המוות ואני – הספד לסבא

2 בפברואר 2012

פעם אחרונה שראיתי את סבא שלי היה לפני שנה וחצי ויומיים בחתונה של אחי. זה היה כבר השלב בו הוא בקושי זיהה אנשים. פעם קודמת שראיתי אותו היה עשרה חודשים לפני כן. אבא שלי התקשר ואמר שאני חייב לבוא לבקר, כי אלו ימיו האחרונים של סבא.

אתמול באמת היה יומו האחרון, ולמרות שטוב שהיום הזה הגיע, כי יש שלב שחיים הם כבר לא חיים, והסוף היה באוויר, אני עצוב. מאד. לא האמנתי שאני אהיה עצוב כל כך. במהלך השבוע אמרתי שעדיף שייגמר, כי מה כבר יש לו? מה טוב הסבל שאבא שלי ודוד שלי עוברים איתו? אבל המוות והתמודדות שלנו איתו מפתיעה.

המוות ואני

היחסים שלי עם המוות בחיי היו מאד רחוקים. למזלי לא איבדתי קרוב משפחה מדרגה ראשונה או חברים טובים – רק סבים וסבתות. לרוב אלו מיתות שמתקבלות בהבנה ואף הקלה. כשלקחתי קורס ושמו "מוות,לידה ומה שבניהם" כתבתי שאף פעם לא חשתי ממש את חווית המוות של האחר והמוות היה משהו רחוק ממני. אבל יש משהו במוות שמעניין אותי. לא כמו גותים. אני חושב שזה החל בגלל קורס אחר באוניברסיטה שלוש שנים לפני כן: "מבוא לפילוסופיה של המוסר והפוליטיקה" של דוד הד באוניברסיטה העברית. מטלת האמצע הייתה לכתוב עבודה דרך שני מאמרים העוסקים בנושא של מוות. מאז הנושא החל לרתק אותי. אולי זה העלה איזה משהו כמוס שהיה בי. לא יודע. אבל יש משהו בכך שדבר שהוא כביכול הסוף, נושא כל כך הרבה משמעות. בפייסבוק תחת נושאי עניין רשמתי מוות. לידו – שעמום ורוע. מצחיק לחשוב על זה כשמכירים אותי, אבל יש משהו לא ברור בכל השלושה: הם כל כך מופשטים יומיומיים ולמרות זאת רבי משמעות.

כשסבי השני נפטר לפני שנתיים וחצי הייתי בסקוטלנד אצל בת דודה של אימא שלי באדינבורו. סבא לא היה חולה, רק קצת החל לצאת מפוקוס, אבל בגדול הוא היה בריא. זה היה אחה"צ, אני קמתי משנ"ץ אחרי טיסה מניו יורק שם ביקרתי לפני כן. ישבתי בסלון והטלפון צלצל, מן הסתם לא עניתי, כי למרות שאני מבין סקוטית, עדיף שישאירו הודעה. אחרי מספר צלצולים המזכירה ענתה (לתומי חשבתי שרק בסרטים יש עדיין מזכירות שאפשר לשמוע את ההודעה, זה יוצר דרמטיות: If you are there, pick up the phone, pick up, PICK UP!!!) ואבא שלי היה על הקו: "שרוני, יש לי חדשות לא טובות". הדבר הראשון שחשבתי הוא שהכלב נפטר. הרמתי את השפופרת כדי לדבר איתו. הוא בישר לי שאבא של אימא נפטר במהלך השנ"ץ שלו, על הכורסה בסלון. ככה פתאום. זה היה מפתיע. לא ברור איך לעכל את זה, גם כי לא ידענו מה לעשות: מתי תהיה הלוויה ומה מארגנים. אולי כי זה היה כל כך מפתיע, לא ידעתי איך להגיב.

הקטע הקשה היה לספר לבת דודה של אימא, שדוד שלה נפטר. לשמוע שמישהו נפטר – זה מפתיע. זה מכה בך ונשאר. לספר למישהו אחר כבר נותן לך זמן להכין את הדברים, לחשוב איך תספר. אני חושב שהייתי כל כך מופתע ובהלם שפשוט סיפרתי לה ברגע שהיינו לבד במטבח. אני לא זוכר איך אמרתי ואיך היא הגיבה. דיברנו עליו, דיברנו על סבתא שלי ואימא שלה (שהן אחיות תאומות), דיברנו על אימא שלהן – סבתא רבא שלי –  אישה מופלאה שנפטרה בשיבה טובה בגיל 96 (או 97, לא ברור כל כך). היא הייתה כל כך בריאה ומלאת חיים שבמשך שנים היא לא הרשתה לנו להגיד בבית אבות שאנחנו הנכדים שלה, שלא יידעו כמה היא מבוגרת.עד שנה לפני הסוף היא בישלה גם כשהיא בקושי רואה, עדיין עישנה סיגריות ושתתה וויסקי. אימא שלי מספרת שכשסבתא רבא שלי הייתה בת 70 בערך, הרופא נתן לה כדורי שינה, ואמר שלמרות שהם ממכרים, הוא לא מודאג, כמה עוד שנים היא כבר תיקח אותם?

דיברנו על אבא שלה שנפטר כמה שנים לפני כן – שמאז מצבו של סבי הדרדר. אין זה מפתיע שכן השניים היו חברים טובים: שירתו יחדיו בפלמ"ח, אחר כך הפכו למשפחה דרך נישואין, היו שותפים לעסקים, בילו בקאנטרי כל רגע פנוי. שישים שנה של חברות.

ברגע שהוחלט על מועד הלוויה, מיד חיפשתי טיסה לארץ. היה לי יום וקצת לשרוף בעיר. עיר שאני מכיר היטב, זה היה ביקור רביעי שלי בה, כך שהרגשתי בנוח לשוטט בשקט. ספטמבר בסקוטלנד היא אפרורית, וזה מתאים לאווירה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אז כרגיל, הלכתי לקולנוע. ראיתי את ממזרים חסרי כבוד מן הסתם לא נהנתי. אבל גם לא אהבתי. אני זוכר שאמרתי לעצמי: אני מקצוען דיו כדי להבדיל בין ההרגשה הסובייקטיבית שלי לבין ההערכה האובייקטיבית שלי את הסרט. הדעה שלי על הסרט בצפייה שנייה חודש לאחר מכן לא השתנתה. רק צחקתי יותר. היומיים הללו בסקוטלנד היו מן המוזרים שהיו לי. להתמודד עם מוות מפתיע בעיר זרה ורחוקה הוא לא פשוט. למזלי הייתי אצל משפחה אוהבת.

 

סבא ואני

לא חלפו 12 שעות מאז מותו, ואני כבר מתגעגע אליו, אבל זה לא געגוע לאיש שנפטר הלילה, אלא געגוע לאדם שחסר לי כבר כמה שנים. אדם שבערוב ימיו, הגוף שלו היה חזק יותר מהראש. כמו שאבא שלי אמר: ניתוח הלב שעשו לו לפני עשרים שנה הצליח. יותר מדי.

אהבתי את סבא שלי מאד, אני חושב שכבר שכחתי עד כמה, בגלל זה העצב והדמעות שמציפות אותי מהבוקר. כמה אהבתי את האיש, אהבתי לבקר אצלו, את הדאגה שלו למשקל שלי ואת הגאווה שהוא חש בכך שהורדתי כל כך הרבה ושמרתי על זה, העקשנות שלו על להתמיד בלימודים ולרכוש מקצוע. לא שממש הקשבתי לו. לי לא ברור מה המקצוע שלי עדיין, והוא לא ממש הבין מה זה ללמוד פילוסופיה. כשכבר היה פחות מפוקס היה מכנה את אחי הבכור – הרופא – את הצעיר – הרב – ואני הייתי האחר. די תואם להרגשה שלי בחיים לפעמים.

יותר מכל אהבתי את הסיפורים שהיה מספר לי, בתקופה כשהיה צלול, לפני שהדרדר ונהיה איטי וכבר לא ממש זיהה את הסביבה. סבא לא היה מספר סיפורים מופלא, ההפך. הוא פולני, כמו האוכל, כך אמנות הסיפור. אבל היה משהו מלא תשוקה והתלהבות בסיפורים שלו. אלו סיפורים כל כך קטנים ולא חשובים, אבל אני אהבתי אותם: איך בתיכון בפולין, לפני המלחמה, הוא למד לטינית ואפילו גותית. הסיפורים שלו על הגרמנים והמלחמה, על העלייה לארץ, הגיוס למלחמה כתותחן. על מכונות הדפוס הייחודיות שהביא לדפוס שלו, דפוס אליו הגיע יום יום, גם אחרי שחצה את גיל שמונים. אלו לא היו סיפורים עם מוסר השכל, או מתוחכמים, אבל הם גילמו את פילוסופית החיים הכול כך פשוטה שלו.

סבא שלי היה דוגמה ומופת לאדם שלא מוותר, ולא נתן לעצמו הנחות או הקלות. עבד כל חייו כדי שלילדים שלו ולנכדים שלו (ולנין שלו) לא ייחסר. הוא כל כך היה גאה במשפחה שלו ובכך שהוא יכול היה לתת להם הכול שילמדו ויהיה להם בתים לגור בהם. אין ספק שהוא הצליח בכך. הוא הסתפק במעט, אבל לא היה סגפן. הוא שאב סיפוק מהעסק אותו הקים וניהל קרוב לחמישים שנה, מהילדים והנכדים, מקריאה, הוא מאד אהב לקרוא.

סבא שלי לא בא עם כסף, אלא עם מקצוע וכוח עבודה. מתוך זה הוא הרים את עצמו ובנה את עצמו. אני שייך לדור אחר, שקיבל הרבה ורוצה הרבה, וזה הרבה הודות למאמצים שלו. המחשבות על החיים שלו, הדברים שהוא עבר, שמים את הקשיים בהם אני נתקל כעת בחיי בפרופורציות. לא בגלל ההתמודדות עם השואה, שהיא דבר בלתי נתפס. אלא במובן הפשוט יותר שצריך לעבוד כדי להגיע לאנשהו, להתמודד עם קשיים רבים בדרך כדי להגיע לנחלה. וכמו שהוא היה מניח ומסדר את הפלטות של הדפוס כל בוקר, כך גם אני – רק בדרכי שלי. להבין שאולי התהילה של החיים היא לא מסנוורת, היא פשוט צריכה להיות מספקת.

בשנים האחרונות עם ההידרדרות שלו כבר לא ראיתי אותו, המפגשים האחרונים היו טראומתיים עבורי. קשה לי עם זקנה באופן כללי. אולי בגלל זה אני כל כך אוהב ילדים – כדי לאזן. יש משהו באדם שלפניך שהוא כבר לא אותו אדם שאתה מכיר, שמעיק עליי. הקושי בתפקוד היומיומי הפשוט, הניתוק מהסביבה, גם בהקשר לא פתולוגי, אלא בדברים הקטנים כמו טכנולוגיה. העובדה שאתה נהיה איטי והעולם רק מהיר יותר. הדיסנואס הקיים בין האדם לעולם. אולי בגלל זה אני לא חושש מן המוות, כי אני רואה בו סוג של גאולה למשבר קיומי. אני יודע שלא כל המבוגרים ככה, ויש אנשים שצלולים ומתפקדים גם בגיל 90, אבל זה השלילי שמשאיר את חותמו עלינו, וממנו אנחנו מושפעים. אני רק מקווה לעצמי שאתגבר על כך, אם לא עכשיו, אז לפחות לעת זקנה

6 תגובות to “המוות ואני – הספד לסבא”

  1. ניב said

    נגעת וריגשת, אני לא אומר את זה הרבה בכלל.
    משתתף בצערך…

  2. ניגם said

    רותם מאד מרגש לקרוא, במיוחד שאני מכיר כדוד שלך את כל הדמויות וחלק מהסיפורים. שואמרים מרגש זה נשמע בנאלי אבל שאני קורא את מה שאתה כותב זה באמת נוגע בלב ואפשר להרגיש את זה פיזי וזה מרגש בצורה הכי לא בנאלית שיש.
    מוות אפילו בגיל כזה ואפילו בטיימנג כזה עדין כואב, עדין יש עצב, עברו אצלי כבר יותר משנתיים שאבא (סבא שלך) נפטר והכאב והגעגוע לפעם חוזר וחוזר

  3. itamarzo71 said

    עצוב. כתבת מאוד יפה. משתתף בצערך

  4. lilaan said

    הדברים על החיים שרק המוות מזכיר לנו. תודה על השיתוף

  5. דרור said

    משתתף בצערך, כתוב יפה ומרגש. אהבתי והזדהיתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: