זיכרון קטלני – פרויקט נולאן חלק II

12 ביוני 2012

השבוע אני ממשיך עם פרויקט נולאן שהתחלתי בשבוע שעבר. על הפרק הפעם עומד סרטו השני של נולאן, שהוא הראשון שלו שראיתי: ממנטו משנת 2000. הסרט מבוסס על טריק פשוט – הסצנות בו מוצגות בסדר הפוך (ולא כפי שנהוג לומר עליו לעתים: הולך אחורה. זה לא טקס של כת השטן ואף אחד לא מחפש הוכחות לכך שפול מת או משהו כזה). אבל זה ממש לא טריק, שכן המבנה הזה אינהרנטי לסרט: הוא נובע מבעיה שממנה סובל הגיבור של הסרט – בעקבות תאונה הוא אינו יכול לייצר זיכרונות חדשים יותר ולכן הוא חווה את העולם באופן שונה משאר האנשים. הוא סובל מדיסאוריינטציה תמידית, מנסה להרכיב את העולם ולהבין מה קורה. דבר דומה קורה לנו הצופים. על ידי כך הסרט מעלה רעיונות פילוסופיים, בעיקר מתחום המוסר והזהות האישית, וכן שאלות על אודות חווית הצפייה הקולנועית.

בדומה לפוסט הקודם, גם הפעם אני חייב להזהיר מספוילרים. אבל אני גם חייב לומר שלדעתי כמעט בלתי אפשרי לספיילר את הסרט, כי ברגע שנכנסים אליו שוכחים כל מה שידעת עליו ורק מנסים לפענח אותו מחדש. אני אומר את זה מניסיון: כשישבתי לראותו שוב לצורך הכתיבה, לא זכרתי הרבה דברים על הסרט. זכרתי פרטים אבל לא מתי ואיפה הם קורים. וזאת למרות שראיתי אותו שלוש פעמים לפני כן ועוד פעם נוספת שבה הסצנות מסודרות בסדר הכרונולוגי הנכון (אבל לא באמת – על כך בהמשך). אז כן, יתגלו כאן פרטי עלילה, אבל כל העניין בסרט הזה הוא הסיפור ולא העלילה. ויש הבדל בין השניים.

מבוא קצר לנרטולוגיה

הרשו לי לרגע קט לחבוש את כובע המתרגל שלי ולהסביר בקצרה שני מושגים קריטיים ביותר להבנת הקולנוע של נולאן שלקוחים מתחום הנרטולוגיה. נרטולוגיה (ולא טרטולוגיה כפי שהתיקון האוטומטי של וורד חושב) היא חקר הנרטיבים, ונרטיב יכול להיות מיתוס, תפילה, מחול, סרט, משחק מחשב – כולם (ורבים אחרים) הם נרטיבים, המבוססים על עקרונות מסוימים שמקבלים ביטוי ספציפי במדיום שבו הם מתקיימים. נרטיב, או המונח העברי סִפֵּר, הוא אופן התיאור של התרחשות מסוימת. זה יכול להיות מנקודות מבט אישית או תרבותית, או שילוב שלהן. אני אוהב לראות בנרטיב (לפחות בהקשר הקולנועי ואולי גם הספרותי) משהו אקטיבי ופסיבי בו זמנית: מצד אחד הנרטיב של הסרט הוא משהו נתון שאנחנו מקבלים, אבל עלינו לפרש אותו ולהסביר אותו לעצמנו. המשמעות אינה נתונה לנו אלא היא חלק מהתהליך שלנו. לא במובן שכל צפייה כוללת בתוכה פרשנות (זה סרט מיזוגיני, ציני וכד'), אלא גם ההבנה הבסיסית, החיבור של המידע הוא פרשני.

לצורך הבנת הסרט, יש שני מושגים מרכזיים מתחום הנרטולוגיה שעלינו להכיר: פבולה וסוז'ט. פבולה הוא הסדר הכרונולוגי העובדתי של הדברים כפי שהם מתרחשים בעולם הסיפורי. אפשר לראות זאת כמושג העלילה: קמתי בבוקר, רחצתי שיניים, יצאתי מהבית, נתקעתי בפתח ביוב, נעל אחת נפלה לי והגעתי לעבודה יחף. מול מונח זה יש לנו סוז'ט, שזהו האופן שבו אני פורש את העניינים, האופן שבו העלילה נפרשת, האופן שבו מספרים את העלילה. למשל הייתי יכול לפתוח את הסיפור בציון העובדה שהגעתי לעבודה יחף, ואז לחזור לבוקר ולבנות את הסיפור שלי פרט אחרי פרט. זוהי בעצם מלאכת הסיפור. פלאשבק הוא הדוגמה הקלאסית לעניין הזה: זהו רגע החורג מציר הזמן הליניארי של ההתרחשות עד כה. בסוז'ט הפלאשבק הוא בנקודה X ובפבולה הוא בנקודה שלפני ה-0 (תחילת הסרט).

אם ממנטו היה מסתפק רק בבנייה אחורנית של הסצנות ייתכן שהוא היה נותר בגדר ניסוי מחשבתי מעניין, אבל בנוסף לבנייה ההפוכה, יש טוויסט נוסף: בין כל סצנה וסצנה (ויש סל הכל 21 כאלה) יש קטעים קצרים, בני דקה בערך, שזמן ההתרחשות שלהם לא ברור לנו בהתחלה והם כולם מרכיבים סצנה אחת. סצנה אחת זו משמשת כסיפור הרקע של הגיבור – כדי שנבין אותו טוב יותר – אבל היא גם משתלבת בסוף עם שאר העלילה. סצנות אלו מצולמות בשחור-לבן, כך שנבדיל כנראה בין קווי העלילה השונים.

 

מה קורה בסרט

גיבור הסרט לאונרד שלבי סובל ממצב מיוחד כפי שהוא מספר לכל מי שהוא נתקל בו: בעקבות תקרית שבה היה מעורב (שבמהלכה אשתו נאנסה ונרצחה) הוא לא יכול לייצר זיכרונות חדשים. הוא זוכר היטב מי הוא היה לפני אותו אירוע, אבל מאז, כל רבע שעה הזיכרון שלו מתאפס. כבר כאן מתגלה אחת הבעיות המרכזיות בסרט: אם הוא לא זוכר כלום מאז התאונה, איך הוא זוכר שהוא לא זוכר? בסרט הוא מסביר שיש לו שיטה לשמור חומרים ולארגן מידע, הרבה באמצעות קעקועים שיש לו על הגוף, שזמינים לו ומזכירים לו פרטים חשובים. אבל לא תמיד הוא מסתכל עליהם, ועדיין נראה שהוא מודע היטב למצבו.

הסרט סובב סביב מסע הנקמה שעורך לאונרד: הוא מחפש את האיש שאנס ורצח את אשתו וגרם לו למצב שבו הוא נמצא. שמו ג'ון או ג'יימס ג'י. בחיפושיו לאונרד מסתמך על חתיכות מידע שאסף ועל עזרה שמעניקים לו אנשים שהוא נתקל בהם: טדי (ששמו האמיתי ג'ון גאמל – התואם לאיש שהוא מחפש), שוטר שמתיימר להיות חברו היחיד אבל גם מנצל אותו, ונטלי, בחורה ששמעה עליו מהחבר שלה – סוחר סמים שלאונרד רצח כי טדי גרם לו להאמין שהוא האיש אותו הוא מחפש מכיוון ששמו ג'ימי גראנטס. ככל שהסרט מתפתח אנחנו מבינים שלאונרד כבר מזמן תפס את האדם שעשה את זה, וטדי מנצל אותו כדי לתפוס פושעים אחרים – אבל הוא עושה זאת כדי לעזור ללני לספק את יצר הנקמה שלו, או כך לפחות הוא מנסה למכור לו את זה. הסרט מתאר את שיתוף הפעולה האחרון ביניהם, והוא מתרחש במשך יומיים וחצי.

כל זה הוא קו העלילה של הסרט – מה שמתואר בסצנות הצבעוניות. במקביל, כאמור, יש סצנה אחת המחולקת ל-21 קטעים ומפוזרת בין הסצנות השונות, והקטעים האלה מוצגים בסדר ישר. בשלב מסוים, לקראת הסצנה האחרונה שמוקרנת לנו, שני סוגי העלילות מתאחדים. רוב אותה סצנה בשחור-לבן מתרחשת בחדר המוטל של לאונרד. תחילה הוא ספק מקריין ספק מדבר בטלפון – טריק שראינו כבר בפתיחה של מעקבים. הוא מספר על המקרה שלו ועל המקרה של סמי ג'נקינס. ג'נקינס הוא כביכול חקירה שניהל לאונרד בימים לפני התקרית, כשעבד בתור חוקר מקרי ביטוח. סמי סבל מאותה בעיה שהוא סובל ממנה כעת: הוא לא יכול היה לייצר זיכרונות לטווח קצר. לאונרד הוביל לדחיית של התביעה של אשתו של סמי לפיצויים. לאונרד לא טען שסמי התחזה, אלא פשוט שהבעיה שממנה הוא סבל היא פסיכולוגית ולא פיזית. לאונרד טען שאם לסמי הייתה בעיה פיזית, הוא עדיין היה אמור להגיב להתניות, שכן האינסטינקטים שלו אינם קשורים לזיכרון. לאור זאת, הוא קבע שסמי סבל מטראומה כלשהי שגרמה לו למצב שבו הוא נמצא – ואת זה הביטוח לא מכסה. אני בטוח שאם הסרט היה מתרחש היום, אשתו הייתה מפרסמת סטטוס קורע לב בפייסבוק והביטוח היה מתקפל.

ברגע שבו שני הסיפורים נפגשים אנחנו למדים שהסיפור בשחור-לבן הקדים את סוף הסרט (שהוא תחילת העלילה בעצם) ובעיקר אנחנו למדים על לאונרד דרך סמי, שבכלל לא ברור אם היה קיים. מעבר לרמזים הקיימים בסרט ובאתר הרשמי שלו, יש בזה משהו הגיוני: על כמה מקרים של איבוד זיכרון קצר אתם שמעתם? מה הסיכוי שחוקר תביעות ביטוח שטיפל במקרה כזה יסבול מהדבר בעצמו?

על מה הסרט?

אם צריך לומר על מה הסרט במשפט, הייתי אומר שהוא מציג תמה שחוזרת רבות בסרטיו של נולאן: בחור מיוסר שמחפש נקמה או פתרון לבעיותיו, אבל הוא לעולם לא יוכל להשיג את מה שהוא רוצה. במקרה הזה הוא לא יוכל להשביע את תיאבונו לנקמה כי הוא בעצם לא זוכר אם הוא מימש אותה. כך שהסרט הוא לא על הנקמה, אלא על הצורך בנקמה. לאור המצב המיוחד של לאונרד עולה השאלה: איך הוא יודע או זוכר שהוא צריך לנקום? מה מניע אותו? כפי שהוא אומר, How can I heal if I can't feel time? מהמשפט הזה נדמה שהוא מודע למצבו ולכך שהוא נמצא בלימבו.

בהתאם לדברים שאנחנו רואים עולה השאלה אם בניגוד לסמי יש ללאונרד מערכת התניות עמוקה, אינסטינקט שאומר לו לנקום. נדמה שלמרות שהוא בטוח שהוא התגבר על הבעיה, יש פגם במערכת שלו, שכן הוא לא יודע מתי הוא השיג את מטרתו. אבל הנקמה בסרט אינה נקמה רגילה. בדרך כלל נקמה היא בין שני צדדים, שלא נגמרת גם במוות של אחד מהם. נקמה עוברת מדור לדור, הסיבה הראשונית נשכחה מזמן, והנקמה עצמה היא אובייקט הנקמה – לכן היא גם לעולם לא תיפתר. נקמה הופכת להיות סביב כבוד, סביב הנקמה עצמה, ולרוב שום צד לא ייוותר. אבל כאן יש רק צד אחד, והוא לא יוותר כי הוא אף פעם לא יסופק, לא כי הוא מכור, אלא פשוט כי הוא לא יודע. למרות בעיות הזיכרון, לאונרד כן מתמודד עם שאלות של מוסר, וזהו מרכז הסרט.

אבל אולי הסרט מציג את הפתרון לבעיה למצבו של לאונרד, ובנושא הזה הוא עוסק בעצם: בסוף הסרט (קרי בתחילת העלילה) טדי מספר ללאונרד שזו לא הפעם הראשונה שהוא הורג איזה ג'ון ג'י. הוא מסביר לו שהוא יצר לעצמו פאזל שהוא לעולם לא יוכל לפתור. זה הטריגר שלו דווקא כן לפתור את הפאזל, או לזרוק אותו לפח ולהפסיק לשחק בו.  באותו רגע לאונרד מחליט לנקום בטדי על כך שהוא לקח את המגבלה שלו – כפי שהוא מכנה זאת – והפך אותה ליתרון עבור צרכיו שלו. בתור רוצח ללא מוסר, לאונרד הוא הרוצח הטוב ביותר, מאחר שלא רק שהוא אינו זוכר שהוא רצח, אלא הוא אף בטוח שהקורבן שלו אשם ומגיע לו עונש. לאונרד מבצע את האקט ללא נקיפות מצפון, מהסיבה הפשוטה שאין לו זמן לפתח אחד. העונש של טדי הוא סוג של צדק פואטי: הוא קיבל את התווית של הקורבן הבא. אבל האם זה עונש ועוד חלק ממסע הנקמה, או שמא זו הגאולה שלו?

אם ללאונרד אין מצפון כפי שציינתי לעיל, ממה הוא צריך להיגאל? המצב שלו כנראה אינו פסיכולוגי, ולכן הוא יכול לפתח מצפון שאינו תלוי בזיכרון לטווח קצר. אחסוך מכם התפלפלויות פסיכואנליטיות ופשוט אסתמך על לאונרד עצמו, שאומר שהוא מרגיש אשם אבל לא יודע למה. הוא חי עם זה על ידי כך שהוא משקר לעצמו, אבל הוא לא רואה בזה בעיה, כי כולם משקרים לעצמם כדי להיות שמחים – או לפחות זה דבר שלאונרד מאמין בו.

כשמעמיקים בבחינת הסרט אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: האם אנחנו מצדיקים את לאונרד? האם הוא לא אשם בכל הרציחות שלו כי הוא לא זוכר ולכן אינו יודע, או שמא הוא כן אחראי למעשיו? גם אם נתייחס ללאונרד כאדם חסר זהות, כלומר שלא יודע מי הוא, האם הוא עדיין נקי מאחריות? אנחנו מגלים בסוף הסרט שהוא החליט לסמן את טדי – החלטה זו מציגה את לאונרד כרוצח האחראי על מעשיו. אם בהמשך הסרט הוא רוצח את טדי רק כי הרמזים הובילו לכך, אבל הוא לא מודע לכך שהוא סימן אותו – האם הוא יכול להיחשב רוצח? מצד אחד הוא לא מודע לכך שהוא רוצח את האדם הלא נכון, מצד שני הוא עשה זאת בכוונה – אבל בעת הרצח הוא לא היה מודע להחלטה הזו.

סרט על קולנוע

אם בנוגע למעקבים העליתי את הסברה שזהו סרט על קולנוע, במקרה של ממנטו לא ניתן לחמוק מהעובדה שזהו סרט על חווית הצפייה בקולנוע. צפייה בסרט היא אקט בלשי שבו אנחנו מרכיבים את חתיכות המידע שיש לנו לכדי מכלול שלם של עובדות. זה בדיוק מה שלאונרד עושה בסרט. הוא בלש שמרכיב את סיפור חייו כל פעם מחדש. לכן אנחנו הצופים מתלכדים איתו דרך הבנה הפוכה של הדברים. כפי שאומר ברט, פקיד הקבלה במוטל שבו שוהה לאונרד:

You got a pretty good idea of what you're gonna do next, but no idea what you just did. I'm the exact opposite.

אנחנו חווים את הסרט בצורה לא רגילה, אבל הצורך שלנו להזדהות עם לאונרד משרת את המטרה הזו. האם הסרט הוא סרט על אדם שאינו יכול לייצר זיכרונות, או שמא זהו סרט על חווית הצפייה בקולנוע, והדרך הכי טובה להעביר זאת היא דרך סיפורו של אדם הסובל מבעיות זיכרון? האופן שבו לאונרד מכיר את העולם זהה לאופן שבו אנחנו למדים אותו, אבל השיפוט המוסרי שלנו, והיכולת שלנו להעריך אותו ואת מעשיו, נפגמים. כי אנחנו לא מצליחים תמיד לקשור בין לאונרד בסצנה אחת ללאונרד בסצנה אחרת.

אין לי ספק שיש סתירות רבות בדברים שציינתי, נקודות הדורשות הבהרה, ונקודות הדורשות העמקה – אני יודע, אני חש את זה. אבל זו הגאוניות בסרט: הוא בעל עומק אינסופי, כך נדמה, ובכל צפייה מחדש הפרטים מסתדרים ומעניקים פרספקטיבה חדשה עליו.

מעניין איך היה נראה הסרט אם הוא היה מתרחש בשנת 2012: במקום קעקועים היה ללאונרד QR code והוא פשוט היה סורק את עצמו כדי לקבל מידע; מצלם בסמארטפון במקום בפולארויד; ומחפש בפייסבוק איפה הוא עשה צ'ק אין לאחרונה ועם מי.

ולסיום עוד קידום עצמי חסר בושה: אני מנהל את עמוד הפייסבוק של פסטיבל סרטי הילדים והנוער הבינלאומי השמיני. בואו, עשו לנו לייק ותוכלו להתעדכן בכל מה שהולך לקרות בפסטיבל.

3 תגובות to “זיכרון קטלני – פרויקט נולאן חלק II”

  1. מיכאל גינזבורג said

    מאמר נפלא, לא חושב שנתקלתי בעוד ניתוח כה מעמיק ומורכב.
    צפיתי בו 4-5 פעמים, ועדיין קשה להכיל אותו במלואו.
    רק מה, עכשיו נתת סיבה לאולפנים לעשות רימייק מיותר😉

  2. […] לשאר סרטיו של נולאן שנסקרו וייסקרו כאן בהמשך, את אינסומניה סרטו השלישי של […]

  3. […] בממנטו דיברתי על עלילה וסיפור במקרה של היוקרה זה כבר מסתבך […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: