מותו ותחייתו של "ספורט הארץ"

16 במרץ 2012

השבוע התפרסמה בעין השביעית כתבה מאלפת ומעציבה של איתמר ב"ז על מצב העיתונות בארץ. המקרה המייצג היינו הז'ורנל של מעריב. ב"ז מראה כיצד מה שהחל כהבטחה גדולה לשינוי מרענן בנוף התקשורתי בארץ, נותר בסופו של דבר כעוד מוצר עיתונאי העוסק יותר בבידור (באופן פשטני ושטחי) מאשר בתרבות (וכשיש עיסוק בו, זה גם בקצרנות. בניגוד לעומק שהיה מתוכנן לו). למרות שאני מכיר כמה וכמה אנשים שעובדים בעיתון (חלקם אף חלקו חדר כך מסתבר) לא יצא לי לקרוא אותו. את רייטינג בימים לפני הקיצוצים אהבתי מאד, אבל כשכסף (ומאבקי כוח על פי ב"ז) הם קובעי ההחלטות, איכות היא לא מילה גסה, היא פשוט לא בלקסיקון. כך נותרנו עם עיתונות שהיא לרוב שטחית ולא כזו היכולה ומעיזה להעמיק.

דברים ברוח דומה אמר השבוע אלון עידן. עידן מי שלא מכיר, הוא עורך עמוד הדעות של הארץ, בעל טור קבוע במדור הספורט בעיתון (ובעברו סגן עורך המדור), האחראי על "המדד השבועי", ו"סתם" עיתונאי בחסד. ההרצאה התקיימה במסגרת הסמינר תעשיית הספורט ותעשיית התקשורת שמעבירה ד"ר עלינא ברנשטיין בבית הספר לתקשורת במסלול האקדמי של המכללה למינהל. אני מעריץ גדול שלו, ובהרצאה הוא לא אכזב. דבריו היו דומים לאלו שנכתב בעין השביעית, רק בהקשר של עיתונות הספורט. לטענתו התרבות הקופמנית השתלטה על השיח המקומי. השינוי שחל במאיר אינשטיין הוא כנראה הסימפטום המובהק לכך (ויש לכך אפילו התייחסות במדור שלו השבוע). את הסיקור המקומי המתמקד בצהוב הוא מנגיד לארה"ב למשל, שם עיקר ההתעסקות היא בביצועים על המגרש של השחקנים. בנוסף לכך הוא טוען שלא ניתן למצוא תחקירי עומק בארץ, והוא התייחס בעיקר לעניין הבעלות על קבוצות כדורגל בארץ: מקורות הכספים של חלק מבעלי הקבוצות לא ברור או חשוד כעברייני, אבל אף אחד לא טורח לבדוק ולהוכיח את זה. זה יכול להיות כי כולם רוצים להיות מקורבים ולא לפגוע בבעלי הקבוצה, או כי לא שווה להשקיע משאבים בכתב שיחקור, או סתם כי זה לא מעניין אף אחד.

אולי כי אין הנחתום מעיד על עיסתו, עידן לא דיבר על מוסף ספורט אחד שחורג בנוף המקומי–ספורט הארץ. כחלק מעיתון הממצב עצמו כעיתון לאנשים חושבים, מוסף הספורט לא היה שונה משאר העיתון: הדגש הוא על דברים אחרים ממה שמקובל. פחות התעסקות בביצה הקטנה שלנו, ובמקום זה הרחבת היריעה למקצועות ספורט פחות נפוצים במחוזותינו. גולת הכותרת מבחינתי הייתה המקום הרב שניתן לנשים. לא רק ביום האישה, לא רק בעת הצלחה, אלא באופן שיטתי. זה לא היה ברמה של שוויון מלא, אבל הכרה בכך שנשים העוסקות בספורט הן רלוונטיות בדיוק (ואם לא יותר בכל הנוגע לספורטאים ישראלים) כמו גברים. השיא היה מבחינתי בגיליון שהוקדש לנבחרת כדורסל לפני אליפות אירופה האחרונה. שלושת רבעי העיתון הוקדשו לאליפות (כולל השער כמובן), עוד כתבה שהוקדשה לספורטאית והשאר היה התעסקות בשוטף. מיותר להגיד שבשאר העיתונים היומיים, פתיחת האליפות אוזכרה בבוקסה קטנה.

כתבתי שהמוסף לא היה שונה, שכן לפני חודש בערך, המוסף העצמאי בוטל וחזר להיות מדור בתוך העמודים החיצוניים (כמו כן, חלק ב' של העיתון, בו נמצא מדור הדעות, גם כן נכנס לחלק הראשי). מבחינתי זו הייתה עילה לביטול המינוי. יותר מכל דבר אחר, מדור הספורט של העיתון היה מה שהבדיל אותו מעיתונים אחרים. כי זה לא היה רק הסגנון, או הדעות שהוא הציג, אלא בעיקר הנושאים בהם הוא בחר לעסוק. חששתי שעם המעבר ל-2 עמודים, כל התוכן הייחודי יעלם לטובת התכנים הרגילים שכל עיתון חייב לספק. לשמחתי, החודש הראשון לשינוי הוכיח שכשעמדה בפני ספורט הארץ ועורכו הנפלא שלומי ברזל (שגם חזר לכתוב טורים – מן הסתם כי היה צריך להפטר מפרילאנסים – וזוהי רק ברכה לדעתי) הבחירה בין הלחם והחמאה לבין הקוויאר, הם בחרו בקוויאר. אפשר לראות זאת כחלק מהאלטיזם שהעיתון מזוהה איתו. אבל אפשר גם לראות בזה הסתגלות למצב התקשורת בעידן האינטרנט. העיתון התאים את עצמו לעידן בו הם קיים. אל מול המיידיות של האינטרנט, וההיצע של בלוגים שמספקים ניתוחים ופרשנויות, עולה השאלה מה תפקידו של עיתון יומי? למה לספק ידיעות על תוצאות וניתוח משחקים, שהכול זמין כמעט לכולם באינטרנט רגע אחרי המשחק. מה יעזור להביא תוצאת אן.בי.איי 28 שעות אחרי כשמאז כבר התקיימו עוד משחקים? וכך במקום עיתון יומי קיבלנו מגזין יומי: כתבה על שחקן כדורסל שלא הצליח, מקבל יותר מקום מליגת האלופות; מדור השאלות המורחבות של עוזי דן נותר על כנו, כך גם המדור המביא אירועים מההיסטוריה של הספורט המקומי והעולמי ועוד.

בעיני זוהי בחירה אמיצה, החותרת נגד הלך הרוח הכללי ונגד כל הגיון. במקום להגיד: "קיצצו אותנו כי אנחנו הכי פחות רצויים בעיתון? אז ניתן לאנשים את מה שכולם נותנים, ואז יבואו אלינו". עשו בדיוק ההפך: ממשיכים לתת בדיוק את מה שהם נתנו תמיד בלי לפגוע באיכות ובלי להתנצל. השאלה  האם הצעד הזה יחזיק מעמד? לא נראה לי מופרך מדי לשער שנוכח גל הקיצוצים הבא שיבוא על העיתון (לאור מצב התקשורת המודפסת, הוא בטח נמצא מעבר לפינה) מדור הספורט ייכחד סופית, וכתבות על ספורט ישובצו מדי פעם בעיתון על חלקיו השונים (כמו כתבתו של יואב בורוביץ על הפער בין כדורסלניות לכדורגלניות המופיעה ב MarkerWeek השבוע). אני מאחל שיום זה לא יגיע לעולם, אבל כולי תקווה שלא משנה הכמות והמקום בו ישובצו הדברים, מדור הספורט ימשיך לשמור על סטנדרט גבוהה. מבחינתי, יותר מכל תחקיר עומק בנושאי חינוך, בריאות, ביטחון וכו' שהעיתון מנפיק, דווקא מדור הספורט, כביכול הכבשה השחורה, זו העוסקת בנושא שכביכול אינו של אנשים חושבים, דווקא רמתו הגבוהה היא זו שמעידה על איכותו של העיתון. קל להיות עיתון לאנשים חושבים שכותבים על מוזיקה קלאסית או ספרות מופת. זה כבר אתגר לא פשוט לדבר על כדורגל ולא להיות זול.

תגובה אחת to “מותו ותחייתו של "ספורט הארץ"”

  1. ארז איש העמק said

    כתבה יפה. תודה רבה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: