נרדם בשמירה – פרויקט נולאן חלק III

בניגוד לשאר סרטיו של כריסטופר נולאן שנסקרו ושייסקרו כאן בהמשך, את אינסומניה, סרטו השלישי, ראיתי עד כה רק פעם אחת, בעיקר כי הוא לא השאיר עליי רושם רב בפעם הראשונה. לכן ניגשתי אל הצפייה השנייה לקראת הכתיבה בחרדה קלה: האם נולאן מסוגל לייצר סרט לא טוב? התשובה היא כן. זהו אינו פלופ, אבל גם לא סרט שנוסק לגבהים כלשהם. לפני שאנתח את הסרט ואסביר למה זה לא סרט טוב, אני חושב שיש לכך סיבה אחת ברורה: בניגוד לשאר הסרטים שלו, נולאן לא היה מעורב בכתיבה שלו. לדעתי הדבר מעיד על היותו לא רק במאי אלא גם תסריטאי מבריק, והדבר יעמוד למבחן ב"סופרמן" הבא, שאותו נולאן כתב וגם יפיק אך מלאכת הבימוי הופקדה בידיו של זאק סניידר, האיש שתחכום ומעודנות הם ממנו והלאה.

אינסומניה הוא רימייק לסרט נורווגי משנת 1997. העלילה מתרחשת בקיץ בעיירת דיג קטנה באלסקה, מקום שבו קיץ פירושו חצי שנה של שמש ללא הפסקה: עשר בלילה נראה כמו תשע בבוקר. השלווה הקיצית מתערערת כשמתגלה גופה של תיכוניסטית מקומית. הפרשה גדולה מדי על השוטרים המקומיים והם נעזרים בשחקני חיזוק מהיבשה: וויל דורמר (אל פצ'ינו – שמוכיח ש"השיטה", סגנון המשחק שהוא אחד מהמומחים בו, לא מתאים לכל מצב) והאפ אקהרט (מרטין דונובן). לא בכדי דווקא צמד זה הוגלה זמנית אל השמש האלסקאית: דורמר, שוטר עטור תהילה, נמצא במרכז חקירה של חקירות פנים והמטרה הייתה להרחיקו מהישג ידם של חוקריו. בזמן שהותו שם, הצמד מתעמת לאחר שהאפ מגלה לדורמר שהוא החליט להעיד כנגדו תמורת חסינות. העניינים מסתבכים כשבזמן מרדף אחרי החשוד ברצח (רובין וויליאמס) דורמר יורה בהאפ אך מאשים את הרוצח במעשה. באותו שלב מתחיל משחק של חתול ועכבר: רוצח הנערה ראה את הירי ומתחיל בעינוי פסיכולוגי של דורמר, כשהוא נעזר בחוסר השינה שממנו סובל דורמר בגלל השמש. כתוצאה מכך דורמר כבר לא בטוח האם הוא ירה בהאפ בכוונה או בשוגג. בעקבות מותו של האפ מצטרפת לחקירה שוטרת מקומית (הילארי סוואנק), ולשם שינוי דמות האישה אינה הסיבה לייסוריו של הגבר, אלא דווקא עוזרת לו להשתחרר מייסוריו.

כמו "הזר" של קאמי, רק ההפך.

כאמור, התסריט הוא הנקודה הכי בעייתית בסרט. ראשית הוא ארוך מדי, בעיקר האקספוזיציה, וזה מוזר, שכן בכל סרטיו של נולאן (למעט באטמן מתחיל – אבל הוא בעצמו אקספוזיציה להאביר האפל)  הפתיחה מפתיעה, ממצה ומבריקה. באינסומניה היא מסורבלת ואטית. אני חושב שבקלות אפשר היה לוותר על ההקדמה של חצי השעה שמציגה בפנינו את העיר והדמויות, ולהתחיל מיד בחקירה ובמרדף. אבל עיקר הבעיה היא בקלישאות. הדבר בא לידי ביטוי בשני מישורים: עלילתיים ומילוליים. כך למשל השיחה של דורמר עם אשתו של האפ: היא מבקשת ממנו להרוג את הרוצח והוא בתגובה מקיא מיד בתום השיחה. יש עוד מקרים כאלה, אבל אני לשם שינוי לא רוצה לספיילר לכם את הסרט.

המקום שבו הקלישאתיות צועקת לשמים הוא בדיאלוגים, שנראה כאילו לקחו מכל הבא יד ודחפו לתסריט. וחבל, כי מעט שכתוב מבית היוצר של נולאן היה יכול לחולל פלאים בתחום. כך למשל כשמפקד המשטרה המקומי מתאר את שגרת עבודתם: "הכל כאן רגוע, חוץ מזה" (מצביע על התיק שבאו לפענח). או ביחס לרוצח: "This time he crossed a line".

בדומה לגיבור בממנטו, גיבור הסרט הנוכחי הוא גבר מיוסר שנרדף על ידי שדים פנימיים מהעבר, והבלבלה הפנימית פוגמת בכושר השיפוט שלו עד לסוף הטרגי. הבעיה שבסרט הזה גם הסוף הטרגי הוא קלישאתי. בנוסף לכך, בעוד שבממנטו היה קשר בין התוכן לצורה (האופן שבו חווינו את העולם כמו לאונרד), במקרה הזה החיבור הזה איננו. בתור צופים אנחנו חווים את הסרט בצורה פשוטה וישירה. לא הרגשתי חוסר ודאות לגבי המתרחש, והקונפליקט לא מתרומם. יש ניסיונות להכניס אותנו לראש של דורמר על ידי  תקריבים מוגזמים והעצמה של התפיסה שלו – אבל זה לא מספיק. זה אפילו נדוש. לא הרגשתי כאילו אני סובל מאינסומניה או נמצא בראש של אדם הסובל ממנה, או לפחות מאבד קצת מן השפיות שלו.

העיסוק הפילוסופי באינסומניה נעשה בצורה ישירה ולא מאתגרת. הרוצח שאמור לשמש כמין תמונת מראה לגיבור מסביר לו את הבעיה המוסרית שמולה הוא עומד: "אתה לא בוחר מתי להגיד את האמת". במקום קונפליקט יש הטפה. ובעוד שבממנטו בעיות המוסר של הגיבור נובעות מתוכו, באינסומניה המחסור בשינה, שנובע מגורם חיצוני (השמש התמידית), מאפשר לתלות את המוסר בגורמים חיצוניים ורק מחליש את הרעיון. השמש אולי משמשת כמטאפורה קלישאתית של ידיעה עצמית, כמו ביציאה מן המערה של אפלטון, אבל היא גם גורמת לנו לחשוב שאם רק היה לו רגיעון – לא היה לנו סרט בכלל.

בסופו של דבר זהו אינו סרט גרוע, והוא מותח ומעניין לפרקים, אבל איך אמר אברי, חברי לצפייה בסרטים: זה כמו פרק של "CSI". לא לזה אני מצפה מהאיש שעשה את ממנטו.