סדר זה לחלשים – פרויקט נולאן חלק IV

9 ביולי 2012

השבוע החלטתי לנקוט מעשה נולאני ולשנות את סדר הכתיבה. במקום לדבר על באטמן מתחיל, הסרט הרביעי שביים נולאן, אני אדבר על סרטו החמישי: היוקרה. יש לכך שתי סיבות, האחת קשורה לסרטים עצמם והשנייה שאלה של אקטואליות. הסיבה הראשונה היא שבתור סרט בודד, באטמן מתחיל הוא סרט טוב ומרתק שמציג ורסיה חדשה לז'אנר הקומיקס אבל לא משהו שגורם לך להגיד וואו. גדולתו וחשיבותו של הסרט מתגלה עם האביר האפל, שהוא מורכב ועמוק ביחס ל"סרט קיץ" רגיל וגם לסתם סרט הוליוודי, וזה לדעתי רק הודות לכך שבאטמן מתחיל בנה אותו. למעשה אפשר לראות בבאטמן מתחיל אקספוזיציה ארוכה להאביר האפל. אבל על כך בעוד שבועיים, אז אדבר על שני הסרטים יחדיו. וכאן אנחנו מגיעים לסיבה השנייה: אם כבר החלטתי להצמיד אותם, אז עדיף להצמיד אותם לשבוע שלפני עלייתו של האביר האפל – הכנה מושלמת לכם ולי.

היוקרה מתרחש בסוף המאה ה-19 ומציג מאבק בין שני קוסמים על יוקרה מקצועית ועל תהילת עולם. יש משהו אירוני בכך שבמקביל לו יצא סרט נוסף המתרחש בסוף המאה ועוסק בעולם הקסמים – אמן האשליות. וכך התמודדו ראש בראש על הקהל שני סרטים המציגים את אותו הדבר. אבל כמו בהיוקרה האחד הוא שואו והאחד אמנות. למעשה בין השניים אין דבר וחצי דבר מלבד הרקע שבו הם מתרחשים: אמן האשליות הוא במקרה הטוב בי-מובי, ולעומת זאת היוקרה הוא יצירת מופת, אחד משלושת הסרטים האמריקאים הגדולים של שנות האלפיים (זה ייגמר בדם המופתי וסינקדוכה ניו יורק הפסיכי הם השניים האחרים, אם תהיתם). סרט זה מביא לשיא את התמה שנולאן עסק בה בסרטים הקודמים: גבר בעל אובססיה שאינה נותנת לו מנוח שמובילה אותו לסוף טראגי. אני חושב שלהיוקרה היתה נקודת פתיחה טובה יותר גם מבחינה שיווקית, ואם היה מנצל את הקלפים שבידו הוא היה מצליח אף יותר. במקום לספר את סיפורם של רוברט אנג'יר (יו ג'קמן) ואלפרד בורדן (כריסטיאן בייל), שני קוסמים צעירים המגיעים לתהילת עולם ובדרך מקריבים כל מה שיש להם והורסים זה את זה, אפשר היה להציג זאת כמאבק בין וולברין לבאטמן – הדמויות בהתאמה שהשניים גילמו בסרטים קודמים (והמשיכו לגלם גם לאחר מכן) וכך למשוך קהל. זה נדמה כמו בדיחה פנימית של נולאן, שאפילו אלפרד, המשרת של באטמן (מייקל קיין), משחק בסרט תפקיד משמעותי, אם כי בתור העוזר של וולברין דווקא.

מעבר לשלישייה הגברית המובילה יש בסרט גם שתי נשים: רבקה הול בתור אשתו של בורדן וסקרלט ג'והנסון בתור העוזרת-מאהבת שעוברת בין השניים. אפשר לומר שנולאן הוא שונא נשים ומשתמש בהן בתור חפצים. אבל הדמות של ג'והנסון מתייחסת לכך בסרט והדבר הוא בעל משמעות רבה לטוויסט בעלילה. בכלל, הסרט עמוס בטוויסטים, שכמובן בצפייה שנייה ושלישית יש להם רמזים בסרט, אבל הוא כולו בא לשגע אותנו. אם ממנטו שיחק איתנו, כאן נולאן משגע אותנו, ובכך משכלל את אמנות הסיפור שלו.

המספר ממספר פטור

בממנטו דיברתי על עלילה וסיפור, ובמקרה של היוקרה העניין מסתבך יותר מהיפוך ציר הזמן. המשחק הפעם הוא על דמות המספר. בסרט רגיל יש לנו נקודת מבט אחת על הסרט והיא נקודת הייחוס שלנו להתרחשות, למשל פלאשבק, זוויות מוזרות וכו'. בהיוקרה הסרט כולל כמה מספרים וכמה קווי זמן, אבל במקום להיות מפוזרים כמו במעקבים, הפעם הם נכנסים זה בתוך זה. הסרט מתחיל במספר בגוף שלישי, מעין מספר יודע כל, אבל מהר מאוד אנחנו נכנסים לתודעה של אחת הדמויות הקוראת ביומן. במקרה הזה נולאן לא המציא ולא חידש דבר: זוהי פרקטיקה מוכרת של סיפור בתוך סיפור, וכך גם היציאה ממנה מדי פעם לזמן האפס, הזמן האובייקטיבי נקרא לו, זה שהתחלנו בו – השכיחה בקולנוע. אצל נולאן הדבר מורכב יותר, כי בשלב מסוים יש לנו סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, והדמות שקוראת את היומן קוראת שהדמות שאחריה היא עוקבת קוראת את היומן שלה.

המורכבות הזו מקבלת מפתח להבנה בפתיחת הסרט. נולאן לקח את הפתיחה של מעקבים ושכלל אותה. גם הפעם יש פתיחה שמטעה אותנו לגבי מה שאנחנו רואים, אבל הפעם נולאן רומז לנו לצפות לזה, ולפני סצנת הפתיחה יש שוט קצר המשמש כמפתח לפיצוח כל הסרט. כל מה שנאמר הוא: ?Are you watching closely. כביכול משפט המדבר על העניין המיוחד שיש בקסם, אבל זה גם העניין המיוחד בקולנוע, או לפחות בזה של נולאן. אתה צריך להסתכל היטב, להתבונן כדי להבין. אבל בעצם כמו שאומרים בסרט: אנחנו רוצים שיטעו אותנו. אנחנו לא רוצים את הפתרון, אנחנו רוצים את האשליה. זה הבידור, זה ההנאה, זה מה שמרגש אותנו. אנחנו רוצים להרגיש "וואו" ולהיות מופתעים ולא להגיד "ברור שזה סא"ל חרדלי עם פמוט בספרייה".

 

רלפקסיביות היא לא מילה גסה

יותר משהסרט הוא על אובססיה הוא סרט על קולנוע, על מורכבות החוויה הקולנועית. בממנטו המורכבות הסיפורית באה ליצור לנו חוויה כמו של הגיבור ולדון במוסר שלו; המטרה בהיוקרה דומה אבל נעזרת באמצעים שונים. גם כאן אנחנו שופטים את מוסריות הגיבורים ללא הרף, אבל מפני שיש לנו שני גיבורים, נולאן משתמש בטקטיקה אחרת, טקטיקה אשלייתית כמו בקסמים. כך אנחנו אף פעם לא יודעים עם מי אנחנו בדיוק ועוברים תדיר בין הבנה של המצב להשתהות ולגילוי מחדש.

ניתן לזהות קשרים בין אמנות הקולנוע לקוסמות גם ברמה הסוציולוגית-היסטורית: ראשית הסרט מתרחשת פחות או יותר בתקופה שבה הומצא הקולנוע. הקרבה בתקופות מבליטה את השאיפה של בורדן להיות אמן, ובכלל את הניסיון של הקוסמות להיות לא רק בידור או מופע אשליות אלא אמנות. דבר זה בא לידי ביטוי ברגע שבו מתייחסים לאחד הקוסמים כמופע הבמה הטוב ביותר בלונדון – לא הקוסם, אלא המופיע. זה הרגע שבו העיסוק שלו התקבל על ידי החברה כשווה לשאר העיסוקים. כל זה מתקשר לצורך של הגיבורים לזכות בהכרה ובתהילה כאמנים, והם מייצגים שתי גישות: זו של השואו, חזות הכל, שמחפשת את הטריק, וזו של האדם שמקדיש את כל כולו לאמנות שלו, יהיה המחיר אשר יהיה. אולי הבדל בין פרסומאי לאמן.

חברי לדרך בפרויקט, אברי רוזן צבי, אומר שבסרטיו של נולאן יש נטייה לפטפטת על הנושאים העולים בהם. זה כביכול אנטי קולנועי. אצלי הדבר מתקשר לשאלות על אודות הקשר בין קולנוע ופילוסופיה. באופן טבעי אני אמור להתנגד לדבר כזה, כי אני מאמין שאם יש לסרט משהו להגיד, זה צריך לעבור באמצעים קולנועיים ולא בדרשות צדקניות. אבל אני חושב שאצל נולאן זה עדיין עובד, והיוקרה הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך – עובדה היא שאני יכול לדבר על התמות שלו בלי להסגיר את העלילה או הסיפור. הסיבה לכך היא שיש קשר בין הצורה (האופן שבו מספרים את הסיפור) לבין התוכן (התמות שבהן הסרט עוסק). נולאן מתעלם כמעט לחלוטין מכללי הקולנוע הקלאסי לטובת הבניה מחודשת, אך לא כזאת שבאה להראות כישרון תסריטאי, אלא כזו המשרתת את התמה של הסרט. זוהי לדעתי הסיבה לגדולה של נולאן. הקולנוע שלו לא מבוסס על שטיקים, אלא על שינוי הצורה הקולנועית היא אינהרנטית לתוכן.

4 תגובות to “סדר זה לחלשים – פרויקט נולאן חלק IV”

  1. tomerharuv said

    מעולה. אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים.
    אפשר להוסיף כל כך הרבה דברים בהמון רבדים על הסרט הזה. לכן כוחו נשען קודם כל על הסיפור הבאמת מבריק. זה סיפור שיכול להחזיק הרבה מעבר לדרמה שהוא יוצר. כל אמירה שופכת אור חדש לעלילה, בצפיות החוזרות זה בכלל פסיכי.
    אני חושב שאם מדברים על הסרט כארס פואטי, חובה גם להזכיר את עניין המחיר שהאמן משלם בשביל האשלייה, בשביל האמנות שלו, כאחת התמות המרכזיות. מעבר לדיבור על מה זה אמנות ואיך הקהל תופס אותה, או רוצה לתפוס אותה- מה המחיר שאני כיוצר משלם בעבור הרצון הזה ובעבור האובססיה שלי למלא אחר הרצון הזה. כשמסתכלים על הקריירה של נולאן, על הפרויקטים שהוא עושה והדרך בה הוא עושה אותם, זה אפילו מקבל משמעות חזקה יותר.

  2. מיכאל גינזבורג said

    "….שלושת הסרטים האמריקאים הגדולים של שנות האלפיים"
    'ארץ קשוחה' עז?😉

  3. […] שציינתי בפוסט קודם אני לא מפריד בין שני סרטי הבאטמן של נולאן מפני שלדעתי […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: