וזו רק ההתחלה לה לה – פרויקט נולאן חלק V

17 ביולי 2012

אני חושב שאין דבר יותר הולם מאשר לכתוב את הפוסט על התחלה בשלוש בלילה, אחרי שלא הצלחתי להירדם. הסיבה לכך היא שהתחלה מתרחש ברובו בתוך חלומות של אנשים – מה שאני הייתי מעדיף לעשות במקום. לפני שאני ניגש לניתוח הסרט, אזהיר, כמו כמעט תמיד, מספוילרים – אבל הפעם גם אומר שלמי שלא ראה את הסרט, ההסבר והניתוח לא יאמרו הרבה. למעשה גם למי שראה לא תמיד ברור מה היה שם. גם בצפייה הרביעית נדרשתי להשקעה כדי להבין את יחסי הקול והתמונה בסרט – ועל כך בהמשך. והנה מה שכתבתי על הסרט כשהוא רק יצא.

עולם החלומות של התחלה הוא לא כמו עולם החלומות שלנו: בעולם הזה אנשים נכנסים לחלומות של אחרים כדי לגנוב משם מידע, קצת בדומה לפרדי קרוגר. בעולם הסרט פיתחו שיטה שבה אנשים יכולים לחלוק חלומות. במקור הדבר נוצר כדי לאמן חיילים, אך הדבר מנוצל גם למטרות פחות "ראויות" כמו גניבת מידע מהלא מודע. זהו עיסוקו של גיבור הסרט דום קוב (ליאונרדו דיקפריו), שהוא הטוב בתחום. הוא בונה עולם של חלום שבו הוא עושה מניפולציות ככל העולה על רוחו וכך משיג את המידע שהוא צריך. דום מוביל צוות של גנבים, בהם איימס (טום הארדי, שמגלם בעלייתו של האביר האפל את הנבל התורן, ביין), ארתור (ג'וזף גורדון-לוויט, שגם כן משתתף בעלייתו של האביר האפל) ואריאדנה (אלן פייג', שאינה משתתפת בבאטמן החדש. וטוב שכך). הצוות נשכר  על ידי סאיטו (קן ואטנבי, ששיחק את אחד הנבלים בבאטמן מתחיל) כדי לפרוץ לראשו של יריב עסקי שלו, רוברט פישר (קיליאן מרפי, ששיחק נבל אחר בבאטמן מתחיל), ולהשתיל בתוכו את המחשבה שעליו לפרק את האימפריה שהוריש לו אביו ולבנות את עצמו בכוחות עצמו. בניגוד לגניבת רעיונות, שהיא פעולה שבה החבורה מאומנת, שתילת הרעיון שהם נדרשים לה, ובעיקר השגת המטרה שהיא שאותו רעיון ייקלט, הן משימה מורכבת, וצריך לחדור עמוק לתודעה, לשתול שם נבט קטן ושהמוח יפתח אותו. על בסיס רעיון זה נולאן מפתח את הדיון בתמה האהובה עליו – גבר שיש לו אובססיה מעברו שאינה נותנת לו מנוח. במקרה של קוב זוהי מאל, אשתו (מריון קוטיאר. נחשו לבד באיזה סרט היא עתידה להשתתף הקיץ. הבנתם את הקטע, לא? כי יש עוד כאלה), שהייתה שותפה שלו לדרך עד מותה הטראגי. אבל ברגע שנכנסים לעולם הלא מודע הזיכרונות צפים, וכך מאל עולה בכל החלומות שאליהם חודר קוב ומנסה לחבל בעבודתו. מובן שזהו למעשה ניסיון שלו לחבל בעצמו, פעולתם של רגשות אשמה על חלקו במותה. וכאן הגדולה של הסרט: נולאן משתמש בבעיה פילוסופית חבוטה (האם הכל חלום?) ועל בסיס זה מחדד את הדיון על הדבר הרדוף ובעיקר על הגבר האשם, שקבר עמוק בתוכו את האחריות שלו למות אשתו.

התשתית הרעיונית של עולם החלום מאפשרת לנולאן ליצור את הסרט הכי מרשים מבחינה ויזואלית שלו, ויזואליה הנובעת מעולם הסרט שתכנן נולאן. אבל כדי להגיע לכך נולאן מציג את התסריט הכי מהודק שלו והכי סבוך, ולא בכדי הוא עבד עליו יותר מעשר שנים. בעזרת תסריט מושלם (גם אם לא מבריק כמו אחרים, אבל חסר חורים או תהיות) יכול היה נולאן לפתח עולם ויזואלי מרהיב – דבר שזיכה את הסרט בפרסי האוסקר לצילום ולאפקטים.

פריז בשכבות

בעולם החלום אין למעלה או למטה

מים מים בששון

ערים מחול

סגנון הסרט מתבטא לא רק בעיצוב אלא גם בקצב: מאחר שהפעילות בחלומות מהירה יותר, יש שם יותר זמן, וכדי להראות לנו הצופים את המתרחש בחלום במקביל למתחרש בחלום אחר או במציאות, קיים שימוש רב בהילוך אטי בסרט. ההבדל בפעילות מוביל לכך שבעוד אתה ישן שעה, החלום שלך מתפרש על פני 12 שעות. במצב של חלום בתוך חלום (כפי שקורה בסרט), הזמן שוב מואט פי 12. ולמה לעצור שם? אפשר תמיד לחלום עוד קצת. וגם שם "למטה" (האופן שבו מתארים את המעבר מחלום לחלום) הזמן יואט פי 12. וזה בדיוק מה שקוב ושות' עושים: כדי שיצמח הרעיון שהם אמורים להשתיל, הם יוצרים חלום בתוך חלום בתוך חלום, וכך מגיעים עמוק לתוך התודעה של פישר, שם זרע הרעיון ייקלט. ברמה העמוקה יותר הדברים יהיו אטיים יותר מאשר ברמה הגבוהה יותר. אם בתחילת הסרט הדבר נדמה כמו מניירה שלקוחה מעולם הקליפים, כשמבינים את העיקרון, שהמשחק הזה מראה לנו את היחסים בין העולמות – הדבר מפעים, ובעיקר מלחיץ כשאתה מבין כמה זמן נותר לגיבורים בכל שלב לפני שהם עלולים להיתקע בחלום.

לכך נולאן מוסיף עוד נדבך – גם את המוזיקה הוא מאט. מה ששומעים ברמה אחת נשמע לאט יותר ברמה עמוקה יותר. השינוי הזה הפוך מאשר בממד הוויזואלי, שכן בממד הסאונד אנחנו מרגישים את הצלילים כפי שהם נשמעים ברמה שלהם – אם יש יותר זמן בחלום, למנגינה ייקח זמן להתפתח. בפן הוויזואלי משווה נולאן בין שני ממדים שונים, ולכן במקרה זה העליון הוא האטי, שהרי בו יש פחות זמן להתרחשויות, אז כדי שנוכל לראות במקביל יש להאט דווקא אותו. את עניין הסאונד אנחנו מבינים כשהדמויות מדברות על השיר "לא, איני מתחרט על דבר" בביצוע אדית פיאף, שיר המשמש את הדמויות לדעת מתי הן הולכות להתעורר. כשמשמיעים את השיר בעולם האמיתי, המשתתפים שומעים משהו שדומה לו במעומעם בחלום. הבחירה בשיר אינה מקרית, והיא עוסקת בקוב ובאופן שבו הוא מתייחס לעברו במשך רוב הסרט (הבחירה במריון קוטיאר לגלם את אשתו היא מקרית, למרות שהיא גילמה את פיאף בסרט על חייה של הזמרת). יש לכך גם ממד סמוי יותר: נולאן החביא את השיר לאורך הסרט, והנעימה החוזרת של הסרט (של המלחין האנס זימר) היא למעשה האטה של השיר.

דבר זה תורם למצדדים בתיאוריה שכל ההתרחשות בסרט היא חלום, טענה המקבלת חיזוק בשוט האחרון בסרט, שבו לא ברור אם קוב התעורר או לא. לטעמי התהייה הזו אינה רלוונטית, שכן המטרה האמיתית של הסרט היא הווידוי של קוב, וידוי שמשחרר אותו מהזיכרונות (הקרנות בשפת הסרט) שלו את אשתו ומאפשר לו להמשיך הלאה. זאת לאחר שככל שהמסע התקדם, הלכה והתערערה אחיזתו של קוב במציאות בגלל נוכחותה של מאל. הוא התחיל לפקפק בהבנתו מה אמיתי ומה לא, והתקשה למנוע מזיכרונותיו את מאל להפריע לו להשלים את העבודה. רק כשקוב נמצא ברמת התודעה הנמוכה ביותר, המקום שבו אפשר ללכת לאיבוד בתוך התודעה ולהזדקן, הוא מתוודה שהוא למעשה אחראי למותה של מאל: בעודם שרויים ברמת חלום עמוקה, שהיא הפכה למציאות שלה, הוא שתל בה את הרעיון שהכל חלום. כשהם חזרו למציאות, עדיין קינן בה הרעיון שהכל חלום ולכן היא ניסתה להרוג את עצמה כדי להשתחרר מהחלום. במותה היא השאירה ראיות המובילות אל קוב, והוא נאלץ לברוח ממשפט ולא ראה מאז את ילדיהם. זהו הטריגר שלו להסכים לעבודת ההשתלה – לא הכסף, אלא כי סאיטו הבטיח שידאג שיטהרו את האישומים כנגדו.

בעוד שעל פני השטח זהו סרט מתח ופעולה (והוא מצוין ככזה, בפעמיים הראשונות שראיתי אותו ישבתי על קצה הכיסא ב-20 הדקות האחרונות) בעל ניחוחות פילוסופיים, כל אלו הם רק הקרקע שעליה יכול קוב להגיע לווידוי בנוגע לאחריותו למותה של אשתו, וכך להתכתב עם שאר יצירותיו של נולאן. העיסוק הפילוסופי הוא רק כסות למה שהסרט רוצה וכך גם העלילה עצמה, שכן הרעיון שהם מנסים לשתול אינו באמת רלוונטי לעלילה; הפשטות שלו מעידה על כך – הוא למעשה מה שהיצ'קוק כינה מקגאפין: תחבולה עלילתית שרק מסמנת מטרה ותוכנה לא רלוונטי. כך גם כאן: לא משנה מה הרעיון שהם צריכים להחדיר, המהלך והמקומות שאליהם ההשתלה מובילה את קוב הם החשובים.

לסיום, כמה מילים על הפתיחה של הסרט. כמו בסרטים אחרים שנותחו כאן, גם כאן הפתיחה מבלבלת, ודברים שהבנו בהתחלה כמשהו אחד, מתגלים במהרה כמשהו אחר. אבל בעוד שבסרטים אחרים הדבר נעשה בצורה מינורית והיה בעל משמעות סימבולית רבה, כאן האקספוזיציה ארוכה, והיא חלק חשוב מהבנת עולם הסרט כמו גם הבנת המסע שאליו יוצא הגיבור. גם כאן היא משמשת כמיז-אנ-אבים, אבל זה בנוסף להיותה חלק מהותי מהעלילה. נדמה שנולאן רק משתכלל ומשתפר עם הזמן, וגם אם זהו סרט שפחות מעורר שאלות מאשר היוקרה או ממנטו, זהו סרט שלם מבחינה קולנועית. מאוד מעניין לראות מה יעשה נולאן בסרטו הבא אחרי עלייתו של האביר האפל.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: