תחילת שנת הלימודים בראשון לספטמבר מסמלת עבור רבים את סוף החופש הגדול. עבור הסטודנטים באוניברסיטאות "אחרי החגים" מסמל את סוף החופש, שלרוב מתחיל רק לקראת אמצע אוגוסט במקרה הטוב, ואמצע ספטמבר במקרה הרע (לאלו מאיתנו המגישים סמינריונים למשל). ובמקרה שלי החופש הגדול לא ממש קיים. לא שצריך לרחם עליי, אני לא עובד 24/7 אבל להיות אקדמאי כן מבטל את הקונספט הרגיל של יום/שבוע/חודש/שנה. נכון שיש את התקופה שמלמדים ואז התקופה שבודקים עבודות, אבל בכל הנוגע לכתיבה עצמה אין ממש גבולות. יש ימים שאני עובד 12 שעות לפחות כולל סופי שבוע, ויש תקופות שאני לוקח את הזמן בקלות ופורש את הדברים.

עבורי, הימים האחרונים היו תקופת מעבר: סיימתי את מחויבותי כמתרגל ושוקד כרגע על כתיבת הצעה לתיזה ואז בתקווה להתחיל לכתוב אותה. אבל אל דאגה, בקרוב אגיע גם לנחלה: מאמצע ספטמבר עד אמצע אוקטובר אני אבקר בפסטיבל סן סבסטיאן בספרד ואז אהיה בארה"ב לכנס אקדמי. אבל מבחינתי חופשת הקיץ החלה עם ההופעה של מארק רונסון ב-25 לאוגוסט והמשיך בהופעה של אינטרפול ב-30 לחודש שניהם בגני התערוכה. החופשה בחו"ל תהווה את השיא של החודשיים הללו, ואחריהם חזרה לכתיבה אינטנסיבית.

לקרוא את המשך הרשומה «

זהו החלק השלישי (והאחרון) של ההרצאה אותה נתתי לפני שלושה שבועות בחוג לתולדות המוזיקה

החלקים הקודמים נמצאים כאן וכאן

כפי שהבטחתי חזרנו למייקל ווינטרבוטם. ווינטרבוטם שחגג חמישים לאחרונה הוא כנראה הבמאי בעל הספק העבודה המרשים ביותר הפועל כיום, לפחות מבחינת כמותית הפועל כיום. ב-15 שנים הוא עשה 19 סרטים כשלפני זה הייתה לו גם קריירה טלוויזיונית מרשימה כולל הפרק הראשון של המפצח והוא ממש לא בדרך לעצור: בפסטיבל ונציה הבא הוא יציג עיבוד נוסף לרומן של תומאס הארדי, השלישי במספר בקריירה שלו. מתוכנן גם סרט על אברהם שטרן, בנוסף לכך סרט שהוא מצלם כבר כמה שנים שאמור "לתעד" את השינוי שחל באסיר ואישתו, כשכל שנה חלק אחר מצולם כדי לתאר את השינויהאמיתי החל בהם, וכן סרט נוסף עם סטיב קוגן. אני משער שמאז שההרצאה נכתבה הוא כבר החל עוד פרוייקט. כמובן שכמות לא מבטיחה איכות, ויש לו הרבה דרקים בדרך, כמו גנואה או סתם סרטים ששוכחים מקיומם כמו בכוח הלב, אבל גם יש שם כמה פנינות כמו קוד 46.

על ווינטרבוטם נהוג לומר שהוא במאי ללא סגנון. ללא חתימה אישית. אני חושב שיש לו מאפיין אחד מאד מובהק, לפחות החל מ"אמצע" הקריירה שלו, השילוב בין מציאות ובדיון והטשטוש בניהם. והסרט שהחל זאת הוא אנשי המסיבות מ-2002, לדעתי אחד הסרטים הפחות מוערכים בשנות האלפיים, שהוא גם מה שהניע אותי לתת את ההרצאה הזו מלכתחילה. אחרי שדיברתי עליו במשך חודש סינמטק חולון שם גם ראיתי את הסרט שוב, עדיין גיליתי עוד ועוד רבדים ומשמעויות. זה הסרט היחידי שהקרנתי פעמיים באותו הקורס וסך הכל שלושה קטעים. אני זוכר עדיין מה אמרתי על הסרט אחרי הפעם הראשונה: סרט טוב, אבל רק בגלל שאני אוהב את האמנים והתקופה. אוי כמה טעיתי.

 באנגלית שמו 24 Hour Party People על שם השיר של ה"האפי מאנדייס" שהם אחת מהלהקות המככבות בסרט. הסרט מביא את הסיפור של מדצ'סטר, תקופת הפוסט-פאנק ניו-וויב שיצאה מאיזור מנצ'סטר (שכן סלפורד היא לא מנצ'סטר) בסוף שנות השבעים ודעך לקראת תחילת שנות התשעים. אבל הסרט לא מביא את סיפורה של להקה ספציפית אלא של האיש שדחף את הסצנה קדימה, שהחתים את ג'וי דוויז'יון ולאחר מכן ניו אורדר וכן ההאפי מאנדייס – טוני ווילסון. ווילסון אותו מגלם בגואניות סטיב קוגן המופלא  היה שדר טלויזיה מקומי שבעקבות הופעה של הסקס פיסטולס החליט שגם למנצ'סטר מגיע משהו – וגם כדי ששמו ייזכר בהיסטוריה. הוא מחתים להקות מקים את מועדון העל הראשון, ההסיינדה, מקים את לייבל הפאקטורי ומוביל את המהלכים שם. או כך לפחות הסרט אומר.

 בואו נראה קטע שמבהיר את אופיו של הסרט

כבר כאן אתם רואים את המודעות העצמית הבאה לידי ביטוי לאורך כל הסרט: כבר מהפתיחה קוגן/וילסון פונה אלינו, מפרשן את הסרט מסביר שיש דברים שעובדים גם ברמה המעשית אבל גם ברמה הסימבולית, מסביר שהוא היה פוסטמודרניסט הרבה לפני שזה היה פופולארי, מציין את המעבר למערכה השנייה וכו'.

כדי להבין את הייחודיות של הסגנון של הסרט ניתן להשוות את אותו הקטע כפי שהוא מתרחש בסרט קונטרול של אנטון קורביין. קורביין הוא במאי קליפים וצלם שתיעד את ג'וי דוויז'ון בזמן אמת. הסרט שלו מ-2008 מבוסס על ספרה של אישתו של איאן קרטיס, דברה קרטיס, ועוקב אחרי מערכת היחסים שלהם במקביל לזו של הלהקה. הסגנון בין הסרטים ומה הם מנסים לעשות ברור לעין:

דבר אחד נדמה לי נותר זהה בשני הקטעים – ההתלהבות בקהל  מהפיסטולס והיות ההופעה הזו רגע מכונן או כך אומר מייקל ווינטרבוטם/טוני ווילסון. אז לאור ההבדל, ברור שווינטרבוטם חשוב לו פחות האנשים שעושים את המוזיקה, וגם אם טוני ווילסון הוא הגיבור הבלתי מעורער של הסרט,  ברמה האישית אנחנו בקושי מכירים אותו: בשלב מאוחר מגלים על נישואין נוספים שלו, ועל ילד שלא ראינו כל הסרט. הסגנון של הסרט שכולל  שילוב של חומרים תיעודיים ומציאותיים הוא שמייצר את הנסיון שלו לבנות היסטוריה של התקופה ובו בזמן גם שאלות על מה זה לבנות היסטוריה בקולנוע. בעוד השימוש בקטעים של הלהקות מופיעות בעתיד הוא ברור, אותי מעניין האופן בו הוא מדביק את הלהקה ברקע שתראה כמו הפיסטולס בנוסף לקטעי הארכיון שהוא שוזר מאותה הופעה (כנראה. אם באמת היו שם 42 איש, מה הסיכוי שצילמו?). הרי ברור שהחבר'ה ברקע הם כפילים. וייתכן וזהו כן תיעוד אמיתי מאותו אירוע – האופן בו הוא "משחיל" אותו ומלביש אחד על השני הוא המעניין. אבל היחסים המבלבלים של הסרט עם ההיסטוריה של הרוק הם מורכבים הרבה יותר:

 התעתוע והיחס להיסטוריה מגיע לשיא כשהוא "לא זוכר" את שמו של חבר ה- Inspiral Carpets. יותר ממוזיקה, הזיכרון ההיסטורי וייצוגו הקולנועי הוא הנושא של הסרט: כשאישתו של ווילסון בוגדת בו עם חבר הבאזקוקס, המנקה בשירותים – אותו מגלם הדמות במציאות שכביכול שכבה עם אישתו – אומרת אני לא זוכר את זה כך.

ווינטרבוטם החל לבחון את היחסים בין המציאות לבדיוק בסרט זה, והמשיך עם זה בסרטים אחרים: תשעה שירים שכבר ראינו, אבל גם בסרטים רציניים כמו בעולם הזה, המשחזר מעקב אחרי שני נערים אפגנים המנסים להגיע לאירופה. הסרט נראה דוקומנטרי לחלוטין, עם כל השטיקים, אבל זה ממש לא מוקומנטרי. אתה לא מודע לכך עד לסצינה בה הם חוצים מטורקיה לאיטליה במכולה ויש צילום לילה וכל מה שרואים זה חשוך ומסביב נקודות ירוקות המסמלות עיניים. בבוקר פותחים ורבים מתים – השוק הוא כפול: גם על הגופות וגם על העובדה שזה לא דוקומנטרי. עד עכשיו היה קל להסחף עם הסרט ולהאמין לו, אבל זה השלב שברור לך שהוא לא תיעד כלום.

ב- טריסטם שאנדי ווינטרבוטום העלה את רמת הסיבוך: זהו סרט על הפקת העיבוד לטריסטם שאנדי שנחשב לספר שלא ניתן לעבד. באחד הקטעים סטיב קוגן שמגלם את גיבור הסרט הפנימי מרואיין על ידי טוני ווילסון האמיתי על הסט של הסרט. גם בסדרת הטלויזיה המסע קוגן מגלם את השחקן סטיב קוגן שמנסה לפרוץ לשוק האמריקאי ויוצא לשבוע של ביקורת מסעדות בצפון אנגליה עם דמות ושמה רוב בריידן, אותו מגלם, הקומיקאי רוב בריידן. קוגן חושף את כל הפחדים והאגו הכרוך בלהיות כוכב.

האיש שלא ידע להגיד תודה

לסיום, בוב דילן. במהלך השנים הוא זכה לכמה סרטים דוקומנטריים עליו ציינתי כמה מהם: זה של פניבייקר Don't Look Back וכן זה של סקרוסזה No Direction Home  שמורכב מראיונות שעשו איתו (לא סקרוסזה) וחומר ארכיוני. אבל דילן זכה שיעשו עליו סרטים בדיוניים, ובניגוד לביופיק (סרטים ביוגרפיים) כמו הולך בדרכי, או ריי מאותם שנים, שאלו סרטים מאד פשוטים, כמו סרטי הולמארק רק מושקעים הפקתית ועם כוכבים גדולים המתארים בצורה לינארית את העלייה לגדולה (והנפילה, והעלייה שוב) של כוכב מוזיקה, המקרה של דילן הוא אחר.

אני לא שם נעשה ב-2007 על ידי טוד היינס. היינס כבר עשה סרט אחד על כוכב רוק עם אישיות רבת פנים – דיויד בואי בוולווט גולדמיין.גם כאן, ובצורה מרהיבה, הוא  מספר את הסיפור שלא ניתן לספר ומתאים אותו ליוצר אותו מתאר. כל חלק בסרט מגלם את דילן שחקן/נית אחרת, במגוון הגילאים והגזעים. הרעיון של לקחת מספר שחקנים לגלם את אותה הדמות היא לא חדשה, ולפני כמה שנים עשה אותה טוד סולנדז בפלינדרום ולפניו לואיס בוניואל בתשוקה אפלה אבל היינז מפריד בבירור את החלקים ולא בצורה שרירותית כמו האחרים. וזה כאמור מתאים לדמותו המתעתעת והמשתנה של דילן לאורך השנים. הטריילר מסביר זאת היטב.

שלוש שנים לאחר מכן עושה השחקן קייסי אפלק סרט ראשון, סרט דוקומנטרי העוקב אחרי קריירת הראפ של גיסו, השחקן המוערך חואקין פיניקס: בסוף 2008 פיניקס הכריז בהפתעה שהוא זונח את קריירת המשחק לטובת קריירת ראפ. הוא החל לגדל זקן מוזר, סיפק שלל הופעות ביזאריות בתקשורת, במיוחד זו אצל דיויד לטרמן. כתוצאה מהתנהלות זו הוא זכה לשלל חיקויים בטקסי פרסים, צחקו על הנסיון המגוחך שלו להיות זמר, היו בטוחים שזו תרמית- דבר שהתברר כנכון כשהסרט יצא. אבל במשך שנה ויותר, העולם היה בטוח שחואקין פיניקס אכן פרש וחיפש את עצמו. ולא הייתה סיבה אחרת לחשוב אחרת, כל ההופעות הציבוריות שלו היו בפרסונה הזאת. הכל מתועד, לא במצלמה של אפלק אלא של כל רשתות החדשות בעולם. למשל הקטע אצל דיויד לטרמן, שם הוא מלמל דברים ולטרמן די ירד עליו. התגובות שלו למצלמה של אפלק נראות אותנטיות ביותר:

לדעתי זה לא סרט מוקומנטרי, שכן הוא לא מזייף תיעוד של מציאות, אלא הוא מזייף מציאות – אבל בניגוד לסרט מתיחות, זה היה 24/7. זה לא שסה ברון כהן שבא לאנשים כבוראט והתנהג מוזר. זה אם שסה ברון כהן היה בא אל אנשים ומביא להם את הקקי שלו בשקית במהלך ארוחה. פיניקס טען שהוא ניסה לומר משהו על האופן בו אנשים תופסים תוכניות ריאליטי כמשהו לא מתוסרט. ולכן הוא יצא ועשה תוכנית ריאליטי בלי שאנשים יידעו שהם צופים בתוכנית ריאליטי. זהו ללא ספק נסיון מורכב ומעניין לבחון את שאלת הפרטיות במדיה, האותנטיות וגם על מה הוא דוקומנטרי ומה הוא מוקומנטרי.

אני חושב שלא סתם הקולנוע משמש כקרקע פורייה לנסיונות מעניינים בתחום התיעוד והבדיון, שכן כוכבי רוק הם אנשים שכל קיומם הוא הזוהר של הבמה, זוהר שכולנו רוצים חלק ממנו. וכשמנסים להבין מה יש שם באמת, אנחנו נותרים עם כלום ביד, והקולנוע יכול לנסות ולהוציא מזה דברים אחרים שלא בהכרח גלויים.

ראשית ברא ה' את השמים והארץ

(תקציר הפרק הקודם)

כדי להבין את המתח הקיים בתיעוד רוק יש לחזור לראשית הקולנוע ממש: הכל החל 28.12.1895 כשהאחים אוגוסט ולואיס לומייר, שני תעשיינים מתחום הצילום,  מקרינים לראשונה בפני קהל סקרנים בפריז תמונות נעות. אני בכוונה לא קורא לזה סרטים, אלו היו קטעים קצרים שלדקה, שיותר מלהגיד משהו, הפגינו את היכולת של היוצרים לצלם, או במילים אחרות: יו טיוב. מבחינת תוכן הם בלכו על הבטוח, היומיומי: רכבת הנכנסת לתחנה, עובדים יוצאים מהמפעל, תינוק אוכל וכו'. אין עלילה או דמויות. מבחינה הסגנון אז הוא היה מאד פשוט: המצלמה על חצובה, ללא תזוזה, אין התערבות במיזאנסצנה – נטו שיקוף המציאות.

היציאה ממפעלי לומייר- הקולנוע הושתת על ניצול מעמד הפועלים

ההקסמות מהמצלמה ויכולתיה גרמו לאחים לומייר לשלוח נציגים לכל העולם, להביא את המראות הלא מוכרים, כולל גם ישראל. אבל זה היה הסגנון של האחים לומייר, לתפוס באופן חופשי ומשוחרר את מה שקורה – תיעוד נטו – רק שאז כמובן לא קראו לזה קולנוע דוקומנטרי. זה הדבר היחיד שהיה.

אבל למעשה זה לא נכון, וכבר כמה שנים לפני האחים לומייר, תומאס אדיסון האמריקאי הציג גם כן סרטים, כשבכוונה אני אומר הציג ולא הקרין. שכן אצלו במקום הקרנה פומבית, הצפייה הייתה בתוך חור הצצה. הסיבה לא טכנולוגית, אלא יותר כלכלית: בשיטת זו הוא הקסים רווחים. בניגוד לאחים לומייר, המצלמה שלו הייתה כבדה והיא שקלה כמה טונות וכל הצילומים היו חייבים להיות בתוך האולפן המיוחד – וזה יצר את ההבדל התוכני-אסתטי בין השניים. אבל גם אצלו, הקליפים היו קצרים, אבל הם לא יכלו לתפוס את היומיום שכן הם הוגבלו לאולפן, ולכן היה עליו לצלם מופעים קטנים: רקדנים, מתאגרפים וגם אדם מתעטש.

אם ננבור מספיק אצלו, בטח נמצא גם קטע על חתול שמנסה לשרוט את המצלמה.

הפיצול הראשוני הזה ייצר שתי פרדיגמות שעד היום כל הסרטים נמצאים על הסקאלה בין השניים: מצד אחד יש את הגישה התיעודית/ראליסטית, מה שאנחנו מכירים בעיקר מסרטים אירופאים על אנשים קשיי יום. מנגד עומדת הגישה הבדיונית שמציגה אטרקציות, בו הכל מאד מובנה ומסודר, שנוטה יותר לגישה ההוליוודית. אבל זה לא סתם חלוקה, אלא זה עוזר להבין למה השילוב הזה והטשטוש בינו עובד טוב עם מוזיקה – כי זה אגדות חיות, מיתוסים ואת זה קשה לתפוס בקלות ולכן גם לנפץ, ודרוש שילוב מושכל בין שתי הפרדיגמות כדי להגיע לתוצאות משמעותיות בנושא. יש לקחת את כל כוחו של הקולנוע כדי לחדור לעומק הדברים.

אם נחזור רגע לתולדות הקולנוע, אז אחד האנשים שעשה שילוב בין לומייר לאדיסון, הוא הקוסם ג'ורג' מלייס, שהחל לעשות טריקים מול המצלמה ותוך כדי שימוש במצלמה כדי לערוך ולהעלים דברים, או לשים תמונה על תמונה ובכך לעשות שכפולים של עצמו. זה לימד את היוצרים שקולנוע לא חייב להיות סטאטי והוא דבר חי. משם ההתפתחות הייתה די מהירה: באמצע העשור הראשון של המאה העשרים הוכנסה תנועת מצלמה, עריכה מקבילה ועוד. השפה של הקולנוע ההוליוודי (שזה למעשה 95 אחוז מהקולנוע שאנחנו רואים) כפי שאנחנו מכירים אותו היום,שהוא בעצם שקוף לנו, ואנחנו בקושי מודעים לו, התפתח כבר באמצע העשור השני של המאה העשרים דרך סרטיו של די.ווי. גריפית' האמרקיאי. מאז כל שינוי מבחינת צילום ועריכה הוא טכני או גימקי. מבחינת סאונד הקולנוע היה אילם, אבל ב-1927 עם הכנסת הסאונד הסינכרוני בהקרנות, הקרקע הייתה מוכנה לסרטים על מוזיקה. כי למרות שלפני זה תמיד היה מוזיקת ליווי בהקרנות, ואפילו אפקטים אעולם, קשה לעשות סרט על מוזיקה בלי תיעוד גם של הסאונד.

אז מהו הרוקומנטרי הראשון? כנראה שזה היה don't look back של ד.א. פניבייקר האמריקאי מ-67. הסרט עוקב אחרי בוב דילן בעת ביקורו בלונדון ב-1965. לסרט אין ממש עלילה או קו מנחה, אלו פשוט סצנות סצנות בהן המצלמה עוקבת אחרי דילן, בעיקר בעימותים עם אחרים. הסגנון של הסרט הוא מה שמכונה קולנוע ישיר, זרם המאופיין באי התערבות של היוצר כמו מדיניות הכלכלית של ביבי. היוצר הוא שם רק לתעד, מסתכל על הדברים כמו זבוב על הקיר: לפעמים זה על נושאים עם עניין כמו דילן, אבל רבים (ומוצלחים) היו גם על סוכני מכירות, בית ספר תיכון או הפריימריס במפלגה הדמוקרטית בין ג'יי.אף.קיי ל-היוברט המפרי ב-1960. המטרה היא לגרום לסובייקט להרגיש בנוח אל מול המצלמה ושלא ייתן show. בעידן הריאלטי זה נשמע כמעט כמו הזיה, אבל אני חושב שאז עוד הייתה תמימות והתממות לנוכח המצלמה. זה לא שאנשים לא שיחקו מול המצלמה, אבל אני חושב שזה היה מעודן יותר, עם מעט יותר ענווה. תיעוד מסוג זה מעלה שאלות אתיות מצד היוצר: האם להתערב בעת סכנה, מה נחשב מסוכן וכו'. רק לאחרונה פסטיבל סאנדאנס חילק את הפרס בין במאי סרט לבין הגיבור   – ולמרות שהדבר לא היה בסרט מסגנון הקולנוע הישיר, הבעיה היא אותה בעיה: לא הגיוני שהבמאי ירוויח מהסבל של אחרים .

שני יוצרים בולטים בתנועה זו הם האחים אלברט ודיויד מייזלס שבשנת 1970 עשו את תן לי מחסה יחד עם שרלוט זוורין על מסע ההופעות של הרולניג סטונס בארה"ב ב-1969. מה שהחל כעוד סרט רוקומנטרי קיבל תפנית  לאור הרצח של מעריץ על ידי אנשי "הלס אנג'לס" ששימשו כמאבטחים ששכרם הוא בירה – תנו לחבורת אופנוענים קשוחה בירה ללא הגבלה ורק טוב ייצא מזה. מאחר והמעריץ נשא אקדח בית המשפט זיכה את הדוקר, זה והעובדה שהדוקר הוא לבן והקורבן הוא שחור. התקרית התרחשה במופע הסיום של המסע בפסטיבל חינמי שנערך במסלול מירוץ המכוניות באלטמונט קליפורניה. בין המשתתפים ניתן למצוא את קרוסבי, סטילס נאש ויאנג, סנטנה ג'פרסון איירפליין שחבר להקה שלהם הוכה על ידי האופנוענים, הגרייטפול דד היו אמורים להופיע, אבל בעקבות האלימות הרבה ביטלה את הופעתה. כל זה לא מנע מהסטונס להופיע וזו התוצאה:

זוהי דוגמה נפלאה לאופן בו קולנוע מצדיק את קיומו כאמנות. היוצר והמצלמה כבר לא רק שם, צופה אובייקטיבי שמסתכל מהצד ומעביר רשמים, אלא הוא מתערב ולוקח עמדה. האחים מייזליס לא היו יכולים למנוע את הרצח, וגם מיק ג'אגר לא, אבל הוא היה יכול להפסיק את ההופעה. היוצרים עושים את מה שהוא לא עשה – לוקחים עמדה. לכן זה כבר סרט בעיני בעוד הביסטי ביוז קצת פחות. כמובן שגם ללא הרצח והפניית המבט אל ג'אגר זה היה סרט, אבל האקט הזה הופך אותו ליצירת מופת.

חברים למסע

הקולנוע הישיר הוא מודוס אחד של קולנוע דוקומנטרי, כזה שבעקרון לא מתערב, ולמרות שלא הייתה כאן חריגה, כל שאר הסרט היוצרים לא מורגשים. מודוס אחרהוא המודוס המשתתף: היוצר עוקב אחרי ההתרחשות, שואל שאלות, ומדגיש את נוכחותו לא רק לגיבור הסרט אלא גם לצופים. מטאליקה סוג של מפלצת של ג'ו ברלינגר וברוס סינופסקי מ-2004 שייך למודוס זה. הבמאים מצטרפים אל להקת מטאליקה ברגע משבר: אחרי שעזב אותם בסיסט הלהקה ב-15 השנים האחרונות. שלושת חברי הלהקה הנותרים: ג'יימס האטפילד, לארס אולריך וקירק האמט מתחילים לעבוד עם המפיק בוב רוק על האלבום הבא, אבל מערכת היחסים מתוחה, בכל זאת הם עושים זאת כבר עשרים שנה כבר, ודברים השתנו: לג'יימס יש ילדה, ללארס יש אוסף אמנות אדיר ולקירק עדיין יש שיער ארוך. למעשה כשחושבים על זה, אין שום הגיון שחבורת המליונרים הזו תהיה זועמת ותייצר את אותה המוזיקה שפרסמה והביאה לה (בצדק) תהילת עולם. כדי לפתור את הבעיות הם נפגשים עם תארפיסט שמומחה לאנשי בידור, קרי אנשים עם אגו אדיר. הסרט כולל ראיונות עם חברי הלהקה בו הם מדברים על היחסים בניהם, פגישות עבודה בה הם מנסים להקליט חומר, חיפוש אחר בסיסט חדש וכן פגישות עם התראפיסט. מהסרט עולה בבירור ההיררכיה והמאבקים בלהקה: האטפילד ואולריך שהקימו את הלהקה קובעים ומובילים והאמט שהצטרף מעט באיחור משחיל מילה פה ושם. ההקטע שאנחנו נראה הוא אחת הפגישות עם התראפיסט לאחר שהאטפילד חוזר ממכון גמילה לאחר חצי שנה ולארס אולריך לא מוכן לקבל את כל החוקים שצצים בעקבות חזרתו, למשל עובדים רק ארבע שעות ביום.

הסרט מציג את אותם אלילים, שנתפסים כגברים קשוחים, כאנשים פשוטים עם הבעיות שיש לכולנו במקום העבודה ובחיים: המקום שלך בחברה, היחס הנכון בין עבודה לבית, כמה אתה משפיע וכו'. כחלק מתהליך הטיפול עולות מערכות יחסים מן העבר כמו עם ניוסטד שזה עתה עז או מפגש מלא דמעות עם דייב מאסטין ממגה דת' שנזרק מהלהקה בראשית דרכה, בו מאסטין מספר איך כל חייו הוא מרגיש חרא לעומת הזהב שלהם.

מטאליקה הם לא הלהקה היחידה בה היו מאבקי אגו שהתרחשו מול המצלמה. גם לחברי ספיינל טאפ הייתה בעיה. במהלך בהופעה בבסיס חיל האוויר, הופעה אותה סדרה זוגתו של הסולן, התעוררה בעיה מביכה: משדר האלחוטי של הגיטריסט קלט את אותו הרדיו של המטוסים, ובמקום לשמוע את צלילי הגיטררה שמעו את הטייסים, מרוב עצבים הוא החליט לנטוש בזעם באמצע ההופעה:

ספיינלאטפ סרטו של רוב ריינר מ1983 עוקב אחרי מסע הופעות אמריקאי של להקת רוק בריטית נשכחת. בדומה לסרט על מטאליקה יש לנו כאן מעקב: הפעם זה אחרי הלהקה במהלך סיבוב ההופעות ולתוך זה נשזרים ראיונות שערך איתם הבמאי. אבל יש כאן קץ', לא הייתה להקה כזו. זהו סרט מוקומנטרי, סרט שנראה כמו סרט דוקומנטרי, עם כל המניירות, אבל למעשה מספר סיפור שלא היה – כל המופיעים הם שחקנים. זה שונה ממה שאמרתי על כך שכל דוקומנטרי הוא לא ממש אמיתי, במוקומנטרי מסריטים דברים שלא היו ונבראו והופכים אותם להראות כאילו היו. מי שראה את הסרט ב-83 יכול היה לדעת בקלות שהוא לא אמיתי, גם ללא ידע מוזיקלי.מספיק להכיר את רוב ריינר, שכן בתחילת הסרט הוא מציג את עצמו כבמאי הסרט ששמו מרטי דיברגי. חשוב לזכור שריינר היה כוכב באותה עת בגלל הכל נשאר במשפחה. סרטים מוקומנטרים טובים הם כאלה שאתה לא יודע שהם כאלה. אני לא רוצה לתת דוגמאות כדי לא להרוס (מעבר לספיינל טאפ שכבר הרסתי), כי חבל שתראו את הסרט בידיעה שזה שקר. אבל המילה שקר לא נכונה, שכן המטרה כאן היא לא פרופוגנדה, אלא היא לצחוק על, to mock על הז'אר של דוקו ועל הנושא.

כך גם ספינאלטאפ שבו בזמן צוחק על ז'אנר הרוקומנטרי – שמיוחס לו השימוש הראשון במילה הזו בהקדמה של הבמאי – אך גם על הלהקות: גיטרסט היורד על ברכיו ולא יכול להתרומם, תפאורה מיניאטורית ועוד (מומלץ לראות את מיטב הקטעים המצחיקים מהסרט).  אם כי אולי הקלישאתיות של הלהקות גורר קלישאתיות של הסגנון הקולנועי. כוחו של הקולנוע חרג כאן מעבר למשחק בין תיעוד-בדיון: לאחר הצילומים השחקנים החלו להופיע עם השם ספיינל טאפ. אולי מלכתחילה הם רצו להיות כוכבי רוק ומצאו דרך עקיפה להגיע לזה וגם להמנע מהקלישאה בו בזמן כי הם התחילו ממנה.

מאחר ובקטע הקודם  ניתן עוד היה לחשוב שהוא אמיתי, אז הקטע הבא כבר פארודי לחלוטין:

חשוב לזכור, מטאליקה החלה לעבוד בערך מתי שיצא ספיינל טאפ, ולאור הקטע הבא לא ברור מי הפארודיה ומי האמיתי כאן. כמו אצל "ספיינל טאפ" גם להם יש חבר להקה שהתלף יותר מפעם אחת במקרה הזה בסיסט, וזה השאיר ללהקה חור גדול, שכך נראה משפיע עד היום. ובעוד שבספיינל טאפ הטיפול בחבר המתחלף מגיע בצורת בדיחה נוספת: לקראת הסוף, במהלך הופעה אנו רואים את המתופף ואז פיצוץ עשן ומופיע מתופף חדש. במטאליקה לפני שהם בוחנים בסיסטים שונים, נדמה שהם מצאו את החבר החסר בדמות התראפיסט שלהם.ולפי הקטע הבא, המציאות עולה על כל דמיון:

לארס:ד"ר פיל יש לי בעיה, ולא כל כך נעים לי לדבר על כך. ד"ר: אל תדאג, זה טבעי קורה לכולם. לארס: באמת? את כולם המעריצים שלהם שונאים בגלל שהם תובעים אותם על הורדות לא חוקיות?

– שבוע הבא חלק אחרון בו נבחן את הגבולות הנזילים בין מציאות ובדיון-

זהו החלק הראשון של ההרצאה שנתתי במסגרת החוג לתולדות למוזיקה (למרות שמו ולמרות עיסוקי הרגיל, זהו אינו חוג אקדמי, אבל אין סיבה שלא יהיה) ב-25.07.2011 ואני רוצה להודות לישיב וגיל על הבמה הנפלאה של החוג. החלק השני יעלה בשבוע הבא.

הקדמה

כמו שאמר ז'אן לוק גודאר, הנביא מרול "קולנוע הוא אמת 24 פעמים בשנייה". כוונתו היא שכל פריים שמצולם (והסטנדרט הקולנועי הוא 24 פריימים לשנייה אחת) מכיל בתוכו את האמת המזוקקת וזה לאור אופיו האובייקטיבי של המצלמה: המפרט הטכני של המצלמה הוא כזה כך שהמצלמה צורבת על פני הפילם את מה שהעדשה קלטה. ואת זה לא ניתן לעוות – אם כי בעולם דיגיטלי ברור לנו שזה לא נכון, וגם מעט עריכה יכולה ליצור לנו תודעה של שקר, למרות שכל התמונות אמיתיות. אבל בלי קשר ליכולת העיוות, לדעתי ההפך הוא הנכון, קולנוע הוא שקר אחד מתמשך, שכן אולי מה שנקלט הוא אמיתי, אבל מי אמר שמה שהיה מולנו הוא אמיתי? ומי בכלל יכול להיות אמיתי מול מצלמה? לכן הנחת יסוד של פוסט זה (והמשכו) היא שאין אמת בקולנוע. אבל מה שיש זו מציאות, והיא חזקה, ולזה כנראה התכוון גודאר. בגלל שאין אמת אובייקטיבית, ואלס עם באשירנקרא דוקומנטרי. למה הוא כן ו-פרספוליס לא? הרי שניהם מטפלים בחומרי מציאות. כי ואלס עם באשיר לא ממחיז סיפור היסטורי, אלא הוא מנסה להתחקות אחרי אירוע שהיה ומצייר את תהליך החיפוש, הראיונות וגם את הזכרונות. אבל הסרט הוא לא הטבח בסברה ושתילא, אלא הסרט הוא הנסיון של ארי פולמן להבין איפה הוא היה כשזה קרה, הבחירה באנימציה היא מקרית, ולא פוגעת בערך התיעודי של הסרט. זה גם עניין של מוסכמה: הסרט בנוי בסגנון של קולנוע דוקומנטרי: קריינות, ראיונות, מסע חיפוש ושחזור. בפרספוליס יש לנו סיפור היסטורי על חייה של פליטה איראנית. אבל הוא בסך הכל הזכרונות שלה, ולא ההזכרות שלה. ארי פולמן מביא לנו עדויות ושחזורים ובמקום לצלם אותם מעבד אותם לאנימציה. הוא לא המציא כאן הרבה, שכן אין ספור דוגמאות מהקולנוע הדוקומנטרי כמו  הקו הכחול הדק, איש על חוט וכו' – עשו שחזורים ונחשבים דוקו, ואין על כך וויכוח. פולמן בסך הכל עשה את השחזור באנימציה, ובכך אתגר את המושג של דוקומנטרי, אם כי הוא לא הראשון שעשה זאת, אבל כן הראשון שעשה זאת לכל אורכו של סרט באורך מלא: קדמו לו בין היתר שיקגו 10 שחזר למשפט של המתפרעים בעת הוועידה הדמוקרטית שהייתה בשיקאגו ב-1969. הסרט כולל קטעי ארכיון ובהם ראיונות, אבל מאחר והיה אסור לצלם באולם המשפט, אבל כן היה תמלול, אז השחזור שנעשה היה באנימציה. סרט נוסף הוא ריאן זוכה פרס האוסקר לסרט אנימציה קצר:

 http://www.nfb.ca/film/ryan/

 בכל הנוגע  לואלס עם באשיר זה לא מפתיע אותי שסרט העוסק בחוסר היכולת להזכר ישתמש באנימציה במקום בצילומים. זהו גם חלק מהעניין של הסרטים עליהם אדבר, שכן כדי להגיד דברים על כוכבי הרוק, הם היו צריכים לבחון את האופן בו אנחנו חווים אותם ותופסים אותם דרך המצלמות ולמעשה להגיד בו בזמן גם משהו עלינו וכן על הקולנוע. לכן הנושא זה רק רוקומנטרי ומוקומנטרי, אלא הרבה מאד דברים שהם גבוליים ושמאתגרים את התפיסה הרגילה שלנו את המושגים האלה, בין אם אנחנו מומחים או לא. הסיבה לכך שסרטים על רוק מאתגרים את המושגים הללו, היא שכוכבי רוק הם דמויות כל כך נערצות, כאלו שאנחנו בונים עליהם פנטזיות, אבל במציאות הם בני אדם שאוכלים, ישנים ומפליצים בדיוק כמו כולנו. המקום בו הקולנוע מנסה להבין אותם ולא מסוגל באמצעים רגילים מייצר כל מיני סגנונות היברידיים.

ואריאציות של אמונה 

כדי להבין את כוחה של המצלמה לתפוס כוכבי רוק, ארצה להתחיל מהדבר הכי בסיסי, צילום הופעות: זוהי הופעה של פיית' נו מור שערוץ 1 צילם ב-1995 בחיפה זהו צילום הופעות סטנדרטי (סטנדרטי במונחים של ערוץ 1 ב-95 זאת אומרת). יש לנו כאן  שלוש-חמש מצלמות  והנתב עובר בניהן:

כך מצלמים הופעות לצורך שיווקן ומכירת די.וי.די עד היום. קצת קהל, קצת להקה והרבה סולן. אבל 15 שנה אחרי יש גם אופציות אחרות, וכשפיית' נור מור (ויסלחו לי החברים ברוממה) מגיעה לארץ שוב, הצילום כבר נראה אחרת.

בתפקיד עינת שרוף – מייק פאטון

אכן משבר אמצע החיים – אחרת איך אפשר להסביר את החליפה הזו?

מעבר לשינוי בצילום שנובע כמובן מזמינות הטכנולוגיה, גם מייק פאטון השתנה, הוא עכשיו כוכב, ממש בפלאנטה אחרת, ואני לא מבין איך הוליווד, או יותר נכון קולנוע האינדי לא חטף אותו מעבר לקולות שהוא עשה ברובוטריקים 2 – למרות שמבחינתי גם זה מספיק. אם למישהו שם היה שכל היו עושים עליו סרט ונותנים לג'וני דפ לגלם אותו. או להפך.

בימים בהם מחאה כלל ארצית החלה באיוונט אישי בפייסבוק, לא צריך להרחיב הרבה על יכולת הטכנולוגיה לשנות את האופן בו אנו חיים, עם הסמארטפונים לכולם יש את היכולת לתעד כל רגע ולכל אחד יש את היכולת להפוך את זה לזמין לאחרים בלחיצת כפתור. את הרעיון הזה, של זמינות טכנולוגית לקחו שלושה יהודים והחליטו להרוויח ממנו כסף על חשבון האדם הפשוט. וכך קיבלנו את אחלה: אני פאקניג צילמתי את זה!:

מה שאנחנו ראינו זה תיעוד של הופעה של הביסטי בויז מה- 9/10/2004  במדיסון סקוור גארדן. הם חילקו למעריצים חמישים מצלמות ונתנו להם הוראת בימוי אחת ויחידה: לא לעצור לצלם. וכך מקבלים תמונות מאינספור (טוב חמישים) זוויות ומרחקים, אבל בנוסף גם מקבלים כל מיני תמונות של אנשים מתנשקים עם המצלמה ביד אחת, או מישהו עומד ומשתין בזמן שברקע שומעים את ההופעה. את כל אלו ערך MCA, אדם יאוך כשהוא חתום עם הפסבדונים הקבוע שלו נתניאל הורנבלואר.

 זה אולי נדמה כגימיק ורעיון יפה, אבל זה רעיון שלא היה עובד עבור כל אחד, הסגנון המוזיקלי של הביסטי בויז שכולל אינספור מעברים וחיתוכים מתאים לסגנון העריכה זה לא היה עובד למשל עם עידן רייכל. עריכה קולנועית ומיקסים/סימפולים וכו' מאד קרובים אחד לשני, ואולי ארחיב על כך בעתיד.

תיעוד של הופעה במצלמה ביתית יכול להיות גם משהו אחר:

זה חלק מייצג מתשעה שירים של מייקל ווינטרבוטם מ-2004 בכיכובם של קירן אוברייאן ומרגו סטילי. כשמו כן הוא: יש בו תשעה שירים שבני הזוג הולכים לשמוע בהופעות ובין לבין מתפתחת מערכת יחסים – עם כל העליות והמורדות, כהשמוזיקה מאד מייצגת לדעתי את מה שהם עוברים בקשר: בשיא הקשר המוזיקה היא הכי נלהבת וכיפית ובסופה, ברגעים של גסיסה היא איטית ונוגה.  יש כאן שילוב בין מציאות לבדיון: התיעוד של ההופעה היא אמיתית. זוהי הופעה שהתקיימה והשחקנים הגיעו אליה וצולמו במצלמה דיגיטלית קטנה על ידי צוות מצומצם (כמו את כל שאר הסרט). אבל הקטעים האחרים, הסקס והשיחות הם כבר משחק נטו, ואפילו לא ברור כמה מהסקס הוא אמיתי – זה בא לידי ביטוי בעיקר בסצנה בה הבחורה מבצעת בבחור מין אוראלי:אנו רואים אותה מכניסה  את איבר מינו לפיה, ורואים אותו גומר, אבל למעשה יש שם קאט וכשהוא מגיע לפורקן זה לא בהכרח מהפה שלה, אבל בתוך הלהט לא נראה לי ששמים לב. צריך הרבה צפיות כדי לשים לב לניואנסים – הקרבתי בשבילכם הרבה. כמובן שחלק מזה כן אמיתי אבל חלק גם לא, וזה הגיוני, שכן למרות הבוטות זהו אינו סרט פורנוגרפי. ווינטרבוטם מערער כאן גם על האופן בו אנחנו תופסים את היחסים בין מה תיעודי ומה היינו בדיוני במציאות שני השחקנים לא סבלו זה את זה בסופו של דבר לקראת סוף הצילומים. בחלק השני ארחיב יותר על היחס בין דמיון למציאות אצל ווינטרבוטם.

 כל אלו הם לא ממש סרטים, הם תיעוד של הופעות ולא יותר (לא כולל תשעה שירים). הם לא נותנים לנו להבין מיהו האמן שעומד מאחורי זה. מטרתי בפוסט הזה (ובחלק השני) זה לנסות להבין איך קולנוע מנסה לייצג את הכוכבים של הרוק ובעיקר במקומות שבו הוא עושה זאת בצורה מאד לא ברורה. לכן לא אדבר על סדרות או סרטים היסטוריים כמו: Dancing in the Streets או  Live Forever מ-2003, וכיוב'. הם מאד מלמדים, אבל חסר בהם משהו קולנועי.כוונתי היא שהסרטים הללו מובאים מנקודת מבט של היסטוריון ולא של קולנוען. הייתי מאד רוצה לראות סרט רוקומנטרי של וורנר הרצוג או ארול מוריס שניים מהדוקומנטריסטים המובילים כיום. אפילו כשמרטין סקורסזי כבר עושה סרט על הרולינג סטונס (Shine a Light) או בוב דילן (No Direction Home) הוא בקושי שם, הוא אינו מאתגר את ההיסטוריה או את העשייה הקולנועית, הוא ממשיך את הקו הלימודי-היסטורי שהוא עושה בסרטיו על תולדות הקולנוע. אבל אותי מעניין בדיוק מה שחסר בסרטים של סקרוסזי: העימות עם ההיסטוריה, הצגת קונפליקטים באירועים ובאנשים,  הערעור של איך אנחנו תופסים מוזיקה ואת האנשים מאחוריה. אלו סרטים המציבים שאלות אודות המדיום הקולנועי, מה כוחו, מה הגבולות שלו. אבל יותר מכך,לעיתים הם גם מערערים על ההיסטוריה של הרוק. ישנו קשר הדוק בין הרצון לחדש בתוכן הסרט (תולדות הרוק) לבין האופן בו אתה מתאר אותו, ואם אתה רוצה להציג תיזה מהפכנית על תולדות המוזיקה, אז יש לחדש באופן בו אתה מספר זאת, קרי בצורה הקולנועית.

-בשבוע הבא נבחן את ראשית הקולנוע ואת ההשפעה שלה על הקולנוע הרוקומנטרי-

הזמנה להרצאה

12 ביולי 2011

אחרי שלוש שנים בהם הרצתי באוניברסיטה כולל בטקס הסיום של התואר הראשון, הרצאות פנאי, כנסים אקדמאים בארץ ובחו"ל, אני יותר מנרגש ושמח להזמין אותכם להרצאה הכי כיפית שהייתה לי!
זה קורה בעוד פחות משבועיים (יום שני ה-25.07) במסגרת החוג לתולדות המוזיקה (ומי שלא מכיר, זה הזמן להכיר-http://hachug.co.il/) אני אדבר על האופן בו מוזיקה ובעיקר מוזיקאים נראים ונשמעים על מסך הכסף.

מה יותר אמיתי המציאות או הפברוק שלה או אולי יש משהו בין לבין? בכל הנוגע לכוכבי רוק התשובה לא כזאת ברורה, וסרטים שנעשו על מוזיקאים הם מעניינים לא רק כי הם מנסים להביא לנו את הכוכבים שאנחנו כל כך אוהבים אלא כי הם גם מציבים שאלות מעניינות אודות הקולנוע הדוקומנטרי.

קצת ביסטי בויז, בוב דילן, מדצ'סטר ועוד כמה דברים שאצליח לדחוס בשעתיים של ערב מהנה ובלתי נשכח.

ובכל מקרה, יש אלכוהול – אז הכל הרבה יותר נסבל.
הכניסה עולה עשרים ש"ח

האירוע יתקיים בפאב הקוזה נוסטרה, נחלת בנימין 10 תל אביב.

אם תגידו שאתם מהבלוג תזכו לחיוך אוהב!

לינק לאירוע בפייסבוק

http://www.facebook.com/event.php?eid=232058720151011

וטיזר קטן לסרט שעשה לי את החשק לכל ההרצאה

זו רק הייתה שאלה של זמן עד שהפוסט על החרמות וביטולים יהיה רלוונטי, והנה הבלוג לא רץ חודש וכבר אפשר להכנס לעין הסערה. אתמול הודיע ג'לו ביאפרה, אגדת פאנק חיה שעדיין בועטת שהוא החליט לבטל את ההופעה המתוכננת לשבת הקרובה, אך לא את הגעתו לארץ. לפי המכתב שהוא פרסם בפייסבוק הוא יגיע לכאן לבדוק את העניין בעצמו ולהחליט האם מגיע לנו לשמוע את המוזיקה שלו:

"[I] may yet conclude that playing for people in the belly of the beast was the right thing to do in the first place."

אז דבר ראשון, בתור תייר, אתה חייב לעבור באבולעפיה, ואם אתה מספיק בשישי לאבו חסן אז בכלל הרווחת. אם אתה רוצה קצת קולטורה מקומית, אז יש בשבת הופעה של אתניקס בקיסריה, אני יודע בוודאות שאתה פנוי, ואני יכול לארגן כרטיס. דבר איתי. עשיתי לייק לעמוד שלך בפייסבוק, יהיה לך קל למצוא אותי.

יש סמבוסק - אין בעיה בין ישראלים לערבים

 דבר שני, אני מנסה להבין איזה מפלצת בדיוק אתה בודק? אני אוהב להחשיב את עצמי כבעל דעות שמאלניות, כזה שלא רואה בחיוב את המעשים של המדינה שלי בעזה, בגדה המערבית, בשירות של חברות תקשורת, ניהול-שחיתות הכדורגל ומה לא. אבל עדיין, יש כמה וכמה מפלצות גדולות יותר מאיתנו.

לקורא ג'לו: אולי אתה מכיר את השיר והמקום המדובר

 אבל זה בדיוק העניין עם כל הביטולים/החרמות הללו, מה בדיוק הולך פה שלא הולך במקום אחר? ואני יודע שזה לא טיעון, וכל הנלחם ברשע אחד כבר עשה טוב, אבל אני לא אוהב צביעות, ויותר מכך צביעות כלכלית. יש סיבה אחת בדיוק למה כל כך הרבה אמנים מדירים את רגליהם מכאן, ושמים את הסיפור הפלסטיני בקידמת הבמה (ולא באג'נדה – על ההבדל כבר ארחיב) ועל הדרך ממרקים את המצפון וזוכים בנקודות זכות אצל הקהל בעולם: אנחנו לא ממש שווים הרבה. זו אותה סיבה למה רוב האמנים שמגיעים לכאן הם כאלה שהיו ולא כאלה שבשיאם. עבור רוב האמנים, גם המצליחים ביותר, כרגע אנחנו לא שווים את ההשקעה (מרחק, גודל שוק, ביטוח נגד טרור). אבל כשהאמן הוא כבר אגדה עם מעריצים וותיקים וחדשים אז ההפקה שווה את זה. רוצים לראות את "ארקייד פייר"? שמעתי שבשנת 2027 הם מתכננים להתחיל את מופע הקאמבק שלהם באצדטיון ר"ג (שאני בטוח שיהיה מעפן להופעות אז כמו שהוא היום). לכן להפסיד את השוק הישראלי שווה הרבה יותר מאשר לקבל את היח"צ השלילי שמפעילים הארגונים המתנגדים. למיטב זכרוני, אף אחד לא ביטל כאן הופעה של פארק הירקון/אצטדיון ר"ג, זאת אומרת קהל של עשרות אלפים. הכי גדול שבוטל זה "הפיקסיז" (שאני אישית שמחתי שביטלו, כי יום לפני קרעתי את המניסקוס בברך, אז בכל מקרה לא הייתי יכול להגיע. כמו שאומרת הבדיחה על הנ"מ: "אם אני לא טס, אף אחד לא טס"). הכל שאלה של רווח והפסד. גם נראה לי שמישהי כמו מדונה פחות מתרגשת מכמה מאות אקטיביסטים, היא אגדה, ואגדות הן מעל לפוליטיקה.

שימו לב שלא שומעים כמעט ביטולים של להקות מחול למשל. כי גם ככה זה קהל מצומצם, ולא מוצר פופולארי, אז את מי זה מעניין?

זה מופע אחד שאני מצטער שלא בוטל

העניין הוא שאף אחד כמובן לא יבוא ויגיד "מאיימים עליי, ויותר חשוב לי להרוויח בקטאר שם משכנים אותי במלונות 7 כוכבים מאשר במדינה בה גבינה עם גושים נחשבת יוקרתית". אז במקום להתוודות על האמת (מילה כל כך מושמצת בעידן הפוסטמודרני) הם משחררים הצהרות "פוליטיות". הצהרות שבדרך כלל יכללו מספר אלמנטים קבועים: הבנה את המצב של הפלסטיני, גם את הקהל ושזו לא פגיעה בו, ושהם מקווים שיסלחו להם על הביטול ויקבלו אותם בעתיד. כך למשל היה עם אלביס קוסטלו, שזכור לי שמעריצים שלו התאכזבו מהביטול אבל התרשמו מהכנות וההבנה שלו. אבל אני מפספס כנראה משהו במכתב שלו. בניגוד לביטול של הפיקסיז שהגיע בעקבות המשט הטורקי (האם צפוי ביטול של מובי בעקבות הסיקוול?) לא היה אירוע מיוחד לפני ההופעה (זאת אומרת מעבר להפרות זכויות האדם הרגילות הקיימות בשטחים, או ההתנהלות הלא אנושית של חלק מהמתנחלים) ששינה א המצב. האם אדון קוסטלו גילה פתאום שישראל נמצאת בקונפליקט? שאין שחור ולבן שם? אני לא אתחיל עכשיו לנתח את המכתב, אבל לפחות ביחס למשפט:

"Sometimes a silence in music is better than adding to the static and so an end to it."

נדמה שרוג'ר ווטרס הראה שאפשר אחרת כשערך את המופע שלו בארץ בשדה חומוס ויצא כנגד גדר ההפרדה, אם כי בסוף גם הוא התייאש ונמאס לו מאיתנו והצטרף לחרם נגד ישראל. אם קוסטלו לא יכול היה בשירים שלו להביע את העמדה שלו, אז לפחות היה מדבר פוליטיקה (שזה למעשה זכויות אדם יותר מהכל) במהלך המופע במקום ה"TODA"  המסורתי. אבל אם דרך האמנות שלו אין ביכולתו להביע עמדה פוליטית כלשהי, למה שאקשיב לדעות הפוליטיות שלו? כי המכתב הזה הפך אותו לסוג של יחצ"ן (וממליץ מאד לקרוא פוסט נפלא ב"ארץ האמורי" בנושא). האם כשרונו מתמצה לשיר על יופיה של אישה? אם כן, תהיה יפה ותשתוק, ואל תמכור לי אג'נדה בשקל וחצי. אבל מה שקוסטלו עשה בכך שהוא רק שם על השולחן את ההקשר הפוליטי דבר שבא לידי ביטוי בכך שהוא אומר שעצם ההופעה בישראל היא אמירה פוליטית. אני לא מסכים איתו. כי פוליטיקה היא בהכל ובכל מקום, ובכל מקום שתופיע יהיה משמעות פוליטית. אי אפשר להתחמק מזה. ולכן אפשרי להתעלם – אבל בכך שהוא כן מציין זאת הוא למעשה מרדד את השיח הפוליטי-אמנותי במקום לדון בו ברצינות. סימן וי על חובת המצפון. כמובן שאין זה תפקידו לנהל מטה דיון פילוסופי כמו שאני מנסה לעשות כאן, אבל לא מספיק רק להזכיר את הנושא,כדי להיות מעורב באופן אקטיבי, זה רק מעיד על חוסר מעורבות אקטיבית.

המקרה של ג'לו ביאפרה מעניין ומעצבן אף יותר. אני לא יודע עד כמה קוסטלו היה באמת מודע למורכבות המצב בישראל/פלסטין ובקי בפרטים כשהוא חתם על חוזה. הרי אין שחור ולבן, אבל הוא בחר לקחת צד, אז לפחות תתעמק בצדדים. הציעו עבודה, הוא לקח. רובנו לא מסתכלים בקרביים של המעסיק שלנו כשאנחנו מקבלים עבודה ולא ממהרים להפעיל שיפוט מוסרי על כל אקט שנראה לנו לא תקין במבט ראשון. אבל ג'לו ביאפרה הוא סיפור אחר.

ביאפרה הפגין לאורך הקריירה שלו (שנמשכת 35 שנה בערך) מודעות ומעורבות חברתית. הוא ביטל עסקאות עם חברות תקליטים, מפרסמים, הסתכסך עם חברי ה"דד קנדיס" – הכל למען היושרה שלו. לכן אני יותר ממאמין לו שהוא באמת יבחן את המצב וישקול האם ראוי להופיע כאן. זו אינה צביעות בעיני, לא כשהיא מגיעה מאדם כמו ביאפרה. אבל מה שאני לא מבין היא למה עכשיו? איפה היית כשקבעת את ההופעה. הרי ידעת בדיוק לאן אתה נכנס, או לפחות את העובדה שזה איזור בסכסוך. למה לקבוע הופעה ואז לבטל כדי לבדוק את השטח. לא היה לך סופ"ש פנוי לפני שסגרתם את ההופעה ולבדוק מה המצב? אבל חלק מהטענות שלו מרגישות כמו דרך מתוכחמת וארוכה יותר להגיד: לוחצים עליי. אני אלך לבדוק מה קורה, אחזור עם התשובה שתספק את המתנגדים ושיראה כאילו באמת חקרתי, ובא לציון גואל. כם כי תשובה מלומדת יותר רק תשים אותנו באור רע יותר, כי זה לא רק שיש לנו דימוי לא טוב, אלא הוא ממש קיבל את התחושה הזו מביקור פה. נו, מזל שביאפרה הוא אמן שיעשו לו ערב מחווה ב"כוכב נולד", כך שנגמה שתהודה של אמירותיות לא גיע רחוק. כך למשל:

"How fair is it to the organizers to demand a full-on rock show on a few days' notice with a type of music they may not be familiar with?"

אני לא יודע כמה מכם מכירים את המוזיקה של הדד קנדיס (הלהקה בה החל באיפרה) אבל סאונד איכותי שדורש הפקה הוא לא חלק מהקונפסט. ובכלל מדובר באדם שעוסק בעיקר סופקן וורד בימינו. עכשיו אני לא משה יעלון אבל אני חושב שאפילו ברמאללה יש מישהו עם ציוד ביתי להרים מופע שיתאים לסטדנרטים של ג'לו

בהמשך הוא גם תוהה כמה זה יעזור לפלסיטנאים בכלל אם הם לא מתעניינים במוזיקה שלהם. אולי זה אומר באמת עד כמה ביאפרה ושות' הם בעלי השפעה על הסכסוך הזה (ובכלל) ועדיף שלא יעסקו בהחרמות ושאר משחקים בקקה ושפשוט ישירו.

השם שלך באמת הזכיר לי משהו

סמנטיקה של החרמה

עד כאן למבטלים, שבטעות נקראים מחרימים. כי לקבוע הופעה ואז מלחץ כזה או אחר, לא הופך אותך למחרים, זה הופך אותך לחלש אופי. אבל יש גם מחרימים אמיתיים. כמו החבר'ה של ווטרס, וכך הם גם חברי הלהקה הסקוטית "בל אנד סבסטיאן" שהיא הלהקה הפעילה האהובה עליי.

איך בא לידי ביטוי החרם שלהם? בכך שהם לא קובעים הופעות בישראל (אם כי שנים מחברי הלהקה הופיעו בת"א עם אביב גפן לרגע) ולעומת זאת כן מסיירים כאן ובשטחים ומגבשים דיעה מלומדת על בסיס נסיון ולא תעמולה זולה. אמנים כאלה אני מעריך ומכבד – ולא בגלל שהפעולה שלהם יוצאת נגד מדיניות שאני גם מתנגד לה, אלא כי הם החלטיים ויסודיים ולא נותנים לכל מיני ארגוני לחץ להשפיע עליהם. זה להיות בעל עמדה פוליטית אמיתית. אולי אנשים כאן לא יאהבו את זה, ויגידו הסקוטים מה הם מבינים?

רגע, גם אנחנו היינו תחת שלטון של מאוננים לא?

אבל זה עוד תירוץ שלנו להמשיך במה שאנחנו עושים – להתחמק מאחריות ולחיות ולבחור באסקפיזם על פני הרהור על המצב.

האם חרם זה כלי יעיל? לא יודע, אפשר להביא הוכחות היסטוריות לכאן ולכאן אני משער. האם הוא נכון מוסרית? אני חושב שכן. בעיקר בגלל התוצה שלו שאני רואה בפייסבוק: אנשים מתעצבנים כי לקחו להם את האמן האהוב, ואז הם מסתכלים לרגע על המצב פה, ומבינים שיש לזה השלכות גם עליהם, אז מבחינתי החרם שווה.

ולסיום חידה: מי לדעתכם האמן הבא שיבטל את בואו לארץ?

בין הזוכים נכונה יוגרלו זוג משקפיים מגניבים

"שיפרו לי את הראייה הפוליטית" - א.קוסטלו, לקוח מרוצה