ביקורת נובחת, לא נושכת

4 באוקטובר 2011

יום הכיפורים הוא חג שלעולם לא אבין את הרעיון שעומד ביסודו: אם אני צריך לבקש ממישהו סליחה (בייחוד אם הוא לא בורא עולם) אני לא אחכה ליום ספציפי, אלא אעשה זאת ברגע שאבין שטעיתי או פגעתי בו (שזה לא תמיד אותו הדבר). המוסר הפרטי שלי מתכוונן היטב בלי זה הממוסד/מתורבת. אבל יותר מהרעיון שביסודו, אני לא מבין את המנהגים השונים שאנשים מאמצים ביום הזה. זכור לי שעוד ביסודי היה מגיע אלינו רב לכיתה כל שנה ושואל: "מי כאן צם?" הרוב היה מרים את היד. "ומי בינכם הולך לבית כנסת ועושה סליחות?" המשיך הרב. כבר פחות ידיים נותרו באוויר. ולסיום הוא שאל: "כמה מכם מבקשים סליחות מחבריכם?" כאן כבר יד אחת נותרה באוויר – וזה היה בשנה טובה. עם השנים גיליתי שיש כל מיני מוטציות לחג הזה: אנשים שצמים אבל רואים סרטים, אנשים שאוכלים, אבל ביום הזה רק אוכל כשר וכו'. אני באופן אישי לא צם, וגם לא מבקש סליחות. מנגד אני גם לא לוקח חלק בבולמוס הצפייה הלא ברור. עשרים וארבע שעות של שקט, לא צריך לנצל אותה כדי לראות שבעה סרטים ושתי סדרות (מה גם, שפסטיבל חיפה הוא שבוע אחרי). אם כי, מזה שלוש שנים אני מתכנן לראות את סטאנטנגו של בלה טאר, שבע וחצי שעות של דיכאון הונגרי בשחור לבן, בכל זאת – "תענו את נפשותיכם" וגו' – אבל איכשהו היו לי דברים אחרים לעשות.

אבל השנה אני רוצה לחרוג ממנהגי ולבקש סליחה. אני רוצה לבקש סליחה ממאיר שניצר, מבקר הקולנוע של מעריב. במהלך השנה האחרונה מאז יציאתו של כלבת סרט האימה הישראלי הראשון, שהיינו גם סרט הביכורים של נבות פפשדו ואהרון קשלס, יצא לי פעמים רבות לאזכר את הביקורת שלו, לרוב באופן הומוריסטי (או כך חשבתי). הסיבה לכך היא אחת: בביקורת שלו הכתיר שניצר את הסרט כמועמד ראוי לתואר "הסרט הכי גרוע שהופק בארץ" – לא פחות ולא יותר.

גילוי נאות

כתבתי כאן בעבר על חובת הגילוי נאות, והבעיתיות הקיימת עם זה בישראל – כולם מכירים את כולם, עד שכמעט בלתי אפשרי להיות מבקר בלי שיהיה לך קשר כלשהו למושא הכתיבה שלך. זה לפחות המצב בקולנוע. אבל בזמן האחרון גיליתי משהו: הגילוי נאות בארץ צריך להתייחס לאספקט השלילי של ההכרות: לא מי חבר שלך, אלא מי האויב שלך – דבר המשפיע על האופן בו אנשים משמיצים אחד את השני. לאור זאת, אין לי בעיה לחשוף כאן גילוי נאות: אהרון קשלס הוא חבר ומורה – האיש שבזכותו אני מלמד כפי שאני מלמד. בשש שנים שאנחנו מכירים הוא עיצב את האופן בו אני רואה קולנוע ומדבר עליו, ואיך להציג אותו לאחרים. למרות חילוקי דעות בעבר, הערכה ההדדית ביננו גדולה ובתקוה שעוד תוליד דברים משותפים יחד. את נבות אני מכיר בזכות אהרון: במהלך שנה א' ללימודים של התואר הראשון, במהלך תרגיל במבע קולנועי אהרון הקרין הקרין לנו את הסרט שנבות עשה יחד עם גיא רז (הצלם המוכשר עד אימה של כלבת) בסוף שנה א' שלהם. אם אהרון ונבות הם הנביאים של קולנוע האימה בישראל (וזה לא בגלל שהם עשו את הסרט הראשון, אלא בגלל ההצלחה האדירה שלו בחו"ל – חוזי הפצה ואינסוף פסטיבלים ושבחים) אז נבות מבחינתי הוא המסיונר שלה. במשפט אחד שלו: "עזוב אותך מהוראה, בו תעשה איתי סרט" (ציטוט לא מדויק) הוא ייסד כאן ז'אנר.

אני חוזר בי, אני לא מבקש סליחה משניצר, אלא מחבריי שמפריעה להם ההתנהגות הילדותית שלי. למרות שהאינפנטיליות שלי היא סימן ההיכר שלי, מה שמחזיק אותי בחיים, וביום שאפסיק להיות ילדותי ומטופש גם בדברים הכי רציניים, אצטרך לבחון את חיי היטב, אבל ברגע שזה מפריע לחברים שלי, לא כי זה מטופש אלא כי לא ראוי, אז אני מעדיף לקחת צעד אחורה ולבחון את הדברים. אז סליחה מאלו שלא אהבו את הסגנון, אבל הסיבה להתנהגות זו עדיין עומדת בעינה (ובעיני) ונדמה לי שזה הזמן והמקום להסביר. אם כבר בסליחות עסקינן, אז שניצר הוא זה שצריך לבקש סליחה מהיוצרים. אבל לפני שאגש לביקורת שלו, אולי הגיע הזמן שגם אני אציג את הביקורת שלי לסרט, שכן מאז שהוא יצא, אני רק עוזר לקדם אותו בפייסבוק, לשבח בפני רבים, וגם עתה, עותק של הסרט נמצא בידי להעביר לפרופסור אמריקאי שהביע בו התעניינות – אבל עד כה לא חשפתי את דעתי עליו, גם לא בפני היוצרים.

 

הפינה לשיפוטי (וגם ספויילר)

האם ניתן בכלל לשפוט סרט בצורה אובייקטיבית היא שאלה מעניינת ולא ממש מהתחום שלי, אז אני אתמקד בעיקר לתת כמה הערות על הסרט, בנסיון להיות אובייקטיבי. אבל דבר ראשון, הנחה שהסרט מקבל, ולא בגלל שחברים שלי עשו אותו, אלא בגלל שהוא סרט אימה ישראלי ראשון: כבר במניפסט שלי הצהרתי שסרט צריך להשפט לגופו, ובלי שאלות של גרסאות, עיבודים, ז'אנרים וכו'. אבל בהיותו סרט האימה הישראלי הראשון (או השני לטענת שניצר) הוא זוכה להקלה, לא בגלל שהוא פורץ דרך ומעז לדרוך בארץ שאף אחד לא היה בה וכו', אלא כי אין לו מסורת מקומית להתבסס עליה, ולכן כשהוא מתעסק עם הז'אנר שהוא למעשה לא מקומי, הוא מתחיל מאפס, וזה מעמיד בפניו קשיים, ולכן מגיע לו בעיני הקלות.

 העדר המסורת המקומית, והעובדה שהוא נשען מאד חזק על ז'אנר אמריקאי (אם כי אימה יש גם במזרח הרחוק, איטליה ועוד – ומהכרותי עם היוצרים הם הושפעו מהסרטים הללו באותה מידה לפחות ), נדמה שהסרט גם מדבר את השפה של סרטי הז'אנר, אנגלית של סרטי אימה ולא אנגלית אמיתית. אבל בעוד שאנחנו התרגלנו לשמוע אנשים מדברים בסרטים אמריקאים באנגלית קולנועית, אנחנו לא התרגלנו לשמוע אנשים מדברים בעברית של סרטים. בגלל הנטייה של קולנוע ישראלי להיות ראליסטי (מחלת הדרמה פוליטית-משפחתית) אז השפה שאנחנו רואים בסרטים נוטה להשמע יותר כפי שאנחנו מדברים ביומיום, הרבה יותר מאשר סרטים אמריקאים נשמעים כמו היומיום האמריקאי. ברור שגם האופן בו מדברים בסרטים ישראליים "רגילים" היא לא העברית שאנחנו מדברים ביום-יום, לא משנה היכן: בית, חנות, אוניברסיטה, צבא וכו'. הכל מתוסרט הרי. אבל אנחנו כבר רגילים לראות סרטים בעברית, והשפה אותה הם מדברים היא נורמלית עבורנו. היא לא צורמת. אבל העברית של כלבת היא עברית של סרטי אימה, ואת זה אנחנו לא רגילים לשמוע בעברית. ולכן המילים, צורת הדיבור, מהירות התגובה – כל הדברים עליהם מבוסס הז'אנר באנגלית שנראה טבעי שם, לא עובד פה, ובאוזני הוא נשמע מעט צורם ולעיתים אף מגוחך. זה גם מסביר למה הוא פועל היטב בעולם: בגלל אי ידיעת השפה, הצרימה הזו לא מורגשת. לכן גם סרטים ישראלים עם משחק גרוע (לבנון למשל) זוכים להצלחה רבה בחו"ל  – המשחק הגרוע לא עובר בכתוביות.

זה היה הדבר שהכי הפריע לי בסרט. ממרחק של עשרה חודשים קשה לי להזכר במשהו נוסף שהיה לא טוב בסרט. אני מאמין שאם אשב ואצפה בסרט ואתחיל לנתח אותו, אמצא בעיות בתסריט, שוטים שלא עוברים וכו' – אבל זה נדמה כלא רלוונטי בעיני. מה שכן מעניין הוא המשחק על הז'אנר בסרט (זהירות ספויילר) העובדה שמי שאמור להיות הרוצח המפחיד, לא עושה דבר (אם זכרוני אינו מטעה אותי) פרט מלהניע את העלילה. אנחנו רגילים לכך שיש את הרע הגדול, לפעמים מטעים אותנו וגורמים לנו לחשוב שמישהו אחד הוא הרוצח, ובעצם מישהו אחר הוא הרוצח – אבל הסרט הזה משחק על כל עניין הטוב/רע בצורה מקורית ומעניינת. אם טרם ראיתם, זה הזמן.

טוקבק במסווה של ביקורת

יש כל כך הרבה בעיות בביקורת של שניצר, שבעיני זה שקוף שמטרתה היא עקצנות ולא ביקורת או חלילה ניתוח מושכל. די ברור ששניצר אינו חובב ז'אנר האימה, וזה לגיטימי, ,סרט לא אמור להיות לחובבי הז'אנר (אני לא מחובבי הז'אנר ד"א). אבל מבקר צריך להכיר את הז'אנר אותו הוא מבקר, להבין איך הוא פועל כדי לנתח אותו (דבר שאורי קליין עושה נפלא בביקורת שלו על הסרט). אבל כששניצר כותב שהסרט: "משווק עצמו כסרט אימה, למרות שלא נכללת בו ולו שנייה אחת של הפחדה מכל סוג שהוא" יש לי הרגשה ששניצר לא מבין כאן משהו, שכן הפחדות מוצאים ברכבת שדים של הלונה פארק: גם בפעם המליון, המכשפה הקופצת תבהיל אותי. אבל אימה היא לא הפחדה. אימה היא משהו גדול יותר, היא תחושה שמקשה עלינו, לא נותנת לנו מרגוע, הרבה פעמים בלי לדעת מה מקור האימה. סרטי אימה לרוב מעלים על פני השטח את הפחדים האישיים ו/או הקולקטיבים שלנו ונותנים להם צורה מוחשית של מפלצת (באפי קוטלת הערפדים עשתה זאת בצורה כל כך גאונית. מומלץ. הסדרה, לא הסרט). מפלצת לא חייבת להיות משהו על טבעי/בדיוני, ויכול להיות פסיכופת רצחני חסר רחמים. כפי שציינתי לעיל, הגאוניות ומה שקנה אותי בסרט הוא בדיוק זה שאין כאן באמת מפלצת אחת – אלא בכל רגע ורגע, כל אחת מהדמויות היא המפלצת. את הניתוחים והאלגוריות אני משאיר לאחרים ברשותכם. לכן זהו אינו סרט מפחיד, ויפה שעה אחת קודם.

בהמשך שניצר טוען שהסרט מצחיק ושלא במכוון ועוד יהפך לסרט פולחן. כשהוא מכנה את הסרט כקומדיית אימה כגנאי, אני לא בטוח שזו לא הייתה כוונת היוצרים. חלק מהדמויות מוגזמות במכוון, הסיטואציות מופרכחות, והסוף (לא אספיילר אותו) הוא קומי במובהק. גם אורי קליין בביקורת שלו וגם אני חושבים שהסרט מצחיק – ובכוונה. אבל באופן כללי אין על מה להתווכח עם הביקורת של שניצר על כך, אבל רק ההיסטוריה תוכיח האם הסרט יהפוך לפולחן, ואם כן, מאיזה סוג. התחושה שלי לאור ההצלחה שלו בעולם היא שזה לא מהסוג לו שניצר מנבא.

המקום בו הכי בולט הנסיון של שניצר להוציא את הסרט רע, היא כשהוא מזהיר את הקוראים (ואולי הצופים הפוטנציאליים שעוד בטעות יילכו לסרט אחרי הביקורת הנ"ל) מפני ספויילר כשבתקציר שלו לסרט הוא מספר ל שהרוצח שביער חטף אח ואחות שמסיבה כלשהי נמלטו מביתם העוין. אפשר להתווכח מה נחשב ספוילר או לא, אבל כשהספוליר הוא הדבר הראשון שאנחנו רואים בסרט, אני לא רואה לאן הדיון הזה יכול להתפתח. בתובנה שבדיעבד, עשרה חודשים אחרי, אני חושד שזו הייתה בדיחה של שניצר, או לפחות כך אני מבין את זה. אבל נדמה לי שזו הבנה לקוייה, בדומה לאופן בו הוא מבין את כלבת.

 אם אני נמנעתי מהניתוח הפוליטי-חברתי, אז שניצר לא יכול שלא לתת את הפרשנות שלו לסרט:

"בנתיים, משתדלים השניים לעבות את פארסת האימים שלהם במסרים פוסט ציוניים חמורי סבר. כאן הם מפזרים דגל ישראל, שם הם מצמידים תליון מגן דוד לצווארו של אחד הגיבורים, וגם מוסיפים לסמלים הטעונים הללו מספר נציגים של המדינה והחוק וגם הסדר – שוטרים ופקחים – האמורים לייצג את התערערות התוקף הציוני על אדמת המריבה הג'ונגלית. "

סרט הכולל 11 דמויות המתרחש בישראל, הגיוני שיכלול מספר דמויות בעלות זיקה למדינה ולציונות ולכן יש להם תליון. אני לא פוסל את האפשרות שיש בסרט ביקורת כנגד המדינה, אבל כמו שרק להגיד פאלוס הוא לא טענה, כך גם לזהות מגן  דוד לא מספיק כדי להגיד שהסרט ביקורתי. מה שניצר חושב שמסמל אותו מגן דוד? ואם לדעתו אנשי החוק הם רק לשם הביקורת ולא לשם העלילה, אז הפרשנות שלו היא הכרחית מעבר לקישור שהוא עושה. ואם אין לו מספיק מקום לדון בכך, שיוותר על כך מראש.

היופי האמיתי אצל שניצר, שהוא מכין כתב הגנה לביקורת השלילית שלו, שכן לטענתו זהו סרט ללא סיפור (אנשים בעיר רוצחים אחד את השני בסוג של קומדיית טעויות הוא לתפיסתי סיפור. אכן, לא הדרמה המשפחתית/פוליטית/עדתית לה אנו רגילים. נו נו נו לפפשדולסים) ולכן לא ניתן כלל לבקר את הביקורת. אני מקווה שהצלחתי קצת לבקוע את חומות הביקורת של מר שניצר.

ישן וחדש

לטעמי הביקורת הזו מייצגת את הממסד הישן, המיושן, הפחדן. אותו ממסד שלאט לאט צריך למצוא לו אלטרנטיבות, כפי שכתבתי כאן בעבר.  הסרט אולי לא מושלם, כראוי ליצירת ביכורים של יוצרים שהיא גם ספתח (או רענון אם נרצה לדייק להיסטוריה של שניצר) לז'אנר שלם בארץ. אבל הוא מייצג רוח רעננה, ומחשבה מקורית שהיא מה שאמור להוביל אמנות. חבל שבמקום להבין איך הפגמים שאותם מזהה שניצר יכולים להוביל להתפתחות של ז'אנר שלם בארץ, הוא עסוק בלהראות שיש לו גדול יותר.

הביקורת הקטלנית הזאת ברורה לכל שהיא חסרת עוקץ, שכן היא מנוסחת בחוסר אחריות וילדותיות. הסיבה היחידה שהיא לא מזיקה כפי שהיא הייתה יכולה להיות היא שאהרון הוא מבקר ומכיר את העולם הזה, ויודע מה זה להיות מבקר, ומבין מאיפה הדברים באים. לא הייתי רוצה להיות היוצר הצעיר שמקבל כזו ביקורת שלילית על יצירתו הראשונה – משם הדרך לשיתוק יצירתי קצר ביותר.

4 תגובות to “ביקורת נובחת, לא נושכת”

  1. האף said

    "כלבת", או יותר נכון הקהל שלו, סובל מתסמונת "המלך הוא עירום". אף אחד לא באמת רואה בו כלום, אבל כולם כל כך מפחדים שהם מפספסים משהו, ושזה בעצם גאוני, שהם פשוט אומרים שזה סרט טוב כדי שלא יצחקו עליהם. בפועל, זה סרט ריקני ומטופש שלא משתייך לאף ז'אנר. הוא לא סרט אימה כי הוא לא מפחיד. הוא לא קומדיה כי קומדיה זה לא משהו שאתה רואה ואומר- הא, זה לא רציני, זה בטח קומדיה. אם זו הייתה קומדיה, היית יודע שזו קומדיה ולא יוצא מהסרט מהורהר ומבולבל ואז מכריז עליו כקומדיה בגלל שאין משהו אחר להגיד עליו. והוא לא סרט ישראלי בגלל שהנפיצו שם שחקני טניס שלא קשורים לעולם שלנו בכלל.
    בסופו של דבר, זה סרט שכל המטרה שלו זה להיות "מגניב", ואין בו שום דבר אחר- לא עלילה, לא תסריט ולא צחוקים. כל ההתגלגלות שלו לקולנוע מרגישה לי כמו איש אחר איש שקיבל את התסריט, פחד שהוא מפספס משהו שכולם רואים והוא לא, ופשוט אישר אותו להפקה, שלב אחר שלב, עד שהוא הגיע לאקרנים. ובשום שלב אף אחד לא היה מספיק אמיץ כדי להגיד "מה לעזאזל הולך פה"?!

    • אני חושב שהקהל של "כלבת" לא סובל מתסמונת זו. הוא סובל מתסמונת: "המלך לא נמצא בארצו".
      כי אני עוד מוכן לקבל את זה שכמה אלפי מעריצים בארץ לא מבינים את הסרט, ולא נעים להם להודות במבוכה.
      ייתכן ואני מהקרבה ליוצרים לא מוכן להודות בריקניות שלו – סבבה, אני בן אדם והראשון שיודה בזה.
      אבל שני דברים, ובגלל זה מגיע הפוסט: אני לא ראיתי ביקורת כנגד הסרט שהיא באמת רלוונטית. לא של שניצר ולא שלך.
      אין שחקני טניס בישראל – לכן הסרט לא טוב? טיעון ללכת איתו לבנק. במיוחד שיש טניס בארץ.
      ואתה כמו שניצר אומר שאין לו תסריט? אשמח להבין מה בסרט הזה הוא לא תסריטאי. באמת אשמח לקרוא.
      אבל אתה יודע מה – כולנו טועים. אנחנו מעריצים ולא מבינים באימה. שניצר, אתה ושאר המקטרגים צודקים. סבבה.
      מה עם שלל הפסטיבלים הגדולים בעולם, והאתרים המובילים שמשבחים? זה גם קהל עיוור? שצוחק כי לא נעים לא?
      מארה"ב עד לקוריאה, מנורבגיה עד למקסיקו? כולם פשוט עיוורים לעירום?
      ואם זה היה רק המקרה של "כלבת" הייתי מקבל את זה בתור האקזוטיקה של כלבת בעולם הפסטיבלים הז'אנריסטי. סבבה.
      אבל אותה תופעה אפשר לראות בהקשר של "הערת שוליים" למשל:
      זוכה לשבחים בעולם, כולל זכייה בקאן, מביא מאות אלפי צופים, אבל יבואו אלו שלא בא להם טוב ויגידו שהאחרים לא מבינים.
      אז כמו שכתבתי כאן כבר, התנהלות הרשת מחלחלת לחיים שלנו, וזה נראה כך.
      ייתכן, אבל רק ייתכן, שיש אנשים שרואים סרטים אחרים ממך, נהנים אחרת, וחושבים אחרת. זה נפלא. אם לא היה את זה העולם היה משעמם.

    • קאי said

      עוד לפני שאנשים רבים וטובים ממך ברחבי העולם זיהו את ההברקות ב"כלבת", אני ישבתי לראות את הסרט, בטוח לגמרי שהוא יהיה מביך ונהניתי מכל רגע. לא אכפת לי בכלל מה הז'אנר שלו, הוא טוב לטעמי והוא סיפק אותי.
      ואם המטרה שלו היא להיות "מגניב", הוא הצליח, כי הוא פ-א-ק-י-נ-ג מגניב, והגיע הזמן שיהיה סרטים מגניבים בארץ, ולא רק כאלה שבא להקיא מהם, לבכות מהם או להירדם מהם.
      ולזכותו ייאמר, שעצם העובדה שהוא מגניב, לא גורעת מהיותו באמת טוב, על אף כל הפגמים.

  2. ריקי said

    אני כמוך ראיתי את הסרט כשיצא ולכן הזיכרון שלי ממנו מעומעם משהו. מה שאני כן זוכרת זה שהרושם הראשוני שלי היה "לא משהו" אבל אחרי כמה ימים שהסרט פשוט לא יצא לי מהראש הבנתי ש"כנראה היה בו משהו". משהו חדש, שלא ראינו פה בארץ עדיין, משהו מטריד ועוכר מחשבה, משהו כמעט רפלקסיבי, ולכן יש לי כבוד רב אליו ואני מבינה את הצלחתו בעולם. אני מסכימה מאוד לגבי הדיאלוגים. הם בעייתיים וזה הטריד אותי מאוד במהלך הסרט. אני חושבת שהגורם לבעיה היא לא שאין לנו עברית של סרטי אימה, אלא הבמאים. קשלס ופפושדו הם במאים מוכשרים אבל סובלים מבעיה שבמאים רבים סובלים ממנה והיא הרצון לכתוב את התסריט שלהם בעצמם. תסריטאות היא אומנות שלומדים ומשחיזים, והיא דורשת סט אחר לגמרי של מיומנויות מאשר בימוי. טוב יעשו לעצמם קשלס ופפושדו אם יתנו למקצוען לכתוב את התסריט הבא שלהם ויביימו בכישרונם הרב.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: