הדבר נכון שבעתיים לדעתי. מידת הקרבה או ההכרות שלך לאמן תשפיע על איך תחווה את ההופעה: כשראיתי את מוריסי בגני התערוכה לפני שנתיים בכלל לא היה איכפת לי מה הוא שר או איך הוא שר. מבחינתי הוא היה יכול לעמוד על הבמה ולדבר במשך שעתיים על חשיבותה של צמחונות ועל כך שאני רוצח כי אני אוכל בשר. זה לא ממש שינה, עמדתי ליד מוריסי, הנוכחות שלו היא היא הדבר – הוא מקרין בנוכחותו את השירים שלו (ושל הסמיתס') שהשפיעו על חיי, שעיצבו כל רגע ורגע בהתבגרות הבלתי אפשרי בעולם שלנו.

האור הנצחי

 מנגד להופעה של ניין אינץ' ניילז באתי עם מעט ציפיות והכרתי מעט מהחומרים של טרנט רזנור, אבל ההופעה הייתה פשוט חויה אדירה – במיוחד הסיום הבלתי נשכח ל- Hurt  שהיה הסיום המושלם והכואב ביותר להופעה שחוויתי אי פעם כנ"ל עם ה-פט שופ בויז שהיו אולי ההופעה הכי טובה שראיתי בארץ (להוציא כאמור את נוכחותו של מוריסי).

אל מארק רונסון באתי עם מעט מאד ציפיות. הכרתי רק את השירים שלו שהתנגנו בגלגל"ץ: כמה קאברים, כולל אחד לסמיתס' וכן השירים מהאלבום החדש ובעיקר את Somebody to Love Me עם ביו ג'ורג' הנפלא. אחרי שרכשתי כרטיס התחלתי להקשיב לשני האלבומים האחרונים שלו (מתוך שלושה) והתמוגגתי, אבל עדיין, מפלס הציפיות היה נמוך. אין מה לעשות, אינטרפול עדיין היוו את המנה העיקרית ויותר מכך, באוקטובר צפויות לי בארה"ב שתי הופעות של ליידיטרון שהיא אולי הלהקה הפעילה האהובה עליי.

בגלל זה ההופעה הייתה הפתעה אדירה מבחינתי. אני לא אוהב להכתיר דברים כ"הכי טוב" או לתת דירוגים כי זה תמיד משתנה ובכלל מדדים זה לחלשים. אבל אני כן יכול להגיד את זה: זו ההופעה הכי מרקידה ואנרגטית שהייתי בה בחיי. ואני רוקד בצורה כזו או אחרת כבר 14 שנה. במקומות רבים קראתי שאנשים התאכזבו מההופעה כי בניגוד להופעה הקודמת בזאפה לפני כמה שנים, הגרוב של הסיקסטיז הוחלף בסינטיסייזרים של האייטיז – ואני מנסה להבין מה הבעיה בזה, בייחוד כשזה נעשה בצורה שהיא עיבוד מחדש לצלילי התקופה ולא חיקוי דהוי.

רונסון הוא תופעה ייחודית: הוא בקושי שר, הוא מנגן על קלידים, תופים וגיטרה – והוא כנראה לא עילוי באף אחד מהם. בימים כתיקונים רונסון הוא מפיק, בדרך כלל לאחרים (איימי ווינהאוס ז"ל, לילי אלן, NAS ועוד). זה המקום לציין שאף פעם לא הבנתי מה תפקידו של מפיק במוזיקה, עד כמה יש לו השפעה על היצירה – הבנתי שיש לו השפעה רבה והוא מרכיב הכרחי שמעצב את הסאונד, אבל בכל זאת, לא הצלחתי באמת להבין מה תפקידו.

ילדים אל תנסו את זה בבית

 אבל רונסון לוקח את זה צעד אחד קדימה. במקום שיהיה יוצר-מבצע שהמפיק מעצב את הסאונד שלו, רונסון מקבץ סביבו אמנים רבים: איימי ווינהאוס, Q-tip, בוי ג'ורג' ורבים אחרים ונותן להם לבצע את השירים שהוא כותב (יחד עם אחרים). אז בעוד בהרכבת התקליט התפקיד שלו הוא להיות מפיק, מה בעצם התפקיד שלו על הבמה?

את התשובה של כך מספקת אישיותו של רונסון, שבניגוד למרטין האנט מאנשי המסיבות הוא ניחן במראה וכרזימה של כוכב וכך יוצא שהוא מנהל את שלל הזמרים והנגנים שמצטרפים אליו וכן את הקהל – ואת זה הוא עושה טוב יותר מג'י.או בקלאב מד. רונסון יודע לדבר עם הקהל להפעיל אותו אבל לא מתחנף אליו. כמובן שהיה כאן את ה"שלום" והמילים המסורתיות בעברית, אבל במקרה שלו זה מתקבל בהבנה – בכל זאת, בוגר בית ספר יהודי ובעברו רשומות כמה שעות לימודי עברית.

http://www.youtube.com/watch?v=F3frL7W0-sk&feature=related

הכתיבה שלו, העיבודים שלו, הכריזמה שלו, היכולת שלו לבחור את מיטב היוצרים (גם אם לא כולם הגיעו לתל אביב, כן זכינו בבוי ג'ורג', לא רק מבצע את הלהיט שלהם יחדיו אלא את Do You Really Want to Hurt Me שהוביל בחורה שמעדה לידי לכדי דמעות) הפכו את ההופעה הזו למה שהופעה צריכה להיות בעיני: לא ביצוע מצוין של שירים אהובים, אלא אירוע שיש לו חיים משלו, שלא בהכרח תלוי בחומר עליו הוא מתבסס. כפי שכתבתי במניפסט לביקורת קולנוע: לא משנה מה הייתה הגרסה הקודמת, הדבר שעומד מולנו הוא שחשוב לרגע זה. וכך למשל הביצוע לStop Me  שבמקור הוא של הסמיתס' נשמע שונה לחלוטין מגרסת האלבום של רונסון. אבל זה היופי בהופעות, למה שתרצה לקבל את המוכר?

מדויק, אולי מדויק יותר מדי

הסיפור שלי עם אינטרפול הוא כבר אחר. אני עוקב אחרי הלהקה הנפלאה הזו עוד מאלבומה הראשון (יעני לפני שהייתה מוכרת) Turn On the Bright Lights הנפלא מ-2001. אוהבים להגיד על סולן הלהקה פול בנקס שהוא נשמע כמו איאן קרטיס, סולנה המנוח של ג'וי דויז'ין. אין ספק שיש דמיון בין השירה של השניים, אבל הסגנון המוזיקלי של הלהקה רחוק מאד מלהקה זו. אלבומה השני, Antics משנת 2004 היה גם כן נפלא, אבל כבר פחות אחיד מאלבום הבכורה, אבל כולל את אחד השירים הטובים של העשור הקודם שהקליפ שנעשה לו הוא אחד הקליפים המטרידים ביותר שאני מכיר

שנים חיפשתי בובה כזו לרכישה – צרו קשר דרך הבלוג אם יש לכם מידע בעניין

בהמשך הלהקה הוציאה עוד שני אלבומים, שכללו מספר שירים טובים אבל לא החזיקו בתור שלם. השירים של אינטרפול מרגשים אותי לרוב, אבל יש להם בעיה: נדמה שיש להם שלושה אבי טיפוס של שירים וכל השאר הם וואריאציות שלו. זה בעיקר בלט בשני האלבומים האחרונים. אבל את שלושת הטיפוסים הללו הם עושים לכדי שלמות כמעט – בצורה נקייה ומדויקת. הדבר גם ניכר במראה של ההופעה שלהם בהופעה: ללא תפאורה, אורות מינימליסטיים לבוש שחור מוחלט כמעט, עניבות – הכל כמו שצריך.

כמו שצריך זה גם דרך טובה לתאר את ההופעה. הם עשו את השירים הטובים, הרבה מאלבום החדש אבל גם רבים מהישנים. אבל הסאונד נשמע דומה מאד למה שהוא נשמע באלבומים – וזה מוציא את העוקץ מההופעה. מה שנותר ממנה זה ההתרפקות על השירים ולא על החויה. ולכן אני מצאתי את עצמי פחות נרגש מכל ההופעה כמו שחוו זאת אחרים ורק משירים מסוימים, אלו שעשו לי זאת בזמן אמת כשהאזנתי – להופעה הם לא הביאו כלום.

באדיבות מיכאל גינצבורג

באדיבות מיכאל גינצבורג

באדיבות מיכאל גינצבורג

באדיבות מיכאל גינצבורג

אבל ההופעה לא הייתה מאכזבת והיא סיפקה חויה שונה מזו של רונסון, ושוב כאן עולה עניין הציפיות, שכן עם מעט ההבנה שיש לי במוזיקה ידעתי שאינטרפול היא להקה "מוגבלת", במובן שהצליל שלה מקובע ולא ציפיתי לגרסאות אחרות בהופעה, שכן נדמה שאין ממש מה לשחק עם המוזיקה שלהם – לפחות לא ברמה שתהפוך זאת לסגנון אחר לחלוטין. אבל נהנתי והתרגשתי לפרקים שכן היא עדיין אחת הלהקות הטובות ביותר הקיימות עם שירים מרגשים ומדהימים שמזכירים למה מוזיקה היא עדיין אחד מיסודות החיים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: