עונת המעבר

למי שלא מעודכן, אנחנו עתה בתקופת חילופי העונות: בין עונת סיכומי שנה לעונת הפרסים הקולנועיים. שיאו של הראשון הוא לרוב ב-31.12 ושיאו של השני הוא טקס האוסקר, שבשנים האחרונות מתקיים ביום ראשון האחרון של פברואר. וכמו במזג האוויר גם התחלופה הזו גורמת לי לגירוד, עקצוץ וסתם לחוסר נוחות. אני די סולד מהשניים ולא מוצא עניין רב בהם (ועובדה שלא ציינתי את חזרתי לבלוג בסיכום שנה שכזה), חוץ מההיבט המטא-קולנועי:באיזה אופן מתנהל השיח אודותיהם, וכן המקום והיחס אליהם בתקשורת וברשת.

סיכומי שנה וחלוקת פרסים הם לא דבר ייחודי לקולנוע, אבל רק בקולנוע הם כל כך סמוכים אחד לשני, ובכך לא נותר רגע אחד של שקט. לשתי התופעות בנפרד יש את היכולת להיות מעצבנים וטרחניים – וכשאין הפסקה בין לבין, אני מרגיש אבוד. הבעיה שלי עם סיכומי שנה היא לא עם הרעיון עצמו, אלא עם האופן בו הוא מתבצע לרוב: הסיכומים הם לא יותר מדירוג או מצעד של הסרטים האהובים על הכותב(ים). הוא בעיקר מאפשר לכותב/מדרג לציין מה הוא אהב ומה לא, כשלרוב זה נעשה באופן שטחי שממחזר את הדברים שהכותב כתב במהלך השנה – סוג של המיטב. אהרון קשלס הציג דירוג כזה, אבל שלו נראה כמודע לכל העניין והתוצאה בהתאם.

הסוג השני שבקושי נתקלים בו סיכום כמו שסיכום צריך להיות: הוא מהווה בחינה מחודשת של הסרטים שהוצגו ולנסות לזהות מגמות ותופעות, ולא רק סרטים בודדים – להתייחס אל הקולנוע כשדה ולא שוק. ישנן שתי סיבות לכך שלא רואים הרבה כאלו. את הראשונה אני מציין אם כי לא בטוח לגביה: הרתיעה מהעמקה. לאנשים אין כוח לקרוא ואולי גם לכתוב דברים הדורשים העמקה. לנסות להבין מה המשמעות של הסרטים שהיו השנה, בלי קשר אם אהבתי אותם או לא, הצליחו או לא, היא יותר אקדמית ופחות ביקורתית. הסיבה השנייה היא שאי אפשר לסכם שנה ברגע שהיא הסתיימה, גם כי צריך לתפוס קצת מרחק ממנה כדי להסתכל עליה באופן אובייקטיבי. בנוסף וזו גם הסיבה למה סיכום שנה הוא לא יותר משעשוע או גחמה אישית: שנה היא משהו שרירותי. אמנות לא פועלת על פי לוח שנה חיצוני, אלא יש לה זמנים ותקופות משלה. שנות השישים בקולנוע היו רק חצי מהעשור, שנות השבעים החלו בכלל בסוף שנות השישים וכן הלאה. ובכל זאת קראתי סיכום שנה אחד שכזה, הוא של רוני קידר, יקירת הבלוג. האמת היא שהטקסט של רוני הוא סוג של מניפסט העושה שימוש בסיכום השנה שלה כדי לכונן את העתיד – ומאחר ויש לי פטיש מניפסטים, אתם יכולים להבין עד כמה אני אוהב את הטקסט הזה.

הטריילר היה טוב יותר

מבין הדירוגים השנתיים שראיתי השנה היה אחד שהפחיד אותי במיוחד, סיכום הטריילרים של אמפייר. זה סוג של סיכום למשהו שטרם קרה. טריילרים הם כמו סם: מספקים לנו את הסקרנות לרגע ומרגשים, אבל אז אנחנו נותרים עם חצי מתאוותנו בידינו, מחכים שהדבר האמיתי יבוא. וזה בלי לדבר על הציפיות שהם מייצרים. אתה רוצה לראות טריילר, אבל לא רוצה שהוא יגרום לך לציפיות. אבל לא לראות טריילר זה כמו לא להסתכל כשאומרים לך לא להסתכל. בלתי נמנע.

פעם, לפני עידן האינטרנט, הטריילרים בקולנוע היו הדרך שלנו לדעת מה עתיד לבוא. המידע על סרטים עתידיים היה פחות נגיש, וכל טריילר שנגלה על המסך, היה כמו גילוי אמריקה. אבל הויראליות של רשת האינטרנט אנחנו כבר לא יודעים לדחות סיפוקים, ורוצים הכל וכמה שיותר ממנו כאן ועכשיו. והטריילרים לא שונים בכך, למעשה שם הם זכו לעדנה, למעמד כמעט מיתי (עם שלל גרסאות של הגולשים) , ובעידן הרשתות החברתיות התופעה רק התעצמה. הם זכו להצלחה לא רק בגלל המדיום שמפיץ אותם, אלא גם בגלל המאפיינים  שלהם: האורך שלהם מתאים בול לבזבוז זמן על המחשב –  קצרים ויכולים למלא את הזמן שיש לך בכל פעם שהבוס לא רואה. אבל לשגשוג הזה יש מחיר, שכן האינטרנט הרס את הכיף שהיה בלראות טריילר. היום אתה מגיע לקולנוע ונדיר המקרים בהם אתה נתקל בטריילר שלא ראית או לסרט שלא ראית.

לא כך היה בשישי האחרון כשהייתי בסרט בקולנוע (הלכתי לראות שרלוק הולמס: משחק הצללים, שהרגיש כאילו נתנו לילד לביים סיפור של גדולים) ראיתי את הטריילר של עלייתו של האביר האפל.

זו לא הייתה  הפעם הראשונה וגם לא הפעם השנייה, וגם לא השלישית שראיתי את הטריילר הזה. בכל הפעמים הקודמות הוא ריגש אותי, העביר בי צמרמורת. הסיבה לכך ברורה: בתור סרט המשך לסרט הקומיקס הטוב ביותר אי פעם (שהוא גם "סתם" סרט מצוין) שמרגש אותי כל פעם מחדש אני מחכה לסיום של הסאגה הזו בציפייה דרוכה. יותר מכך, כל צפייה חוזרת בטריילר של האביר האפל מרגשת אותי כאילו מעולם לא צפתי בסרט, כאילו שאני לא יודע מה מחכה לי בכל סצנה וסצנה. הקיצר, נולאן, באטמן, טריילרים – פטיש קטן שלי (וחכו לפרוייקט מיוחד עליו לקראת צאת הסרט).

לאור זאת מוזר שדווקא הצפייה הקולנועית לא רגישה אותי בהתחלה עד שהתחלתי לשים לב שהדברים נראים אחרת בקולנוע. וזה לא מפתיע לאור ההבדל באיכות ההקרנה. מסך 14 אינץ' של המחשב הנייד שלי לא משתווה ממש למסכים של ה"יס פלאנט". כך נחשפתי לעומק ולבהירות של הטריילר. הדבר בא לידי ביטוי בכמה סצנות: זו של הכלא (אם כי לא בטוח שזה מה שזה – צפייה חוזרת בבית לא תורמת להבנה) הקרבות ובעיקר סצנת מגרש הפוטבול

אם הפריים הזה לא הרשים, אז הוכחתי את מה שרציתי לטעון: אולם הקולנוע טרם מת. בעיני רק צפייה במסך גדול ואמיתי שנועד לא קולנוע, ולא של טלוויזיה, לא משנה אם הוא 42 או 52, תאפשר לראות בחדות רבה את התהום שנפערה במגרש. וזה מרהיב ביותר. קולנוע היא עדיין אמנות ויזואלית (אם כי גם הסאונד בה חשוב ביותר) והאמצעים הביתיים הטובים ביותר הם רק תחליף, תמיד בגדר משהו השואף למשהו אחר. לכן היא נקראת מערכת קולנוע ביתי, ולא אולם קולנוע בבית.

ומה שנכון לטריילר נכון עוד יותר לסרטים עצמם. וכידוע לכולנו, כל סרט נמצא היום במרחק קליק אחד (חוקי או לא), אז למה בכלל לטרוח ללכת לקולנוע? הרי המחיר יקר (37 ₪ לסרט לעומת מינימום מאה להופעת מחול, משנה את הפרספקטיבה) אפשר לראות הכול בבית. לדבר שתי השלכות: ראשית הוא הוביל לתופעה הידועה של: "הסרט/סדרה/אלבום מחכה לי על המחשב". אין צורך לצפות בסרט, מספיק רק להוריד אותו (דומה לאינטר-פסיביות, כפי שמתאר אותה אייל דותן. אבל זו תופעה שדורשת דיון אחר.

התופעה השנייה היא זו הפוגמת בעצם המדיום עצמו: בעוד אלבומי מוזיקה נוצרו כדי לשמוע אותם בבית (ולכן אני לא ממש מבין די.וי.די של הופעות למשל) קולנוע נוצר לקולנוע, המימד הוויזואלי לא זהה בבית כמו בקולנוע. אני לא בא מטעם התאחדות ענף בתי הקולנוע ומתריע בכך שהעסק הולך למות, אני בא מטעם אוהבי הקולנוע, שמרגיש שהאמנות מתפספסת. מי שרואה סרט בבית, לא מקבל אותה חוויה כמו מי שרואה אותה באולם. ואני לא מדבר רק על סרטים "שחייבים לראות בקולנוע" אלא כל אסופה של תמונות נעות, מקומן על המסך הגדול.

פרסים ומשמעותם

פרסים הם למעשה גרסה מוסדית של סיכומי שנה. זה נושא מורכב ומעניין: אפשר לבחון כל שיטת הצבעה, מי הקובעים, מה המשמעות של כל בחירה – ובכלל, מה המשמעות של זה? כמות הפרסים המחולקים בעולם הקולנוע הוא אדיר: מעבר למלך אוסקר, ישנו את גלובוס הזהב הנמצא בעמדת שהסגן הראשון, אם כי זהו גוף קיקיוני המייצג כמה עשרות עיתונאים בהוליווד ולא ברור איך ולמה הגיע למעמד הזה. בנוסף לכך לכל תא מבקרים יש פרס, כל גילדת יוצרים, וכל חברת גלידות פחות או יותר עורכת טקס פרסים משלה.

למרות שזה סותר במקצת את מה שכתבתי על סיכומי שנה, אני לא רואה פסול בכך שבוחרים את "המצטיינים" בכל קטגוריה (גם אם פעמים רבות קבלת ההחלטה היא לא דבר פשוט). הבעיה שלי היא בעיקר באובססיביות שבה עוסקים בפרסים. וזה אף לא בפרסים עצמם ולדבר על מי זכה, אלא בדיון המקדים. מי מועמד ומה סיכוייו לזכות בפרס הגדול. אני קורא את זה אצל חברים רבים בפייסבוק ובעיקר בבלוג של יאיר רוה. כל שנה מתחיל מחדש דיון על מי המועמדים החזקים לזכייה, וכל טקס פרסים קיקיוני או לא, מיד מנותח כדי להבין כיצד הוא חוזה את האוסקרים.

האובססיביות בפרסים משכיחה את העובדה שיש שם סרטים שאמורים להנות מהם כפי שהם, בלי קשר מה חשבו כמה מאות/אלפים של אמריקאים או אירופאים. אבל יותר מכך, בכך שהדיון וההימורים (גם בחו"ל) מתקיים הרבה לפני שמישהו ראה חלק מהסרטים, מדגים כיצד אין לזה שום משמעות.הקשר בין זה לבין קולנוע הוא מקרי בהחלט. כשסרטים מוכתרים כמנצחים עוד לפני שבכלל צפו בהם זה כבר נהיה קליפה ריקה, שרק מאירה את המלאכותיות שיש בטקסים האלה. יש סוסים בטוחים במרוץ, רק מתוקף הבאז עליהם שנובע מצפיות מוקדמות, הנושא שלו או היוצר שלו. עוד לפני שנפש חיה בעולם ראתה את קרוב להפליא ורועש להחריד הוא כבר נחשב כמועמד חזק. למה? בגלל היוצר שלו, בגלל הספר שהוא מבוסס עליו, בגלל הנושא. אבל פתאום, אחרי שהוא לא זכה בתחרויות מוקדמות, הוא נחשב חלש במרוץ. ושוב, בלי שחלק מהאנשים שכותבים על כך בכלל ראו אותו.

זהו התאום המשלים של נתוני שוברי הקופות. הם המייצגים הברורים של הקולנוע כתעשייה ולא כאמנות. חלוקת פרסים הוא חלק מהמאפיינים של ממסד אמנותי, שמעיד על יוקרה, אבל ברגע שזה נעשה בלי קשר ליצירה, הדבר נהיה פשוט ספורט לכל דבר ואינו מדד להערכה, אלא לפוליטיקה הפנימית של הארגון ויח"צ טוב. בסופו של דבר אין בכל העיסוק הזה פרסים משהו רע, זה ספורט חביב, מדד נחמד, אבל הקשר בינו לבין אמנות הוא מקרי בהחלט, ומאחר ואני עדיין מאמין שקולנוע אמנות, גם כשהיא נעשית בלב התעשייה ההוליוודית, ולכן אני מתקשה לקחת חלק בקרקס הפרסים השנתי.

אבל כדי להיות חלק מהזרם, אני שוקל להכין טריילר לקראת דירוג הפרסים השנתי שלי. רגע, האוסקר עשו משהו דומה: