חוזרים לעקוב אחרי הבלוג, או פרויקט נולאן חלק I

2 ביוני 2012

פרולוג

עבר זמן רב מאז שפרסמתי בבלוג; עוד יותר זמן עבר מאז שפרסמתי על קולנוע. כנראה נוכחותה של התיזה בחיי מעיקה עליי יותר ממה שחשבתי. למרות שבין ינואר לאפריל היא לא הייתה בידי, בכל זאת הייתי טרוד בגללה ולא הצלחתי למצוא השראה ובעיקר נחת לכתוב כאן משהו חדש. אז לא, אין מה לפתוח את בקבוקי השמפניה עדיין, התיזה טרם הוגשה, אבל בתקווה תוך שבועיים היא עוברת לעריכה לשונית, ומשם היא כבר כמעט לחלוטין מחוץ לידיי ואוכל להתפנות בראשי להתמסר חזרה לכתיבה.

אבל הסיבה שחזרתי לכתוב בבלוג היא כי לפני כמה חודשים התחייבתי לעצמי להתחיל סדרה של כתבות ולא יפה לאכזב את עצמך. אז ברוכים הבאים לפרויקט נולאן. לכבוד צאתו של עלייתו של האביר האפל עוד שבעה שבועות, אתחיל היום בסקירה שבועית של כל סרטיו של כריסטופר נולאן על פי סדר כרונולוגי, כולל עלייתו של האביר האפל.

למה נולאן? כי האביר האפל (יחד עם באטמן מתחיל) שינה את פני הז'אנר של סרטי הקומיקס וכי אני מצפה לסרט ההמשך וסיום הסאגה יותר מכל סרט אחר שלו ציפיתי בשנים האחרונות. אבל זה לא רק בגלל באטמן, זה בגלל הסרטים "הרגילים" שלו: ממנטו שלקח את המושג MindFuck ופירש אותו בצורה מילולית ביותר ומספק אתגר צפייה כל פעם מחדש; התחלה שהוא אחד מסרטי המתח הטובים ביותר של השנים האחרונות וסרט בעל חשיבה ויזואלית ייחודית שנובעת מעולם הסרט ולא מודבקת עליו, ומייצרת את סצנות האקשן המוצלחות ביותר שנראו לאחרונה (וגם במקרה הוא מנסה להיות פילוסופי, אבל זה פחות קריטי); כי יוקרה הוא יוקרה ולא משנה כמה פעמים אצפה בו וכמה אהלל אותו – הוא יהיה הרבה יותר מזה; כי הוא אחד מחמשת הבמאים הפעילים האהובים עליי (יחד עם ספייק לי, מייקל וינטרבוטם, לארס פון טרייר וטרי גיליאם. גודאר פעיל עדיין, אבל לא משהו שאתה מצפה לו); כי כל צפייה נוספת בסרטים שלו מגלה עוד משהו על הסרט עצמו וגם על היוצר עצמו – על האופן שבו הוא רואה את מלאכת הסיפור הקולנועי. אחד הדברים שכבר התחלתי להבין על נולאן, ואני מקווה לפתח בשבועות הקרובים, הוא שלנולאן יש שפה ויזואלית מרהיבה, שמתחברת באופן מושלם כמעט לעולם הסרט.

רקע

נולאן נולד ב-1970 באנגליה לאב אנגלי ולאם אמריקאית, והוא בעל אזרחות כפולה. זה פרט משמעותי בעיניי, כי אני לא מצליח עד היום להגיד האם הוא במאי אנגלי או אמריקאי (אם כי ניתן לשאול – האם זה בכלל חשוב בעידן של גלובליזציה?). הוא למד ספרות בקולג' האוניברסיטאי של לונדון בעיקר כי היה להם ציוד לעשיית סרטים, ואותו הוא ניצל לעשיית סרטיו הקצרים וסרטו הראשון. הוא עמד בראש מועדון הקולנוע של הקולג' והמשיך להיות מעורב בו גם לאחר שסיים את לימודיו (כנראה כדי שיוכל לנצל את הציוד – אולי הוא בכלל ישראלי?).

הוא עשה שלושה סרטים קצרים, והשלישי Doodlebug חולק את אותו סגנון ויזואלי של מעקבים (וגם את אותו שחקן ראשי):

עד כמה שזה מפתה לנתח את הסרט ביחס ליצירות המאוחרות שלו ולהראות איך מוטיבים כאלה ואחרים מופיעים כבר כאן, אני מעדיף להשאיר את העיסוק הכוללני יותר לסיכום של הפרויקט – בעיקר כי הוא מתחבר לכמה מוטיבים שלו שמופיעים בכמה סרטים ולא למשהו כוללני. ב-1998 נולאן פנה לעשות את הפיצ'ר הראשון שלו: מעקבים.

מעקבים

אני חושב שכל רשימה שעוסקת בסרטי ביכורים לא תהיה שלמה בלי הסרט הזה. אפשר להתווכח על איכויותיו של הסרט, אבל אופן ההפקה שלו הוא שיעור בהפקה לסרט ראשון בתקציב זעום של 6,000 דולר, ורובו הלך על פילם 16 מ"מ שעליו הסרט צולם. התוצאה היא סרט מינימליסטי (גם מבחינת אורכו –  פחות משעה ועשר דקות), דבר הבא לידי ביטוי בכל אלמנט שלו כמעט: שלושה שחקנים – כולם חובבנים שלהם זהו סרט ראשון (ולאור תצוגת המשחק שלהם, ברור למה הם לא נסקו); הסרט כולל משהו כמו שבעה לוקיישנים (כולם בתים של חברים ומכרים); הבמאי הוא גם התסריטאי, המפיק, העורך, הצלם ונער המים; כדי לחסוך בחומר גלם נעשו חזרות רבות ולכל שוט נעשו טייק או שניים (ולכן לא מפתיע לגלות שרוב השוטים בסרט אינם כוללים חיתוכים לגדלים ולזוויות נוספות); התאורה טבעית, לא מתוך אידיאולוגיה אלא מדלות האמצעים. הסרט צולם במשך שנה במהלך סופי השבוע וכולם כמובן עבדו בהתנדבות. נולאן סיפר שהוא תכנן שהסרט יהיה דל תקציב, מכאן אפשר להבין שהוא לא ויתר על רעיונות מהתסריט בעת שהוא בא להוציא אותו לפועל, ואפשר לומר שהדבר ניכר. אם הבמאי נולאן היה נכנע לדרישות של המפיק נולאן ונאלץ לשנות את התסריט שכתב נולאן – לא ניתן היה לעשות סדר בבלגן של הסרט, או לחלופין הסרט לא היה מבולגן אלא היה נותר עוד סיפור מתח על מתן אמון באנשים.

בשלב זה מומלץ לגשת לצפות בסרט לפני שממשיכים לקרוא, כי ההמשך עלול להכיל ספוילרים.

הסרט מספר את סיפורו של גבר – ששמו אינו ידוע – שרוצה להיות סופר, אבל בהיעדר השראה הוא יוצא לרחובות ועוקב אחרי אנשים שנראים לו מעניינים כדי לבנות עליהם סיפור וכך אולי לגשת למלאכת הכתיבה. הוא קובע לעצמו חוקים למעקבים הללו, וברגע שהוא מתחיל להפר אותם – הדברים יוצאים מכלל שליטה: הוא מסתבך עם גנב (ששמו קוב, בדומה לגיבור של התחלה, שהוא גנב מידע) ומתאהב בבחורה שמנצלת את תמימותו לביצוע פשע.

את הסרט ראיתי לראשונה בתחילת שנות האלפיים, מעט אחרי שיצא ממנטו. רציתי לראות מה עוד עשה אותו במאי, והסרט לא אכזב. הוא בעל סגנון ויזואלי מעניין: שחור-לבן, מאוד מגורען וריאליסטי. נדמה שנולאן יודע לעבוד עם הדלות לטובת הסרט ולא כתירוץ. אבל מה שקנה לנולאן את תהילתו הוא המבנה הסיפורי הלא שגרתי של הסרט, דבר שיהפוך בהמשך הקריירה שלו לסימן ההיכר שלו. בחלק מסרטיו נולאן מערער על העיקרון הבסיסי של מלאכת הסיפור: אחידות הזמן והמקום. בעוד שבקולנוע הקלאסי, הסיפור והעלילה הם אחד: סדר התרחשות הדברים בעולם הסרט זהה לסדר שבו הם מתגלים בפנינו (וגם אם יש שבירה של הזמן, למשל פלאשבק, הדבר ברור ומסומן לנו), אבל בסרטים של נולאן (ולא רק שלו כמובן) משחקים עם האופן שבו אנחנו תופסים את הזמן וההתרחשות: בממנטו הסרט נבנה במהופך – מתחיל בסצנה האחרונה בציר הזמן וממשיך לזאת שלפניה עד שאנחנו מסיימים בסצנה הראשונה (ובמקביל מתרחש עוד ציר עלילה). ביוקרה אנחנו מקבלים קווי עלילה בתוך קווי עלילה. במעקבים מדובר בפריסה מחדש של העלילה לשלושה קווי זמן השזורים זה בתוך זה ללא היגיון ברור. רק בסוף הסרט אתה מבין מה ראית בדיוק. מהצפייה הראשונה במעקבים אני זוכר בעיקר שהייתי בהלם כשבסוף הסרט אתה מבין את כל הסרט באופן אחר – הודות לגילוי קטן, מין מפתח המסביר לך את כל מה שראית לפני כן. אפשר לומר שזה כמעט כמו לראות שני סרטים בתוך סרט אחד. יש הסרט שראית עד הסצנה האחרונה ויש הפרשנות המחודשת שלו בעקבות אותה סצנה.

במעקבים מה שקורה הוא שהסרט מטעה אותנו, אבל בלי שנשים לב לכך בצפייה ראשונה, ובכך הגאונות שלו. זה נוכח כבר מסצנת הפתיחה: הסרט נפתח במונולוג של הגיבור שמדבר על מה זה "לעקוב" אחרי מישהו על רקע ידיים הלוקחות חפצים קטנים. אבל אחרי כמה משפטים אנחנו מגלים שמה שחשבנו שאנחנו שומעים הוא משהו שונה לחלוטין. זה לא מונולוג, קריינות של מחשבותיו של הגיבור, אלא הוא משוחח עם אדם אחר ומספר לו על עצמו ועל דברים שהוא עשה. גם זה משהו שיחזור על עצמו בסרטים של נולאן. אבל ניתן גם לראות בפתיחה מיז-אנ-אבים: הסצנה הזו מגלמת בתוכה את כל הרעיון של הסרט עצמו (ושל רבות מיצירותיו של נולאן) – אל תהיה בטוח שאתה יודע מה ראית.

במעקבים הדבר בא לידי ביטוי בכך שאין לנו הצופים אפשרות לפענח את שלושת קווי העלילה בזמן אמת, ואולי בגלל זה לא שמתי לב לכך שאלו שלושה קווי עלילה שונים. שכן למרות שהסרט מקפץ ביניהם ללא הרף, בלי שום היגיון, אין לנו היגיון חלופי לפענח את הסדר "הנכון". כך יוצא שאנחנו אלו שמרכיבים את ההתרחשות ודרושה פעולה אקטיבית כדי להבין את העלילה. בזה גדולתו של הסרט: הוא מערער על האופן שבו אנחנו רגילים לתפוס את מלאכת הסיפור. הדרך שלנו להבנה היא לא הסיבתיות כפי שהורגלנו בקולנוע (ובחיים), אלא על פי סממנים ויזואליים, ואם אתה אדם שלא שם לב לפרטים כמוני, אתה לא תשים לב לשינויים הקטנים, ותצטרך לחכות לסוף כדי להבין מה קרה.

רגשות זה לחלשים

לכאורה יש לסרט הזה – כמו לכמעט כל סרטיו של נולאן – חולשה הזועקת לשמים: היעדר ממד רגשי. הדמויות הגבריות שטחיות ומונחות מטרה ואנחנו לא נחשפים לעולמן הפנימי. אבל נדמה לי שנולאן עושה זאת בכוונה, או שהוא לפחות מודע לחולשה שלו בכתיבה, כי הוא נמנע מלנסות להכניס ממדים של רגש לסרטים או שזה לא מעניין אותו. במעקבים הדבר מפריע יותר מאשר בסרטים אחרים, שכן במקום לקבל רגשות, קיבלנו דמות סתומה ולא אמינה. אם הזדהות רגשית היא לא הקטע של נולאן, לפחות אמינות והזדהות עם הסיטואציה נדרשות לנו כדי שנרגיש שיש כאן עולם ולא סתם סיטואציות וניסיון של היוצר להראות את יכולתו להתחכם עם המבנה של הסרט. בסופו של דבר אפשר לא לאהוב את זה, זה עניין של טעם, אבל מבחינתי הסרט נותר קרוב למושלם – שכן כל הרכיבים הקיימים בו משתלבים זה בזה.

מעניין לשים לב למקומן של נשים בסרטיו: מסרט לסרט מקומן יורד והן נותרות לא יותר מפלקט (בהתחלה זה אפילו מקבל צידוק עלילתי). ייתכן שהסיבה לשינוי היא שנולאן ספג ביקורת והבין שהאופן שבו הוא מתאר נשים הוא פוגעני. זה משתלב כמובן עם העומק של הדמויות וההזדהות הרגשית שתיארתי לעיל. במעקבים הדבר בוטה ביותר: האישה מוצגת כנצלנית ופתיינית שהובילה להריסתו של הגבר, פאם פאטאל קלאסית. אבל בסרט שסותר את כל המבנה הקלאסי,לא ניתן להכניס דמות קלאסית בלי שלדבר יהיה רובד משמעות נוסף.

לסיום, אני רוצה לחשוב בקול רם איתכם: ניתן גם לראות בסרט הזה מטאפורה על עשייה קולנועית או מעשה היצירה בכלל. בעוד שיוקרה הוא בבירור מטאפורה לכך, לגבי סרט זה ייתכן שאני מותח את הקו, וזו בכל מקרה מחשבה שעלתה בי רק בשבוע האחרון, אז אני משאיר אותה כאן, לא אפויה דיה. אשמח לשמוע מה דעתכם. ראשית הגיבור הוא אמן, או מישהו הרוצה להיות כזה. שנית, הוא אמן עם חוקים, אבל מהר מאוד הוא לא מצליח לעמוד בהם ומסתבך. העיסוק בחוקים יחד עם העשייה המינימליסטית של הסרט מזכירה לי קצת את דוגמה 95, אבל דווקא כביקורת: יש חוקים לדמות – וברגע שהוא מפר אותם, הוא מסתבך, אבל מה זה להסתבך עבור יוצר? האם זה לא להגיע למקומות רחוקים? לפעמים נופלים ולפעמים מצליחים, אבל חייבים לחרוג מהדבר המוכר כדי להגיע רחוק. השאלה היא רק לאיזה כיוון אתה מתרחק.

הזמן והצפייה הנוספת לא היטיבו עם הסרט והוא נדמה מעט סתמי, אולי מפני שהטריק שעליו הוא מבוסס כבר ידוע לי. אבל זה אינו גורע מאיכותו של הסרט. הוא בונה ומיישם את הטריק הזה בצורה גאונית. כמו כן, הוא מראה כבר בתחילת הקריירה של נולאן את היחס שלו למלאכת הסיפור הקולנועי ואת האופן שבו ניתן לעשות בו מניפולציות. מעניין לראות האם נולאן יצליח לשלב בהמשך בין היעדר הרגש בסרטיו לבין המשחק על הנרטיב: ייתכן שנולאן כן יודע לכתוב דמויות עמוקות (גברים ונשים כאחד) וליצור הזדהות, אבל בסרטים שלו עד כה הוא נמנע מכך. אולי מתוך פחד שזה יפגע במאמציו למשחק על הנרטיב. מעניין לראות מה הוא יעשה עם זה בהמשך, האם הוא ירגיש ביטחון מספיק ביכולתו שלו כדי לנסות להעניק עומק לתחכום.

 

אפילוג – או מעט קידום עצמי לסיום

היום נפתח פסטיבל סרטי הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב. זוהי הפעם ה-14 שהפסטיבל מתקיים והפעם הרביעית שאני משתתף בו באופן פעיל. למזלי הפעם החלק שלי מוגבל לשעתיים ביום, כך שאולי אזכה ליהנות ממנו (בפעם הקודמת רק ארגנתי כנס לכבוד צאת ספרו של יגאל בורשטיין מבטי קרבה, אבל לצערי באמצע השבוע נקרע לי המניסקוס בברך והושבתתי). הפעם אני מקווה ליהנות משלל התכנים הנפלאים שהפסטיבל מציע: סרטי סטודנטים מכל העולם, סרטו החדש של ג'ורג' פאלפי, מחווה לפאולו סורנטינו וכיתת אמן עם בנדק פליגהאוף, שאם הייתי דובר הונגרית הייתי עושה בייביסיטר לבנו.

אני רוצה גם להזמין אתכם לערבים שאצרתי: חזון חברתי – 20 סרטים מרחבי העולם מעשר השנים האחרונות העוסקים בנושאים חברתיים. כל ערב יתמקד בנושא אחר: פועלים, כלואים, מהגרים, מחאות ואאוטסיידרים. את הערב האחרון אני אנחה וישתתפו בו ליאור אלפנט, המנהלת האמנותית של "לסבית קטלנית", ומרט פרחומובסקי, מנהל שותף של "פרינג'ינדר". אשמח לראותכם!

אני מקווה שתהנו בפסטיבל ושתבואו מוכנים בשבוע הבא לחלק II בפרויקט נולאן – ממנטו.

5 תגובות to “חוזרים לעקוב אחרי הבלוג, או פרויקט נולאן חלק I”

  1. מיכאל גינזבורג said

    מצוין!

  2. […] אני ממשיך עם פרוייקט נולאן אותו התחלתי שבוע שעבר. על הפרק הפעם עומד סרטו השני של נולאן, שהוא הסרט הראשון […]

  3. […] אני ממשיך עם פרויקט נולאן שהתחלתי בשבוע שעבר. על הפרק הפעם עומד סרטו השני של נולאן, שהוא הראשון שלו […]

  4. […] מספרים ומספר קווי זמן, אבל במקום להיות מפוזרים כמו במעקבים הפעם הם נכנסים זה בתוך זה. הסרט מתחיל עם מספר בגוף […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: