העם דורש רשת-צדק חברתי

23 בספטמבר 2011

בתור אדם עם דעות שמאלניות מאד יש יאמרו, כל פעם שהיו מאשימים את המחבלים הפלסטינים שהם באים להורגנו, הייתי מיד שולף נתון סטאטיסטי שמראה שיותר אנשים מתים בתאונות דרכים מאשר בפיגועי טרור, ולכן הטרור לא צריך למנוע מאיתנו לחתור לשלום – מוות הוא מוות, והוא יגיע לכולנו. לפעמים זה יבוא בשינה בעת זקנה או ממחלה ממושכת בילדות, אבל לפעמים בהפתעה גמורה באמצע החיים או אפילו עוד לפני שהם הספיקו להתחיל ממש. בהיותנו  יצורים חברתיים, אנחנו נותנים לפעמים משמעות רבה יותר למוות אחד על פני אחר. נדמה לי לפעמים שיש משוואה שמסדרת את כל המיתות בעולם:

פיגוע טרור > תאונה (אם לא כוללת אובדן של משפחה שלמה) = אם מתה בלידה > זקן שהוזנח ולא טופל וכן הלאה.

אבל זה לא רק "הסקסיות" של אופן המוות והאם ניתן להאשים מישהו בו (ארגוני טרור הם מטרה נוחה יותר מאשר אדם מבוגר שלא היה אמור לנהוג יותר, שרק בטעות נסע לאחור ופגע בתינוק עם עגלה) אלא גם זהות הקורבן. כשלפני שלוש שנים כמעט נהרגו עשרים וארבע סוכני נסיעות רוסיים שביקרו בארץ, הידיעה בקושי זכתה לכותרות ראשיות ובטח לא עניינה אנשים. בזמן סמינר על תיאודור אדורנו שאלתי בדיון למה זה לא זוכה לכותרות, זה הרי טראגי, אז ענתה לי מישהי: "עניי עירך קודמים". אני לא מומחה לתורה וליהדות, ולכן אני בכלל לא נכנס לפרשנות של המשמעות המקורית של המושג הזה – אם כי ידידה שלי שהייתה איתי בשיעור אמרה (ועם מידה רבה של צדק כנראה) שזה משפט גזעני – אבל בפועל, במקרה הזה, לא היו עניי עירנו לדון בהם, התיירים שמתו לא באו "על חשבון" מתים שלנו. למה המוות שלהם לא הפריע לנו?

שאלות מסוג זה עלו בכל הנוגע למותה הטראגי של לי זיתוני: ישנם מאות הרוגים בתאונות דרכים בשנה, ועשרות תאונות של פגע וברח, למה זו של זיתוני זוכה לסיקור ולהד רב יותר? האם זה זהות ההרוגה (אני לא כותב נרצחת, כי ככל הידוע לי, בתי משפט בישראל לא מגדירים רוצחים אנשים שנוהגים בפראיות, וזה בלי להזכיר את החלק של הברח)? האם זה זהות הנהג וחברו שלא נותרו לעזור והבריחה שלהם? כפי שאמרה חברתי, אם הקורבן לא הייתה לי זיתוני, אלא בת מיעוטים, מבוגרת, לא נאה, הגרה ביישוב לא מוכר, ללא כביש ראוי לעבור בו – האם ההד התקשורתי היה כה רב?

ללא ספק, היות החשודים תושבים זרים שגם לקחו את החלק של ברח מ"פגע וברח" באופן מילולי ביותר תורמת לעניין (המוצדק במקרה זה) שיש לתקשורת ולקהל הרחב בעניין. בניגוד לתאונות אחרות שזכו להד כמו זו של מיטל אהרונסון, העובדה שהחשודים ברחו, הופכת את זה לבעל עניין ציבורי אמיתי ולא רק לעניין פיקנטי או אסטתי.

אבל העניין הציבורי הזה הוא גם בעל השלכות מדאיגות, ובעיקר האופן בו הציבור מגיב לאופן בו הרשויות פועלות להסגרת החשודים. זוהי פרשה סבוכה כך אומרים לנו, ולא ברור בכלל אם הם יסוגרו או שמא יעברו לטיפול של מערכת החוק הצרפתית (שלאור הקלות של העונשים בתאונות דרכים בארץ – לא בטוח שזה דבר רע). השאלה היא האם הפגנות כמו זו שהייתה השבוע מול השגרירות הצרפתית הם חלק מהחובה או שמא הזכות האזרחית שלנו?

בדומה למקרים בהם זעק הציבור על קלות העונש של דורסים והאשימו את השופטים בהקלת ראש, האם ניתן לבוא בטענות לרשות השופטת הצרפתית במקרה זה כשהחוק מגביל אותה? מה יכול לעשות שגריר צרפת, שמראה אמפתיה רבה אם החוק הצרפתי-אירופאי מגן על תושביו? הוא הרי משרת העם, ומבחינתו, קלוד איזק ואריק רובי הם האנשים שעל זכויותם הוא מגן כעת (זכות שמסתכמת כרגע בלהשפט בארץ בה הוא אזרח ולא בארץ אחרת) ולא על הזכות של עם ישראל לנקמת דם או לצדק.

כמובן שאין לי מה לומר כנגד המשפחה, החברים ושאר האנשים שהפגינו, הם בשלב של אבל, כעס ואין להם צורך להיות רציונאלים ולחשוב על זכויות האזרח הצרפתי במקרה זה. אבל זה מדרון חלקלק, ובעוד בהפגנה אין שום דבר רע, הרשת, והרבה הודות לפייסבוק, יכולה לתת במה לא לקריאה לעשיית צדק כפי שהאנשים תופסים אותו, אלא נסיון לעשות צדק של ממש דרך הרשת.

לינץ' וירטואלי

לפני כמה חודשים חברה הפיצה בפייסבוק תמונה של בחור צעיר עם פרטים מזהים שלו וכיתוב שמספר שהוא מתעלל בחיות ויש לבוא עימו בחשבון. שאלתי אותה האם היא מכירה אותו, והיא אמרה שלא. האם היא מכירה אישית את הבחורה שפרסמה במקור, והיא ציינה שלא. כשהעלתי בפניה שייתכן והבחורה שפרסמה מעלילה על הבחור ממניעים אישיים וייתכן והוא לא עשה דבר – היא אמרה שהבחורה אמינה – ובכל מקרה, היא מוכנה לקחת את הסיכון שזו עלילת דם כדי שהצדק יצא לאור (לא לתפוס אותי בניסוח שלה, אבל אלו הם רוח הדברים). כמובן שהיא לא לוקחת שום סיכון, שכן מה איכפת לה? היא שמה לינק ושלום על ישראל. גם אם יקרה לבחור הזה משהו, היא לעולם לא תדע וכנראה גם לא תקשר לאותו לינק.

דברים אלו מחזירים אותו לדבריו של הפילוסוף הנודע עמנואל קאנט שאמר: "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחבריך " (הוא לא באמת אמר את זה ככה, אבל זה בפשטות הכוונה של דבריו, אבל בתור אקדמאי הוא היה חייב פרסומים של עשרות ומאות עמודים, אז במקום זה כתב את הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות שאין סטודנט לפילוסופיה או משפט אני חושב שלא קרא אותו אבל גם את הסיקוול הפחות מוכר,  המטאפיזיקה של המידות). מי מאיתנו היה רוצה ששמו יפורסם בטעות ובלי לוודא את הפרטים רק כדי לשרת את הטוב הגדול יותר (במקרה זה עשיית דין עם מתעלל בחיות – לכאורה כמובן, לכאורה). לרשתות חברתיות יש את היכולת להזהיר רבים על פני סכנה או להוביל לשינוי חברתי עמוק אבל באותו מטבע גם לגרום נזק בלתי הפיך לאדם שלא עשה דבר פרט מלעצבן את האדם הנכון.

 בעידן הנוכחי תפיסתו של קאנט אודות המוסר מתערבבת עם רעיון פילוסופי נוסף, זה של המהמר כפי שניסח אותו הפילוסוף הצרפתי בלייז פסקל: מה זה כבר להאמין באלוהים ולשמור מצוות בעולם הזה לעומת הסיכוי (קטן ככל שיהיה) שתזכה לחיים טובים בעולם הבא? ההגיון של המוסר בימינו התהפך לו, ואדם פועל באופן כזה כך שהוא מעדיף כרגע לעשות את מה שהוא יודע שהוא לא מוסרי (במובן הקנטיאני), תוך נטילת הסיכון (הפוך מפסקל) שפעולה זו עלולה לחזור אליו כבומרנג בעתיד.

פסקל גם אמר על אמונה שהיא מגיעה מעצם הפעולה הדתית: תזיז את השפתיים ותתפלל, האמונה כבר תבוא, אל דאגה. כך גם המוסר של ימינו: ככל שההגיון המוסרי אותו תיארתי יהיה שכיח יותר, כך הוא יהפוך לנורמה ודרך הארץ ויותר אנשים יפעלו על פיו. פעולה אחת כזו אינה מבודדת, אלא מייצרת הלך רוח ותרבות דיון ומוסר שרק תזין את עצמה.

התפיסה הזו מייצגת את הלך הרוח המוסרי הקיים בעת האינטרקציות שלנו ברשתות החברתיות, ואם לא נבחן את צעדנו יותר בזהירות נמצא את עצמנו מול סכנות ובעיות שלא חשבנו עליהם לפני כן.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: