היסטוריה בהתהוות

לפני שבועיים הבאתי את הסיפור של קי"ץ: חבורת יוצרים צעירים וותיקים שהתארגנו יחדיו בשנות השבעים והובילו בין היתר להקמתה של קרן הקולנוע הראשונה בישראל. ובכן גבירותי ורבותי, יש לי הרגשה שההיסטוריה חוזרת: ביום שישי ה-19.08.2011 התקבצו 20 ומשהו בחורים ועוד שלוש נשים לצפייה בקונאן הברברי. אתם בטח שואלים את עצמכם מה היסטורי בסרט הזה, ובכן זה לא הסרט, זה האנשים שהתקבצו והאופן בו הם התאספו. בין הנוכחים ניתן למצוא מספר לא קטן של מבקרי קולנוע (בעבר ובהווה), חלקם במדיה המודפסת אבל הרוב בורסיה המקוונת, עורכי אתרי קולנוע, שני מנהלי תוכנייה בסינמטקים (חולון והרצליה), שני מנהלי פסטיבלים נישתיים, ארבעה יוצרים עצמאיים העושים קולנוע ז'אנרי ושולי, מספר לא קטן של בלוגרים בעבר ובהווה, מתרגם סרטים שמצא סרט ישראלי אבוד משנות השבעים והפך אותו לקאלט היסטרי

גם זה קולנוע ויפה שעה אחת קודם

לפחות חצי מהנוכחים למדו בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, עוד כמה עבדו בארכיון של החוג , ועוד כמה מלמדים או לימדו בו.

מפגרים אבל אופטימיים

המחאה השקטה

חלפו ארבעה שבועות מאז שדפני הניחה את האוהל שלה בשדרות רוטישלד וסחפה אחריה מאות אלפי אנשים במדינה – אקט שפתח שסתום שרק חיכה לאדם הנכון בפעולה הנכונה שישחרר אותו. את דעתי על המחאה כבר כתבתי ואני עדיין מחזיק בדיעה זו, כמו שאני מחזיק בדיעה שזה דבר נפלא – יהיו תוצאתיו אשר יהיו. יש דבר אחד שאני לא שותף לו והיא תחושת האופוריה שאני חש שרבים נמצאים בה בעקבות ההפגנה של שבת האחרונה, שהייתה עצומה בכל קנה מידה. זו לא ציניות, כי כאמור, מה שקורה כאן הוא היסטורי וחד פעמי, אלא משהו שמגיע מנסיון חיים: אני רגיל לבנות תילי תילים על דברים שטרם קרו במקום לקחת צעד צעד, ולכן אני לא יכול להרגיש שקורה כאן דבר שמשנה את המדינה, אלא רק את האנשים, את הגישה – וגם זה משהו.

אבל אולי יש סיבה נוספת לכך והיא המצב בו אני נמצא כרגע בחיי והמקצוע בו בחרתי, או יותר נכון הלא מקצוע שבחרתי. סיטואציה זו אינה ייחודית לי, אני מוצא שרבים מחבריי, שרובם ככולם בחרו ללמוד ושואפים לעסוק בדברים הקשורים באמנות וברוח, מרגישים אבודים. ההרגשה היא שיש בעולם מעט מאד אפשרויות שבהם אנחנו יכולים לתת ביטוי לאמנותיות שבנו או למצוא מקום עבודה שנרגיש בו בנוח. כשקונאן אובראיין אומר להורים של בוגרי דארתמות' שאם ילדיהם עשה תואר בפילוסופיה או אמנות אז הסיכוי היחיד שלהם למצוא עבודה זה ביוון העתיקה, זה מצחיק לרגע, ורגע אחרי אתה מבין שאתה גם שם.

בהמשך קונאן מפסיק עם ההומור לחמש דקות ונותן את אחד הנאומים המרגשים ביותר ששמעתי בחיי

צחוק צחוק, אבל במעמד דומה באוניברסיטת תל אביב, אני עמדתי לפני שנתיים כנציג הבוגרים בטקס סיום של התואר הראשון שלי וניסיתי להסביר להורים המודאגים מה עושים עם תואר עיוני בקולנוע. האמת, אני עדיין לא יודע – אבל אני מנסה כל יום מחדש למצוא את עצמי. וכך גם חבריי בוגרי המגמות המעשיות יותר, לא פשוט למצוא תעסוקה כיוצרים. אז רוב האנשים "מחלטרים" בתוכניות ריאליטי, קליפים, או עובדים בור עוזרי הפקה למניהם. זו אינה בעיה רק של יוצרים צעירים בוגרי בתי הספר לקולנוע אלא גם של יוצרים מבוססים: בחודש מאי השנה נכחתי באירוע בפסטיבל דוקאביב בו דנו על עתיד הקולנוע הדוקומנטרי. כמעט ללא יוצא מן הכלל, כל יוצר שעלה ודיברעל התוכניות העתידיות שלו לקולנוע הדוקומנטרי והציג בו חזון מופלא, היה צריך באותה נשימה להתנצל על הפרסומות מהם הוא מתפרנס.

אפשר "להאשים" את המדינה שלא ממנת מספיק את היצירה כאן, אבל אני חושב שהתמיכה הקיימת היא לא רעה, ואני מכיר אנשים שמתפרנסים לא רע ממענקי פיתוח כאלה או אחרים. הבעיה היא משהו עמוק יותר. זה לא רק להיות יוצר, או לעבוד בתחום היצירה, אלא האופציות שיש שם "בחוץ". קל לפתור את הבעיה הזו בכך שאנחנו דור של עצלנים, שלא יודע מהי עבודה קשה ושפשוט צריכים להכנס לתלם. אבל זו בדיוק הבעיה, יש משהו בתלם שהוא מחניק.  הקפיטליזם, וכאן אני מאשים את הקפיטליזם כצורת קיום ולא כמנגנון של הפרטה וכו' – לא מאפשר כך נראה לי, מרגוע. זהו אינו טקסט פוליטי, ואני לא שואף לסוציאליזם או הפיכה. בניגוד למצב המדינה שעליו נלחמים כיום, הבעיה היא רעיונית ולא ביישום של הרעיון – ניתוח פלסטי כבר לא יספיק. מאחר ואני לא שואף שנחזור לעידן הפיאודלי, כי אני די בטוח ששם לא ממש היה לאנשים יכולות לעסוק באמנות במימון המדינה או עבודות נעימה, אני תוהה – מה כן אפשר לעשות לאור המצב אליו הגענו.

העניין עם הקפיטליזם זה שהוא ערמומי, הוא מפתה אותנו לחשוב שנוכל להגשים את עצמנו ולהצליח – כחלק מרעיון הנאורות ממנו הוא צמח – אבל בפועל זה לא בדיוק כך, סוג ההצלחה שהוא מאפשר היא מאד ספציפית ולא מתאימה לכולם. וכך כשהאנשים בעלי האורנטציה האמנותית כבר נכנעים ולוקחים חלק בעולם הזה, האופי שלו פשוט מוציא את החשק: תחרתויות והרדיפה אחר ההצלחה הפכו את העבודות הלא אמנותיות למלחיצות, ואחרי יום שלם של עבודה "רגילה" קשה לא רק למצוא זמן לעיסוק אמנותי, אלא גם כוח והשראה. נכון שקפקא היה פקיד ביטוח – אבל רובנו לא קפקא, אבל אנחנו עדיין רוצים לבטא את עצמנו והעולם צריך גם אנשי רוח שהם לא הענקים. צריך מחנכים, ומחנכים בתור ייעוד לא תפקיד. אבל המסגרת בה אנו פועלים לא מתעניינת בכך.

הקידמה שהגיע הזכות הקפיטליזם מקרבת בין אנשים, מייצרת פלטפורמות שמאפשרות צורות ביטוי שבעבר לא היה ניתן. הודות לטכנולוגיה אני יכול להגיע למאות אנשים עם הבלוג הזה, אבל זה בא עם מחיר מסוים, וזה שהכי רלוונטי לדיון הזה הוא הסגידה לדימוי ותרבות האיסטנט, בעיקר הסגידה למראית העין והצורך בהצלחה אינסטנט – והם קשורים אחד לשני, להגיע להצלחה שטחית, כזו שהיא רק מראית עין של הצלחה, קל להגיע במהירות, אבל נותרת השאלה מה יש אחריה. אותה תרבות דימוי או תרבות איסטנט היא זו שפיטמה את תודעתנו ומנעה מרובנו להיות פוליטיים עד לאחרונה – ופוליטי הוא כאן במובן של לחשוב על היחסים בחברה והאופן בו זה משפיע עלינו. למה להתעמק בבעיות של אחרים או של עצמנו, המצב לא כזה נורא אמרנו לעצמנו, אפשר לספוג עוד קצת.

אני לא מחדש כאן כלום כמובן, ורבים וטובים כתבו על כך שהעולם בו אנו חיים מנוהל ופועל ברוח פרסומות וריאליטי – לא רק כי אלו מקורות הפרנסה העיקריים לאנשי קולנוע (ואני בכלל לא מדבר על האופציות הקיימות בפני בוגרי פילוסופיה) הן גם אלו המכתיבות את התרבות שלנו. לא רק מבחינה כמותית אלא מבחינה רעיונית, המראה נהיה חשוב יותר מתוכן, וכך לאנשים העוסקים בדברים "עמוקים" כמו אמנות או הגות – אין מקום.

ושלא תבינו אותי לא נכון, ישנן תוכניות ריאלטי מצוינות, אם כי השם אף פעם לא היה ברור לי. לא כי אין אמת , אלא כי כוכב נולד היא לא יותר  מתוכנית כשרונות – ואין בכך דבר רע כמובן. השילוב בין הצורך להצליח במהירות והרצון לפרסום הולידה מספר תוכניות שהשטן בעצמו נדמה לא היה יכול להפיק. עולם כזה סותר את העולם האיטי והמהורהר של האמנות וההגות. עולם שלא בהכרח מדיד בלייקים ואס.אם.אסים, כי הבעיה היא לא עבודה קשה מול סטלנות. אמנים עובדים שעות על יצירות שלהם, יהיה זה שיר, פסל או סרט. צריך לנסות ולהכשל הרבה פעמים לפני שמצליחים – אבל מה יחזיק אותנו עד שנצליח?

אין אירוע מחולל שהוביל למצב בו אנו חיים, זה שינוי הדרגתי  והוא החל עם תחילת הקפיטליזם והתפתחות הערים והיווצרות המושג "המונים".  השינוי וההקצנה מורגשים מדור לדור, כנראה שלא במקרה אומרים שדור הולך ופוחת, שכן הבידור ההמוני שאפשרית בעיקר בזכות הטכנולוגיה פוגמת בחלק מהיכולות שלנו (אם כי גם מפתחת אחרות חשוב לציין – כמו תמיד איזון הוא שם המשחק), אבל העובדה שיצאנו לרחובות עכשיו ויצאנו מהאדישות מראה שיש סיכוי. יש סיבה למה אנחנו האמנים לא מוציאים מקום, אין דרישה לנו, ויש גבול כמה המדינה יכולה לממן אמנות שלא נצרכת – אבל השינוי התודעתי שחל כאן לאחרונה אולי יוביל ליציאה מהקופסה גם בכיוון האמנותי ומשם גם יותר מקום לנו האמנים.

זו מחאה שקטה שכן ברור לי ששום מהלך שהמדינה תעשה יוכל לשנות זאת, וזה מה שמדכא. שכן בעוד יש סיכוי לראות שינויים באופן בו אנו חיים במדינה, אני לא רואה כיצד יתרחש שינוי מעמיק בתרבות ובתפיסות שלנו את החיים בעולם המודרני – אבל אולי, לאט לאט ויד ביד עם השינוי הרחב המתחולל כעת בחלקים נרחבים בציבור גם זה יבוא.

מה היה חסר לי בהפגנה אמש?

ערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערבים

ערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערבים

ערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערבים

ערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערבים

ערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערבים

להוציא מאה חמישים אלף איש לרחובות – זה מרשים. להוציא אותם כדי לספר סיפורים כמה קשה לגמור את החודש –  זה מעייף, כולנו יודעים את זה, בגלל זה אנחנו פה. לבוא ולספר כמה ביבי לא טוב, זה מיותר, זה ברור לנו, ולעשות אנלוגיה בין הון-שלטון ועולם תחתון זה מוגזם  – אני נעלב בשמם של משפחת אלפרון, אברג'יל ושות'.

האמת שבאתי סקפטי אמש, לא חשבתי שיבואו אותה כמות של אנשים כמו שבוע שעברה וזה יכול להיות תחילת הסוף. אבל מסתבר שהמחאה רק מתגלגלת ותופסת תאוצה וכמו שאמר אחד הדוברים אמש, העם נהיה מודע למעמד שלו (ניצני קומוניזם במחאה?). אבל השאלה שנותרה היא האם המחאה הזו הולכת להיות אידיאולוגית (אני נמנע משימוש במילת ה"פ" האסורה, ולא אני לא מדבר על Fuck) או תמשיך להיות מגאפון הצועק: "עד כאן! יותר לא תרמסו אותנו". איך זה יקרה – את זה כבר נגלה רק בסיקוול כנראה.

כולנו משה רבנו

אולי אין זה מתפקידו של העם ומנהיגי המחאה להציע פתרונות, אבל רק כשסתיו שפירו עלתה, סוף סוף מישהו אמר משהו בעל תוכן ולא ססמאות מלהיבות: לקצץ בביטחון. זה השומן, זה מה שלא מאפשר להעברת תקציבים למקומות החברתיים. הרי ביבי הוכיח השבוע במסיבת העיתונאים שהוא קוסם גרוע, אנחנו כבר לא קונים את הלהטוטים הזולים שלו. מה שצריך כאן זוהי בנייה יסודית, והיא מתחילה בקיצוץ תקציב הביטחון הלא שפוי, שלא רק שהוא ממן הכנות למלחמה שאולי בכלל לא תגיע וכלי נשק שאולי כבר לא נשתמש בהם,  אבל לך תגיד את למדינה אכולת חרדה. צה"ל גם כולל כוח אדם מיותר בסדיר ובקבע, ופינוקים שבאים על חשבון צרכי  המינימום של חלקים נכבדים מהאוכולוסייה – אבל לך תגיד את זה לגנרלים ונגדים שאוהבים את מנעמי החיים, כמו פנסיה בגיל שבו רוב האנשים טרם סיימו לשלם את המשכנתא שלהם.

 וזה עוד בלי להזכיר את ההתנחלויות. הימין בעצמו מודע לכך שהפתרון לכל המצב אליו נקלענו הוא בין היתר על ידי אג'נדה שמאלנית קיצונית. בהמשך טענה זו נגנזה בטענה כי המחאה היא כבר מעבר לאנשים המובילים אותה. ייתכן מאד שהמחאה היא כבר משהו רחב יותר, אבל הפתרון הוא אותו פתרון, ובאופריה של היציאה מהאדישות אף אחד לא מוכן להגיד את זה. אני משער שאני עונה להגדרה של שמאל-קיצוני הזוי, אבל האמת היא שאני מוכן להיות קצת אגואיסט! מבחינה אידיאולוגית אין לי בעיה שנשמר את ההתנחלויות ותקציבי הענק שלהם – כולל השמירה עליהם, וכבישים עוקפים, שלא לדבר על סבסוד שאנחנו לא זוכים לו כאן. לא מעניין אותי זכויות אדם וכל מיני עניינים שוליים – אבל אני אדם פרקטי, ויודע שכסף לכל הדרישות המוצדקות של המאבק הזה לא יגיעו מהשמיים. גם אם שיטת המיסוי תשתנה והטייקונים ייתנו יותר, ולא יוכלו להתגלח על חשבוננו כמו אילן בן דב זה לא יפתור את כל הבעיות שהמחאה הזו מעלה. שיטת השקשוקה היא דבר מרגיז אבל היא רק תפתור בעיות נקודתיות.

 

גלים של מחאה

העובדה שהמחאה הזו חוצה מחנות פוליטיים וכוללת בתוכה אנשים מכל גווני הקשת החברתית (חוץ מגוון אחד כאמור-  וייתכן ואני טועה. אבל בהפגנות שמאל הזוי יש יותר ערבים מאשר בהפגנות של השבועיים האחרונים) היא לא תצליח. יש כאן דבר נפלא, דבר שלא נראה במדינה מעולם, אבל אני לא בטוח שנזכה לראות את פירותיו כעת. ללא תפיסה משותפת של פתרון ראוי – ואת הפתרונות לא אנחנו צריכים לספק –  לא ישתנה כאן דבר. פתרון פירושו לבחור על חשבון מה יבוא הכסף לטיפול בכל הנגעים. ושינוי שיטת המס לא יוכל לשנות הכל.  אם אמשיך באופוריה האופפת את רוב האנשים סביבי בימים אלו (בתור מישהו שצדק חברתי תמיד היה חשוב לו, אני קורא למה שהיה אמש "שבת") ונגיד שביבי לא מתמודד עם הלחץ ומתפטר (אם כי יותר הגיוני שהוא קודם יתקיף את איראן, לבנון, סוריה, ירדן ופורטוגל  – בכל זאת הכל כשר להגיע למונדיאל וכך גם יזכה לתמיכה בחלקים  מהעם) למי יצביעו כל האנשים הללו? גם אם כל מי שהיה אמש בכל ההפגנות רחבי הארץ יצביעו לאותה מפלגה, הם שווים בין 5-6 מדנטים כך נראה. אבל למי? לחד"ש הם הרי לא יצביעו. כמו שמישהי אמרה,  השלטים של חד"ש שלטו אמש בהפגנה, אבל כדי לא להבהיל אז הלוגו הוסר. כל עוד אנחנו עדיין חיים בפחדנות ולא מוכנים לראות מעבר לעצמנו, כי זה פירושו של החשש מחד"ש, אז השינוי המיוחל על ידי מאות אלפים לא יגיע. האופצייה החברתית השנייה היא ש"ס. אז כל עוד שלא שתוקם כאן מפלגה חברתית שבראש סדר העדיפות שלה הוא המצב החברתי, וכל שאר ההצבעות שלה, למשל בתחום המדיני-ביטחוני יהיו נגזרת של זה (ולי מן הסתם ברור איך זה מסתדר בתמונה הגדולה) אז אין לנו ממש פתרונות באופק.

אפילוג

"בתולדותיו של כל סוג אמנות יש תקופת משבר, בהן הצורה דוחקת לגילומם של אפקטים, שמימושם הלא-מאולץ יתאפשר רק כשתשתנה הרמה הטכנית – הווי אומר, בתורת אמנות חדשה"

                        (וולטר בנימין, יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, ע' 171)

אמירה זו של וולטר בנימין מדברת על האופן בו האפקט האמנותי שאמנות הדא-דא ניסתה להשיג דרך שירה, מייצגים וכו', הקולנוע השיג הודות למבנה הטכני שלו: היותו התחלפות בלתי פוסקת של דימויים היוצרים הלם על העין (ותודעת) הצופה. מה שאמני הדא-דא היו צריכים להתאמץ להשיג, הקולנוע משיג מעצם קיומו, גם בסרטים ההוליוודים הכי "פשוטים" ולא "אמנותיים". המהות הקיומית של הקולנוע מאפשר לאמן הקולנוע לנסות לפתח את האמנות לשלב הבא ולהשיג אפקטים אחרים.

האם הדבר תופס גם עבור פוליטיקה? כי כל עוד המחאה נשענת על הקו "לא פוליטיקה", אין לה סיכוי להתמודד עם האופן בו המדינה מנוהלת, תחת חוקי הפוליטיקה המוכרת לנו. השאלה האם היא תגרום לשינוי מהותי של האופן בו המדינה מתנהלת וכן של האופן בו אנו תופסים אותה ואת עצמנו כחברה וכיחידים כחלק מחברה חדשה. לכן אולי לא נראה כאן שינוי מיידי, שכן אם אתה לא פוליטי, אז לא תוכל להביא תוצאות בשדה הזה, אבל אם אתה חותר לשינוי השדה ויצירת פוליטיקה חדשה – אז הכל אפשרי. אבל זה לא יקרה בקרוב, זה יהיה בגל הבא. אבל אנחנו בדרך הנכונה ללא ספק.

פוסט-סקריפט

בעקבות דיון מרתק שהתפתח בפייסבוק בעקבות הפוסט החלטתי להבהיר משהו וכן להוסיף: הנוכחות הפיזית של ערבים-ישראלים בהפגנה בת"א אמש היא ממש לא העניין. דבר ראשון כי אני לא יכול לראות את כל האנשים הנוכחים, ושנית, היו הפגנות בכל הארץ ויותר מהגיוני שגם יגיעו לשם. מה שהפריע לי הוא העדר האזכור שלהם. ואני לא מקבל את הטענה

אבל יותר מזה, טענו בפניי שאין זה המאבק שלהם, שהבעיות שחווה המגזר הזה הן גדולות יותר. אני הראשון שיסכים לכך ואומר זאת שנים. אבל אז עולה השאלה: האם העם דורש צדק חברתי? מה הכוונה באותו צדק חברתי. כאן כבר אשמח להבהרה, שכן, בניגוד לפתרונות זה נשמע כמו חזון ולא אסטרטגיה, וזה משהו שאמור להיות ברור.

פוסט אורח: אברי רוזן צבי – דיכוי

חברות וחברים, אני שמח להציג בפניכם לראשונה בבלוג פוסט אורח.

יש לי כבוד גדול להעלות את הפוסט הנפלא של אברי רוזן-צבי, חבר יקר ואיש מדהים.

מקווה שתהנו.

דיכוי. זה באופן כללי התהליך שקורה בתקופה האחרונה (חודשים? שנים?) במדינה שלנו. וזה מכניס אותי לדכאון.

באופן גובר אני חש תחושת מצוקה ומחנק אמיתיים לאור מה שקורה לנגד עיניי בשנים האחרונות – מחד התקדמות
בוטה ועקבית של חקיקה המונעת את חופש הביטוי, מצמצמת חירויות אזרחיות ומוציאה מחוץ לחוק מחאה לגיטימית ומאידך חוסר פעולה טוטאלי אל מול התנהגות פושעת של זרמים  מסויימות בקרב ציבור המתנחלים, הימין הקיצוני הדתיים.

כשהצביעה הכנסת השבוע על "חוק החרם" ישבתי נטוע מול ערוץ הכנסת ובהיתי בנאומים של חברי הכנסת השונים, מנסה להתנחם בתחושה שקיימת עדיין תרבות פרלמנטרית כלשהיא במדינת ישראל, אבל בעיקר מקווה לנס כלשהו שבושש לבוא.

התחושה שאוסרים עליך לעשות משהו שאתה יודע שבחברה דמוקרטית צריך להיות חופשי ולגיטימי, התחושה שיכולים
לפעול כנגדך על עשייה לגיטימית, נכונה ומוסרית, היא תחושה נוראית.

התחושה היא שקורעים מידיך את הזכויות שלך, זכויות לגיטימיות ומצפים ממך לחייך ולשתוק.

תחושות אלה מחריפות כשלפורעי חוק בחסות האידאולוגיה המעוותת של הימין עושים הנחות, או גרוע מכך, תומכים בהם.

"חוק החרם" הזה גרם לצעקה בקרב רבים בגלל שהוא מסמל בדיוק רב את מה שהשתבש בשיח הפוליטי הישראלי – המחשבה בימין, שמחזיק ברוב, שניתן להעלים בחקיקה את מה שאינו מוצא חן בעיניו; הפעולה האלימה אל מול הניסיון לשפוך אור על העוולות שמבצעת המדינה; ובתוך כל זה, הפריזמה הקפיטליסטית דרכה מסתכלים חברי הכנסת על כל אלה – החוק בא בסופו של דבר, למנוע פגיעה כלכלית בהתנחלויות, והוא מאיים על אזרחים מהשורה בתביעה כספית.

 הדיכוי מוביל באופן מאד ישיר לתסכול. התסכול יכול לייצר ייאוש ואפתיה, ובאמת נראה שזה מה שזה יצר בקרב רוב האזרחים פה שנפגעו באופן ישיר מהדיכוי (כי למעשה, כולם נפגעים מצמצום החירויות האזרחיות, גם תומכי ימין שאינם מבינים זאת עדיין). את הייאוש הזה אני חש היטב על בשרי יום יום ושעה שעה, כשנראה שהטירוף משתולל פה ושקרוב היום שפשוט לא יהיה פה מקום לאזרחים רודפי שלום וצדק שמבקשים בסך הכל לחיות במדינה מתוקנת, לא קנאית ולא
אלימה.

אבל תסכול גם יכול להוביל להתקוממות כנגד השלשלאות המתהדקות והחישוק ההולך וגובר של החופש, וזה אולי מה שאנחנו מתחילים לראות בימים האחרונים. רוח קרב מנשבת בקרב חפצי החיים ושוחרי החופש במדינה, בעיקר צעירים , בעיקר שמאלנים (וביניהם כאלה שאינם יודעים/מסרבים להודות שהם כאלה כי פוליטיקה נתפסת בעיניהם כמילה גסה).

והתקוממות מורידה קצת את הלחץ בחזה. רק קצת. פתאום מרגישים שאולי לא נעמוד מנגד וניתן שיקרעו חתיכה אחר חתיכה מחופש הדיבור. אולי יש פה עוד מספיק אנשים שפויים שמוכנים להלחם.

 ביום שישי צעדנו יחד ישראלים ופלסטיניים בירושלים, צמצמנו גבולות והראינו שאפשר גם אחרת – לא כאויבים
אלה כשותפים.

בימים אלה יושבים צעירים רבים בשדרות רוטשילד באוהלים. המחאה שלהם בינתיים מבולבלת ומפוזרת, בעיקר כיוון שהם אינם מוכנים לצאת באופן מוצהר נגד לב הבעיה, נגד הפיל שבאוהל – המדיניות הקפיטליסטית הבלתי מרוסנת שמשתוללת פה בעשורים האחרונים, חוסר הדאגה לשכבות הביניים ולשכבות החלשות וסיאוב המערכת הכלכלית. אי אפשר להיות "לא פוליטיים" וצריך לדעת על מה יוצאים לרחובות. הקפיטליזם הוא חלק ממגמת השובניזם הלאומני הכללית, ההפרטה, ההתנחלויות והכיבוש.

 הקריאה צריכה להיות רמה וברורה – אנו רוצים מדינה דמוקרטית וליברלית, שמקדשת את ערכי הסוציאליזם שעליה קמה המדינה הזאת. מדינה שדואגת לחלשים במקום להעשיר את העשירים. מדינה שכל אזרחיה שווים באמת, ללא אזרחים סוג ב' וללא יוצא מן הכלל.

את זה רוצים לקחת מאיתנו, את זה רוצים להכחיד ולהשכיח.

לא ניתן להם.

עכשיו בהבימה: למה לי פוליטיקה? עכשיו!

בפסטיבל ירושלים האחרון (ה-28) זכה נחמן אינגבר באות הוקרה על מפעל חיים. רבים הרימו גבה למה מבקר קולנוע, טוב בסדר, גם מורה אמרו, מקבל פרס הוקרה על תרומתו לקולנוע בארץ. רבים לא יודעים שהוא הקים את מכון הקולנוע הישראלי ועמד בראשו שנים רבות, משמש כמנהל אמנותי של קרן רבינוביץ ובכלל מעורב באינספור פרוייקטים; יוצרים רבים ציינו שהם חייבים לו רבות הודות לעצות שלו שהאירו את סרטיהם באור אחר. אני אישית לא הייתי צריך את רשימת המכולת הזו לדעת שהוא איש דגול, אני יודע את זה כי הוא זכה לקליפ פארודי שרץ ברשת. את הקליפ עשו בני המחזור שלי: גל זלזניאק, דיוויד דויטש ויובל מרקוס – שעושה חיקוי קולי אדיר של נחמן, שבא לידי ביטוי לא רק בטונציה, אלא גם בתוכן. אחד המשפטים הזכורים ביותר בקטע זה מגיע בערך אחרי חצי דקה: "נחמן" צוחק על כך שסטודנטים באוניברסיטת תל אביב הצביעו בהמוניהם למפלגת הגמלאים. מקור הבדיחה היא באלמנט חוזר בשיעורים של נחמן ב-2006, בתקופה שלאחר הבחירות לכנסת ה-17 בה מפלגת הגמלאים זכתה בשבעה מנדטים. חלק ניכר מהמנדטים הגיעו הודות לקולות של צעירים, ונחמן ספק צוחק ספק כועס על הסטודנטים שעשו אקט דבילי רק משום שמאסו בפוליטיקה הרגילה והרגישו שהנה הם עושים מחאה.

היום חמש שנים אחרי, המחאה הזאת מתפוצצת להם בפנים, והם מנסים להריץ מחאה אחרת, אקטיבית יותר. אבל אם מחאה זו לא תשנה כיוון בקרוב, היא גם תתפוצץ לנו בפנים. הגמלאים לא עשו רבות בממשלה ובטח לא למען הצעירים – בכל זאת הם מפלגת גמלאים, קצת ההפך מאנשים שרק בתחילת דרכם כמו סטודנטים. הכלום הזה שהם עשו, הכסאות שהם תפסו לאנשים שאולי היו חושבים יותר על הצעירים מורגש היום בשטח. הצעירים מאסו בכך שדורכים עליהם והדבר בא לידי ביטוי במחאת האוהלים שארגנה דפני ליף (שהיא גם במקרה בת מחזור שלי) שנראית כמו הדרך הנכונה לגרום לשינוי.

אני מאד אוהב את המחאה הזו, שכן היא מוכיחה שאנחנו מוכנים להזיז את התחת שלנו וגם מציגה את כוחו של פייסבוק להניע דברים: מאחר ואני חבר של דפני, אני ראיתי את האירוע בפייסבוק כשעוד היה איוונט אחד מני איוונטים רבים, סתם קריאה אישית של דפני שלא מצאה דירה החליטה לעבור לגור בכיכר הבימה וביקשה מחברים לארח לה חברה. הרשת עובדת במהירות ותוך כמה שעות הדבר נהפך לאירוע המוני. אז נכון שאנחנו זזים כשזה מגיע אלינו ולא לאחרים (אם כי רבים מהפרצופים שם הם כאלו שאני רואה בהפגנות אחרות, רמז: רובן קשורות למשחקי קווים, וטיב הקשר בין השניים יתבהר בהמשך) אבל זה יותר טוב ממה שהיינו בעבר, זה אומר שהגיעו מים עד נפש ואנחנו מוכנים להזיז את התחת שלנו.

זה לא רק הדירות

 כאמור אני מאמין במחאה, ואני חושב שהמתנגדים לה לא רואים את התמונה הגדולה. בוואלה! טוען אוריה כנף שזוהי מחאה של מפונקים שרוצים לגור במרכז העיר ולא מוכנים להתפשר על פלורנטין או על יפו. אז יש לי חדשות בשבילו, גם שם כבר לא זול ביחס למה שאנחנו מרוויחים. כי בזה אפשר אולי לסכם את המחאה: מחירי השכירות עלו והמשכורת שלנו לא. פשוט מאד. ומעבר לפרקטיקה, מרכז עיר צריכה צעירים כמו שצעירים צריכים מרכז עיר. מי בדיוק יחייה אותה ויגרום לה להיות עיר? הצרפתים שנמצאים כאן חודש בשנה? (Je n'avais pas l'intention d'offenser une personne) אם הוא רוצה עיר רפאים, אז אשריו, המחאה אכן מיותרת, אפשר לקפל אותה יחד עם העיר. אבל אם ת"א רוצה להיות עיר ללא הפסקה, אז מישהו צריך לדאוג שהיא לא תפסיק. מעבר לכך, הוא מציג גישה תבוסתנית במעט כשהוא אומר:

"כתל אביבים, אנחנו אוהבים להיאחז בתקווה שיום אחד עירנו תהפוך לברלין, לאמסטרדם, לפריז; לחלום על שבילי אופניים, על רכבת קלה ועל דיור בר-השגה. אך בינתיים עלינו להסתגל למציאות".

אם הבעיה בעיר הייתה רק העדר דירות זולות (כאמור יש לומר מתאימות לרמת ההשתכרות) אז היה אפשר להציע לנו לגור מחוץ לעיר ולהגיע לעבודה ולבילוי (איפשהו בכל הדיון המושג של הנאה ובילוי נהיה טאבו ממש. בקרוב חוק יובש ואיסור קיום יחסי מין לזוגות לא נשואים) במערכת תחבורה היעילה שלנו. כמעט שבלתי אפשרי לחיות מחוץ למרכז ולהתנייד בקלות. וכן, יש רכבת ויש אוטובוסים ,וכן מי שגר בברוקלין לוקח לו שעה להגיע למנהטן. חבל שבישראל לוקח שעה בתחבורה ציבורית לעבור את מה שלוקח שמונה דקות באוטו. ואם זה נחשב להיות מפונק, אז אני מודה – אני מפונק. האם הגענו למצב שבו תחבורה ציבורית היא מותרות? מה עוד נותר לנו בדיוק להלחם עבורו? מה לא נחשב חלום? קוטג' (הגבינה לא הבית. אף אדם בגילי לא חושב על לגור בקוטג'). המחאה הזו היא על דיור, אבל היא למעשה על דרך חיים שאחד הביטויים שלו היא דיור במרכז העיר.

פוליטיקה היא לא מילה גסה

במוצאי שבת הייתי בכיכר, שם נערך מפגש ראשון של "נפגשים בכיכר", מין יוזמת בת של מחאת האוהלים המבוססת על עקרון פשוט: בכל עיר נפגשים בכיכר המרכזית וחושבים על פתרונות.  שם שמעתי אדם המספר שכאן בכיכר אין פוליטיקה. זה הרגע שהבנתי, בצער רב,  שהמחאה הזו תדעך במהרה ומה שיוותר ממנה היא רוח הקרב והיוזמה שהפגינו מאות צעירים, אבל שינוי אמיתי היא לא תחולל. לא כי אין כאן דם ואין המונים, ולא כי לא מציעים פתרון, אלא כי מפחדים ללכלך את הידיים בדבר עצמו. שכן למרות שישנה התעוררות ומודעות חברתית (אם כי חבל שזה קורה רק כשזה נוגע לכיס שלנו) בלי תודעה פוליטית, ולא במובן של ימין/שמאל, אלא במובן של אידיאולוגיה, בחירה בדרך, בגישה – הדבר הזה לא יתרומם. אני כנראה כבר לא מגניב מספיק שאני לא מאמין באנרכיזם, אם כי אני שמח שיש כאלו בעולם שמרעידים את הסיפים וסופגים את האש, אבל בסופו של יום, מישהו צריך לתת פתרון, להציע חלופה למצב הקיים. אנחנו הצעירים לא צריכים בהכרח להציע פתרונות קונקרטיים, אבל חובתנו היא לבחור דרך. לבוא ולהגיד "אני מאמין בסוציאליזם/קומוניזם/הומניזם" או כל איזם שרק תוכלו להעלות על הדעת. יש לי הרגשה, ואולי אני טועה בה, שאנחנו מצפים לפתרון בלי לעשות בחירה ובלי לעשות וויתור. לבוא ולהיות במאהל זו דרך למשוך תשומת לב, אבל היא לא תספק אותנו הרבה זמן. לכן לא מספיק לצאת מהאדישות, צריך גם לוותר על הניהליזם. לא להצביע שוב לגמלאים, וגם לעלה ירוק, כי יש דברים חשובים יותר, מהותיים יותר. פעם הבאה בוחרים במפלגה עם האג'נדה.

לבחור מפלגה זה קצת כמו בזוגיות, ולעולם לא תהיה המפלגה שמתאימה לך בול. יש פשרות, וכמו שאתה מקבל את זה שהיא שומעת ליידי גאגא בקולי קולות בבית, כי מה זה גאגא לעומת החיוך והמגע שלה? הטעם המוזיקלי שלה לא ממש רלוונטי. כך גם עם המפלגה שלך: שכן יחד עם הצעה לבעיית ההשתכרות, היא תכלול גם כמה הצעות שלא מתאימות לתפיסת עולם שלך כרגע, למשל זכויות לפלסטינאים. אבל אולי, רק אולי, הזוגיות הזו תגרום לך להבין שיש קשר בין הדיכוי של מעמד הביינים ומטה בגבולות הקו הירוק, לבין הזלזול המתמשך באוכלוסיה הערבית בארץ ושלא לדבר על הנעשה בשטחים. הכל תחת המטרייה של זילות בבני אדם שהם לא השלטון והפיכתנו לרובוטים וכלי משחק. יש כמובן עוד כמה וכמה קבוצות שסופגות את האש, החל מנשים, זקנים, רופאים, גלעד שליט, זה באמת לא נגמר. יש רק מאבק אחד, צריך רק לבחור איך לממש אותו. פעם אחת זה בשם הקפיטליזם, פעם אחת זה בשם הלאום ופעם אחת בשם הדת. זה לא משנה. כולנו חוטפים על הראש. והגיע הזמן לזוז ולדאוג לעצמנו. סליחה לאחרים.

רם רם – ההמשך כבר לא חוקי

לפני שבועיים עם ביטול ההופעה של ג'לו ביאפרה, כתבתי פוסט על החרמות של מוזיקאים, או יותר נכון ביטולים שמתפרשים כהחרמות . למי שלא קרא אסכם: המילה חרם לא מתאימה לכל האמנים שעולים לכותרות. למעשה כמעט כל אלו שאנו שומעים עליהם ומעוררים את זעם הציבור הם מבטלים ולא מחרימים, וזהו ביטול שלרוב נובע מלחץ ולא אידיאולוגיה – גם אם הם מורחים אותנו שזה בא מעומק ליבם. כמו כן ציינתי שאני מתנגד להחרמות: אני לא רואה באי-דיבור או המנעות משיתוף פעולה דרך להשיג משהו בעולם (לידיעת הקורא בנימין נתניהו), זהו אקט כוחני כמו הכיבוש שנגדו הוא יוצא. אבל גם  סייגתי את דבריי בכך שאם הביטול גורם למעריץ להבין את העובדה שיש כאן "מצב", אז אולי כן שווה. שכן מבחינת אפקטיביות של תודעה, עדיף להיות מבטל מאשר מחרים, גם אם בעיני אנשים מסוימים (אני למשל) חושבים שזה אקט שנעשה בגלל הפחד מהסנקציות של ארגונים שמפעילים לחץ, שכן מי שמחרים לא עושה רעש או בגרסת הזן: אמן שלא מכריז על בואו, האם מישהו מרגיש בהעדרו? משהו שלא מתרחש לא מעניין את החדשות (או את הציבור). לעומת זאת משהו שבוטל, זה כבר בעל משמעות, משהו שאפשר להעלות לסדר יום, קרי לתת לטוקבקים להשתולל.

אבל כשבחונים את זה לעומק גם אותם אמנים  שכן מחרימים אותנו, שמראש מסרבים לבוא לכאן, הם לא בדיוק מחרימים, לפחות לא במובן המילוני של המילה, שכן חרם הוא משהו שאוסרים עליו: "אסור לבוא במגע עם הציבור" או "דבר שהֻטל איסור על השימוש בו ועל ההנאה ממנו" (מתוך מילון אבן שושן), ומה שהם עושים הוא פשוט למנוע מאיתנו את ההנאה מהם עצמם, שזה כשלעצמו עדיין חלק מהזכות הבסיסית של כל אדם, גם אמן עם פרופיל ציבורי. הם מונעים מעצמם את ההנאה להגיע לכאן ניתן לומר, או לחילופין מונעים מאיתנו את ה"זכות" להוציא מאות שקלים לראות אמן מזדקן באצטדיון לא ראוי במחיר לא סביר לאיכות הסאונד.

אסור לאסור

לעומת זאת, חוק איסור הטלת החרם שעבר השבוע משתמש במושג חרם כפי שהוא מופיע במילון. עיקר החוק כפי שמביא אתר הארץ הוא ש:

אדם או ארגון הקוראים לחרם על ישראל, ובכלל זה חרם על ההתנחלויות, יוגדרו כמבצעי עוולה אזרחית. […] חלקו השני של החוק קובע כי אדם או חברה מהארץ או מחו"ל שיכריזו על חרם על ישראל או ההתנחלויות לא יוכלו להתמודד על מכרזים שפרסמה המדינה. מוסדות שיקראו לחרם, לא יוכלו להיות מוגדרים עוד כמוסד ציבורי לפי פקודות מס הכנסה ולא יזכו בהטבות מס. מוסדות אלו גם לא יהיו זכאים לסיוע כספי מהמועצה להסדר ההימורים בספורט ולא ייחשבו כמוסד ציבורי לצורך קבלת תמיכות מהמדינה.

החוק הזה הוא עוד נדבך בספר החוקים החדש שמכרסם לאט לאט בערכי הדמוקרטיה. מדינת ישראל מתחפרת בתוך עצמה, ולא מנסה למצוא פתרון לעובדה שיש אנשים בארץ ובעולם שמבקרים אותה, אלא מעדיפה להעניש את המבקרים ואלו שמעלים סימני שאלה. בין אם זה מתבצע על ידי איסור חרם או מניעת כניסה לארץ, אנחנו לא רוצים שיגידו לנו (שלטון הכיבוש) מה לעשות. אבל אולי היה עדיף שבמקום להשתיק את ההתנגדות, המדינה הייתה מסתכלת בצורה רציונאלית ומנותקת אידיאולוגיה על המדיניות הבעייתית אותה היא מנהלת בגדה המערבית ובעיקר את שלטון הכיבוש המשתולל ללא הפרעה על ידי קבוצות קיצוניות של מתנחלים פורעי חוק.

אז כן, אני בתור סמולן-נאור-חובב דמוקרטיה-שלא-מפחד-מקצת-לכלוך כמובן מתנגד לחוק, החלטתי יחד עם רבים אחרים לפעול נגדו. נכון לעכשיו הבאתי את מחאתי על ידי הוספת פאטץ' לפייסבוק המודיע שאני מחרים את ההתנחלויות.

קצת מרחיק את הבנות לא? ולא רק את הימניות

העניין הוא שזוהי לא התגובה הנכונה ויותר מזה, זוהי תגובה אינפנטילית אפילו, אבל היא התשובה היחידה שאני רואה כאפשרית נכון לעכשיו. חייבים להגיב עכשיו ולא לחכות, חיכנו יותר מדי. ואני שומע קולות של אנשים שטוענים שהם נגד החוק אבל לפעול דווקא נגדו הוא לא הפתרון. אני לחלוטין לא מסכים, חייבים לפעול ועכשיו, וגם אם זה נוגד את האמונה: כפי שציינתי כבר, אני נגד החרמות, ואני לא מבין למשל איך אדם המקבל מימון ממדינת ישראל יכול להכריז על החרמה של עצמו. כשחבר סגל באוניברסיטה ישראלית אומר שיש להחרים את האקדמיה הישראלית, אז בעיני הוא עושה עוול כפול: ראשית, מאין החוצפה להמשיך לקבל משכורת ממוסד ומדינה שאתה חושב שהיא לא בסדר, ועוד קורא לא לשתף איתה פעולה? נגיד והחרם עובד, או לפחות חלקית, כך שמדינת ישראל לא מתרשמת מכל הקריאות לחרם והבידוד שלה, אבל כל העולם מנתק מגע איתנו. מאיפה הוא מצפה שיגיע הכסף לשלם לו? האם כשהמדינה תרקב בבידוד שלה הוא ימשיך לדרוש משכורת? אאבל נעזוב דברים כמו המציאות או הגיון בצד, וכמו שאמרתי, חרם היא לא פתרון. להמנע מלדבר על הבעיה ולוותר על למצוא פתרון היא לא הדרך למצוא פתרונות. לא משנה כמה מדיניות המדינה היא סגורה ולא כזו השואפת פתרון, עדיין יש לפעול בדיבור ולא בהמנעות. אני כמובן לא מדבר על מרצים ישראלים שחיים בחו"ל וקוראים לחרם. זה אולי אקט הנוגד את האידיאולוגיה שאני מאמין בה, אבל הם לא פה, ורובם מסיבה די ברורה גם.

ומה בנוגע לאמנים ישראלים המסרבים להופיע באריאל למשל? מחאה יותר מלגיטימית, אבל יש לזכור שעונשה בצידה. ואם מישהו מסרב להופיע במקום מסוים מסיבה פוליטית, שידע שעליו לשלם את המחיר ולאבד את פרנסתו. בעיני זה רק הגיוני, כי מה הסיכון שאתה לוקח אם אתה רק מסרב? שים על השולחן את הפרנסה שלך – והמחאה תטען במשמעות.

גבולות החרם

אז כן, אני קורא לחרם, דבר שלא הייתי מעז לעשות לפני כן, שכן במחיר של ביסוס מחדש של היסודות הדמוקרטיים של המדינה אני מוכן לפעול בצורה ילדותית, אם כי בניגוד ל-גדעון לוי  אני לא חושב שברקן או רמת הגולן הם חלק מהחרם, ויש לך שתי סיבות: לתפיסתי לא כל היישובים מעבר לקו הירוק הן התנחלויות, ובעוד מקומות כמו אריאל או ברקן הם גם חלק מדיון עתידי עם הפלסטינאים, הם בכל זאת יישובים שמדינת ישראל הקימה כדי לספק מענה כלכלי (וגם טריטוריאלי מן הסתם) ומגיע להם פתרון הוגן, ולקרוא להם התנחלויות נושא נעימה מעליבה מעט בעיני. הבעיה היא עם ההתנחלויות האמיתיות כמו תפוח, איתמר וכו', כאלה שהמילה התנחלות לא מתחילה לתאר אותן. אלא בעיקר יישובי מערב פרוע, בו פורעי חוק בחסות המדינה או בהעלמת עין שלה, לא רק שפוגעים בפלסטינאים אלא גם בצה"ל עצמו. כל עוד אנשים אלו לא מקבלים טיפול על פי החוק, ויכולים לשרוף עצים של פלסטינאים, לדרוס, לירות בהם ושאר התנהגויות שאם היו מתקיימות כאן, היו מקפיצות חצי מהמשטרה אז הדרך לפתרון רחוק מאד. וזה בלי להזכיר את המושג "מאחז לא חוקי". אני כל פעם נדהם שמתנהל דיון על משהו לא חוקי. אם אני עושה עכשיו חרם לא חוקי לא יהיה ממש דיון בנושא. אבל המערב הפרוע הוא המערב הפרוע.

עוד גרסה של המערב הפרוע

אבל גדעון לוי גם קורא להחרים מוצרים מהגולן, ויותר מכך, את כל מוצרי המשטר. אז אני מנסה להבין, האם לוי הולך להסתפק רק בהחרמת הגולן?כי מה עם תל אביב? זו השאלה שממצאת בשלוף אצל ימניים (או לא סמולנייים) לאלו מאיתנו שמתנגדים לחוק החרם או סתם להתנחלויות: "ומה עם שייח' מוניס עליו יושבת אוניברסיטת תל אביב כיום?" וכביכול אין איך לענות על זה. כי כל עוד הוויכוח נותר ברמה ההיסטורית, אלו מסוג הטיעונים שקשה לנצח: כל צד יביא את ההיסטוריון שלו שיקבע את העובדות. אבל זו בדיוק הבעיה, זהו אינו וויכוח היסטורי אלא וויכוח על הקונקרטי-אקטואלי.

פתרונות ולא אידיאולוגיה

אני בן אמצעי בין שלושה ילדים, נצר למשפחה חילונית גאה. שני האחים שלי מייצגים שתי קצוות מנוגדים כמעט: האחד רופא, איש של המדע והרציונאל, והשני איש של אמונה, שבא הלב קובע והולכים על פי תחושה, בהתאם לאמונה ללא צורך לספק תשובות. אני נמצא אי שם באמצע: חושב בצורה רציונאלית אבל מודע לכך שיש בנו הרבה מעבר לרציונאל. הדיונים בארוחת שבת לעיתים גולשים לוויכוחים קולניים על אודות יחסי דת ומדינה וכו'. אני בתור אקדמאי מתחום מדעי הרוח אמור להיות בדיוק האדם להנות משיחות אלו, אבל אני לא נהנה מוויכוחים שגולשים לטונים לא נעימים ובמיוחד שהם לא תורמים לכלום. שכן בעוד כל הטיעונים מבית מדרשו של ריצ'ארד דוקינס וספרו יש אלוהיםשמביא הרופא אולי משכנעים אותנו החילונים-נאורים, הם לעולם לא ישכענו אדם בעל אמונה, וזה כל  היופי באמונה, היא משהו שהולכים איתו, כנגד ההגיון: המדע לא יכול להסביר תשובה להכל, נותר ספק קטן ואותו ממלאת האמונה באל, כפי שאמר סרן קירקגור: "האמונה מתחלת לפעול בדיוק שם היכן שהחשיבה מפסקת."

וויכוחים מהסוג הזה הם בדיוק מה שצריך להמנע מהם גם בכל הקשור לשטחים הכבושים: אין טעם לנסות לשכנע אנשים כאלה או אחרים של מי הארץ הזו. זה מיותר משתי סיבות: אנחנו יצורים שקשה מאד לשכנע ובכל מקרה לכל צד יש מספיק "הוכחות" לצדקתו: אין עם פלסטיני/אין עם יהודי, הפלסיטנים נטשו על דעתם עצמם כי רצו מקום פחות חם/היהודים גירשו את הפלסטינים. אבל עובדה היא שהמיעוט הפלסטיני היושב בארץ ישראל השלמה סובל בגלל השלטון של מדינת ישראל. איך מביאים לכך שהמצב עכשיו יהיה טוב בלי קשר להיסטוריה היא מה שצריך להעסיק אותנו, ולא לנהל וויכוחים על מה הוא אמר וכך כתוב.

אמונה היא לא משהו לזלזל בו, היא להכנע למשהו גדול מאיתנו, משהו לא ידוע. ומעבר לפתרונות קונקרטיים, לא תזיק לנו כאן גם קצת אמונה, שכן היא מה שאנחנו צריכים כדי לשנות כאן משהו. לא להתווכח אלא להאמין ביכולת שלנו לשינוי. גדעון לוי ואחרים מזהירים שאם לא נעצור את החוקים הללו עכשיו, הם בסופו של דבר יכרסמו כל חלקה טובה של המהות הדמוקרטית של המדינה שלנו. הבעיה היא שהחוקים הללו משחקים על מנגנוני השנאה והפחד וכך יוצא שרוב האנשים לא רואים מעבר לפשט של החוק: למנוע פגיעה מיידית בישראל. זוהי שאיפה שרוב האנשים, כולל אני בתוכם בעדם, כי גם אני אוהב את המדינה הזו, היא מקום נפלא, אין לי אחרת, ולא בא לי לראות אותה הופכת למשהו אחר או מאלצת אותי לחפש מקום אחר, שפשוט לא יהיה זה. אבל החוק הזה מייצג משהו אחר ועמוק יותר ומעבר לנסיון שלה שלה להגן על המדינה והיא הדרדרות למקומות לא דמוקרטיים.

הייתי מעדיף לראות את כל הארגונים המתנגדים למדינה ממשיכים לפעול לשינוי ולא קוראים למשהו נגדה, אבל יותר מכך, הייתי רוצה לראות את זה קורה ולא נכפה בשמה של המדינה על חשבון הדמוקרטיה. אני מקווה שיותר אנשים יתעלו על השנאה שלהם לפעולות של ארגונים ואנשים שלדעתם גורמים לנזק מיידי למדינה וייצאו כנגד החוק הזה שגורם לנזק בטווח הארוך, נזק עמוק ובלתי הפיך.

מבוא למניפסטים – חלק שני

אז פעם שעברה למדנו על השינוי שחל בז'אנר המניפסטים הפוליטיים בעקבות פרסומו של המניפסט הקומוניסטי. היום נבחן את המניעים הפוליטיים והסוציולוגים שבגללן מניפסטים עברו מהפוליטיקה לאמנות. שבוע הבא בחלק האחרון של ההקדמה נבחן את הסיבות האמנותיות שאמנים החלו להשתמש במניפסטים.

 הרבה לפני המניפסט הקומוניסטי, אמנים פירסמו טקסטים הצהרתיים ותוכניות פעולה, אבל אלה כמובן לא היו מניפסטים במובן המרקסיסטי של המושג. בניהם ניתן למצוא את ה-Ensenhamens של המשוררים האוקיסטינים או שנינות וכושר ההמצאה (Agudeza y arte de ingenio) של בלטסר גרסיאן (Gracián) . אבל תנועות האוונגרד ששאבו השראה מהמניפסט הקומוניסטי קראו במניפסטים שלהם, בטון רדיקלי, לשינוי מהותי בשדה בו הם פועלים ולא רק הציבו מטרות. הטקסט הראשון המציג חזון כזה הוא  ה"מניפסט הסימבולי" שכתב ז'אן מוריאס (Moréas) והתפרסם בלה פיגרוב-1886, אם כי קיימת מחלוקת האם הוא נקרא מניפסט על ידי מחברו או שמא זוהי תוספת של העורך . מטרתו של מוריאס הייתה להבדיל את עצמו וחבריו מזרמים, בתי ספר ו"איזמים" (ISM's) אחרים שפעלו באותה עת. השאיפה להבדלה וייחודיות אינה חדשה בתקופה זו, ויריבויות היו מאז ומעולם, אבל זהו המקרה הראשון בו האמנות שואבת אמצעי שנועד לפעול בשדה הפוליטי; ובכך שינתה את היחסים בין שני התחומים הללו לעד.

מתי פוליטיקה הפכה להיות אמנות?

 קפיטליזם, מודרנה ואמנות

בחירתם של אמנים בדרך המניפסטציה לא הייתה מקרית: האקלים החברתי-פוליטי שהוביל לכתיבת ופרסום מניפסט הקומוניסטי הוא גם זה שהוביל לשינוי במעמד האמנים בחברה ובצורך שלהם לזכות מחדש בהכרה – והפעם האמנות עצמה לא מספיקה. לצורך כך הם אימצו את אותו הכלי ששימש את הפרולטריון לזכות בהכרה מעמדית והנכיח אותם במודרנה.

מהי המודרנה? המשורר הצרפתי שארל בודלר (Baudelaire) מביא תיאור מאד לא מחמיא או אופטימי של החברה המודרנית, ומבשר על הניכור והבדידות המשמעותית שהיא מנת חלקו של האדם עד עצם היום הזה. האמן בחברה המודרנית, כפי שבודלר מצייר אותה, איבד את ההילה שלו שבעבר הייתה הסמל למעמדו ותפקידו בתוך המארג החברתי. עם שינוי מבנה החברה (עליית הפרולטריון, התבססות הבורגנות) האמן לא מוצא את מקומו יותר, שכן בניגוד לאצולה שהחזיקה אמני חצר, הבורגנות אינה זקוק לאמנים כדי לתאר אותם. כעת על האמן לתפוס את מקומו מחדש כשהפעם תפקידו הוא לחשוף את המנגנונים האידיאולוגיים שמכוננים את החברה הבורגנית. הדבר מוביל אותו לנוע בין שתי פעולות: האחת היא שעליו להצדיק את השבת הילה האבודה דרך האמנות שלו; ובו בזמן העדר ההילה והעדר מקום בחברה נהיה מושג ללעג ובוז על ידי אותה חברה.

ההילה היא לא מאפיין של האמן בלבד, אלא גם של תוצרי האמנות שלו שמבדילה אותה ממוצרי צריכה אחרים (באנגלית נהוג להבדיל ביןHalo  המיוחסת לאמן ו-Aura לאמנות). מושג זה הוטבע על ידי וולטר בנימין (Benjamin) במאמרו המשפיע "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" שטען שבמודרנה, עת בה האמנות החלה להיות אמנות משועתקת, המרחק בין יצירת האמנות לאמן מצטמצמת עד לכדי אפס: "מדי יום ביומו מסתמן במפגיע יותר הצורך לנכס את המושא ולקרבו ככל האפשר בדמות תמונה, או נכון יותר, בדמות העתק". שינוי היחסים בין היצירה לצרכן האמנות, משנה יחד איתו גם את היחסים בין האמן לצרכן.

היחסים החדשים המתקיימים במודרנה הן בין הצרכן לאמנות והאמן, מנכיחים את הבעייתיות הקיימת במעמד האמנות בעידן המודרני. במצבם החדש נטול ההילה האמנות והאמנים צריכים למצוא צידוקים חדשים לקיומם, ולקבע לעצמם מעמד חדש בחברה. מה שהיה הולם בעידן הטרום מודרני/קפיטליסטי אין דיה בו כעת. אחת הדרכים לאשרור מחדש היא באמצעות המניפסט – הכלי שבאמצעותו יכולים האמנים לעמת את הציבור עם הבעייתיות הקיימת במקומם של האמנים במארג החברתי, ואשר באמצעותו הם מאשררים את פעולותיהם. בתקופה המודרנית הפוליטיקה והאסתטיקה החלו להתערבב זה בזו, ועל ידי שימוש בשפה וברטוריקה דומה שהשניים מזינים זה את זה ומובילים לכך שמתקיימים בו יחדיו וללא הבדלה לעיתים (כלשון בנימין) גם "האסתטיזציה של הפוליטי" והן את "הפוליטיזציה של האמנותי". בכך הגבול בין האמנותי לפוליטי מתערער, ומוביל למצב בו לא ניתן להבין את תוצרי האמנות במונחים אסתטיים גרידא ועל מנת להבינם יש לשאול מושגים ורעיונות מן השיח הפוליטי. הערבוב הזה היה מתקיים במימד נוסף של המניפסטים.

פרטים והזמנה לפנות אליי בתגובות/מייל/פייסבוק

הצד השני של המטבע

 כפי שהוזכר לעיל, מוריאס השתמש במניפסט בין היתר כדי להבדיל את עצמו ואת יתר הסימבוליסטים מאמנים אחרים: במניפסט שלו הוא יוצא כנגד הנטורליזם, וכדי לסלול דרך לעליית הסימבוליזם אליו הוא משתייך. כאן אנו רואים את התפקיד הנוסף שיש למניפסט מעבר לתפקידו ביחס בין האמנות לחברה, והוא היחס בתוך השדה האמנותי עצמו. שכן למרות היותו חלק משדה כוח רחב יותר – החברה הקפיטליסטית – השדה האמנותי נבנה על פי חוקים פנימיים ייחודיים לו. בהתאם לחוקים אלו, כותבי המניפסטים יוצרים או מקבצים אמנים לכדי תנועות, בתי ספר, אסכולות וכו'. על ידי חתימה על המניפסט או הסכמה לחסות תחתיו, האמן מצטרף לקבוצה ומביא לה את ההון הסימבולי המשויך לשמו – והוא בתמורה לוקח חלק בהון הסימבולי שיש לקבוצה. הדבר מקבל חיזוק אצל פייר בורדייה (Bourdieu) וטוען שהמניפסט האמנותי משמש רק כדי להבחין את הקבוצה המוציאה את המנשר מקבוצות אחרות הפועלות בשדה, ובכך למעשה שולל את שאר תפקידי המניפסט שתוארו לעיל.

את ההסבר הסוציולוגי הנ"ל ניתן להבין בעוד דרך, כחלק מהפואטיקה של היצירה, ובאופן בו המניפסט משנה את מאזן החרדה של יוצר, ועל כך ארחיב בשבוע הבא.

רק שהחרדה לא תתקע אותך במצב אינפנטילי

אני כאילו, אמן פוליטי כזה, you know

זו רק הייתה שאלה של זמן עד שהפוסט על החרמות וביטולים יהיה רלוונטי, והנה הבלוג לא רץ חודש וכבר אפשר להכנס לעין הסערה. אתמול הודיע ג'לו ביאפרה, אגדת פאנק חיה שעדיין בועטת שהוא החליט לבטל את ההופעה המתוכננת לשבת הקרובה, אך לא את הגעתו לארץ. לפי המכתב שהוא פרסם בפייסבוק הוא יגיע לכאן לבדוק את העניין בעצמו ולהחליט האם מגיע לנו לשמוע את המוזיקה שלו:

"[I] may yet conclude that playing for people in the belly of the beast was the right thing to do in the first place."

אז דבר ראשון, בתור תייר, אתה חייב לעבור באבולעפיה, ואם אתה מספיק בשישי לאבו חסן אז בכלל הרווחת. אם אתה רוצה קצת קולטורה מקומית, אז יש בשבת הופעה של אתניקס בקיסריה, אני יודע בוודאות שאתה פנוי, ואני יכול לארגן כרטיס. דבר איתי. עשיתי לייק לעמוד שלך בפייסבוק, יהיה לך קל למצוא אותי.

יש סמבוסק - אין בעיה בין ישראלים לערבים

 דבר שני, אני מנסה להבין איזה מפלצת בדיוק אתה בודק? אני אוהב להחשיב את עצמי כבעל דעות שמאלניות, כזה שלא רואה בחיוב את המעשים של המדינה שלי בעזה, בגדה המערבית, בשירות של חברות תקשורת, ניהול-שחיתות הכדורגל ומה לא. אבל עדיין, יש כמה וכמה מפלצות גדולות יותר מאיתנו.

לקורא ג'לו: אולי אתה מכיר את השיר והמקום המדובר

 אבל זה בדיוק העניין עם כל הביטולים/החרמות הללו, מה בדיוק הולך פה שלא הולך במקום אחר? ואני יודע שזה לא טיעון, וכל הנלחם ברשע אחד כבר עשה טוב, אבל אני לא אוהב צביעות, ויותר מכך צביעות כלכלית. יש סיבה אחת בדיוק למה כל כך הרבה אמנים מדירים את רגליהם מכאן, ושמים את הסיפור הפלסטיני בקידמת הבמה (ולא באג'נדה – על ההבדל כבר ארחיב) ועל הדרך ממרקים את המצפון וזוכים בנקודות זכות אצל הקהל בעולם: אנחנו לא ממש שווים הרבה. זו אותה סיבה למה רוב האמנים שמגיעים לכאן הם כאלה שהיו ולא כאלה שבשיאם. עבור רוב האמנים, גם המצליחים ביותר, כרגע אנחנו לא שווים את ההשקעה (מרחק, גודל שוק, ביטוח נגד טרור). אבל כשהאמן הוא כבר אגדה עם מעריצים וותיקים וחדשים אז ההפקה שווה את זה. רוצים לראות את "ארקייד פייר"? שמעתי שבשנת 2027 הם מתכננים להתחיל את מופע הקאמבק שלהם באצדטיון ר"ג (שאני בטוח שיהיה מעפן להופעות אז כמו שהוא היום). לכן להפסיד את השוק הישראלי שווה הרבה יותר מאשר לקבל את היח"צ השלילי שמפעילים הארגונים המתנגדים. למיטב זכרוני, אף אחד לא ביטל כאן הופעה של פארק הירקון/אצטדיון ר"ג, זאת אומרת קהל של עשרות אלפים. הכי גדול שבוטל זה "הפיקסיז" (שאני אישית שמחתי שביטלו, כי יום לפני קרעתי את המניסקוס בברך, אז בכל מקרה לא הייתי יכול להגיע. כמו שאומרת הבדיחה על הנ"מ: "אם אני לא טס, אף אחד לא טס"). הכל שאלה של רווח והפסד. גם נראה לי שמישהי כמו מדונה פחות מתרגשת מכמה מאות אקטיביסטים, היא אגדה, ואגדות הן מעל לפוליטיקה.

שימו לב שלא שומעים כמעט ביטולים של להקות מחול למשל. כי גם ככה זה קהל מצומצם, ולא מוצר פופולארי, אז את מי זה מעניין?

זה מופע אחד שאני מצטער שלא בוטל

העניין הוא שאף אחד כמובן לא יבוא ויגיד "מאיימים עליי, ויותר חשוב לי להרוויח בקטאר שם משכנים אותי במלונות 7 כוכבים מאשר במדינה בה גבינה עם גושים נחשבת יוקרתית". אז במקום להתוודות על האמת (מילה כל כך מושמצת בעידן הפוסטמודרני) הם משחררים הצהרות "פוליטיות". הצהרות שבדרך כלל יכללו מספר אלמנטים קבועים: הבנה את המצב של הפלסטיני, גם את הקהל ושזו לא פגיעה בו, ושהם מקווים שיסלחו להם על הביטול ויקבלו אותם בעתיד. כך למשל היה עם אלביס קוסטלו, שזכור לי שמעריצים שלו התאכזבו מהביטול אבל התרשמו מהכנות וההבנה שלו. אבל אני מפספס כנראה משהו במכתב שלו. בניגוד לביטול של הפיקסיז שהגיע בעקבות המשט הטורקי (האם צפוי ביטול של מובי בעקבות הסיקוול?) לא היה אירוע מיוחד לפני ההופעה (זאת אומרת מעבר להפרות זכויות האדם הרגילות הקיימות בשטחים, או ההתנהלות הלא אנושית של חלק מהמתנחלים) ששינה א המצב. האם אדון קוסטלו גילה פתאום שישראל נמצאת בקונפליקט? שאין שחור ולבן שם? אני לא אתחיל עכשיו לנתח את המכתב, אבל לפחות ביחס למשפט:

"Sometimes a silence in music is better than adding to the static and so an end to it."

נדמה שרוג'ר ווטרס הראה שאפשר אחרת כשערך את המופע שלו בארץ בשדה חומוס ויצא כנגד גדר ההפרדה, אם כי בסוף גם הוא התייאש ונמאס לו מאיתנו והצטרף לחרם נגד ישראל. אם קוסטלו לא יכול היה בשירים שלו להביע את העמדה שלו, אז לפחות היה מדבר פוליטיקה (שזה למעשה זכויות אדם יותר מהכל) במהלך המופע במקום ה"TODA"  המסורתי. אבל אם דרך האמנות שלו אין ביכולתו להביע עמדה פוליטית כלשהי, למה שאקשיב לדעות הפוליטיות שלו? כי המכתב הזה הפך אותו לסוג של יחצ"ן (וממליץ מאד לקרוא פוסט נפלא ב"ארץ האמורי" בנושא). האם כשרונו מתמצה לשיר על יופיה של אישה? אם כן, תהיה יפה ותשתוק, ואל תמכור לי אג'נדה בשקל וחצי. אבל מה שקוסטלו עשה בכך שהוא רק שם על השולחן את ההקשר הפוליטי דבר שבא לידי ביטוי בכך שהוא אומר שעצם ההופעה בישראל היא אמירה פוליטית. אני לא מסכים איתו. כי פוליטיקה היא בהכל ובכל מקום, ובכל מקום שתופיע יהיה משמעות פוליטית. אי אפשר להתחמק מזה. ולכן אפשרי להתעלם – אבל בכך שהוא כן מציין זאת הוא למעשה מרדד את השיח הפוליטי-אמנותי במקום לדון בו ברצינות. סימן וי על חובת המצפון. כמובן שאין זה תפקידו לנהל מטה דיון פילוסופי כמו שאני מנסה לעשות כאן, אבל לא מספיק רק להזכיר את הנושא,כדי להיות מעורב באופן אקטיבי, זה רק מעיד על חוסר מעורבות אקטיבית.

המקרה של ג'לו ביאפרה מעניין ומעצבן אף יותר. אני לא יודע עד כמה קוסטלו היה באמת מודע למורכבות המצב בישראל/פלסטין ובקי בפרטים כשהוא חתם על חוזה. הרי אין שחור ולבן, אבל הוא בחר לקחת צד, אז לפחות תתעמק בצדדים. הציעו עבודה, הוא לקח. רובנו לא מסתכלים בקרביים של המעסיק שלנו כשאנחנו מקבלים עבודה ולא ממהרים להפעיל שיפוט מוסרי על כל אקט שנראה לנו לא תקין במבט ראשון. אבל ג'לו ביאפרה הוא סיפור אחר.

ביאפרה הפגין לאורך הקריירה שלו (שנמשכת 35 שנה בערך) מודעות ומעורבות חברתית. הוא ביטל עסקאות עם חברות תקליטים, מפרסמים, הסתכסך עם חברי ה"דד קנדיס" – הכל למען היושרה שלו. לכן אני יותר ממאמין לו שהוא באמת יבחן את המצב וישקול האם ראוי להופיע כאן. זו אינה צביעות בעיני, לא כשהיא מגיעה מאדם כמו ביאפרה. אבל מה שאני לא מבין היא למה עכשיו? איפה היית כשקבעת את ההופעה. הרי ידעת בדיוק לאן אתה נכנס, או לפחות את העובדה שזה איזור בסכסוך. למה לקבוע הופעה ואז לבטל כדי לבדוק את השטח. לא היה לך סופ"ש פנוי לפני שסגרתם את ההופעה ולבדוק מה המצב? אבל חלק מהטענות שלו מרגישות כמו דרך מתוכחמת וארוכה יותר להגיד: לוחצים עליי. אני אלך לבדוק מה קורה, אחזור עם התשובה שתספק את המתנגדים ושיראה כאילו באמת חקרתי, ובא לציון גואל. כם כי תשובה מלומדת יותר רק תשים אותנו באור רע יותר, כי זה לא רק שיש לנו דימוי לא טוב, אלא הוא ממש קיבל את התחושה הזו מביקור פה. נו, מזל שביאפרה הוא אמן שיעשו לו ערב מחווה ב"כוכב נולד", כך שנגמה שתהודה של אמירותיות לא גיע רחוק. כך למשל:

"How fair is it to the organizers to demand a full-on rock show on a few days' notice with a type of music they may not be familiar with?"

אני לא יודע כמה מכם מכירים את המוזיקה של הדד קנדיס (הלהקה בה החל באיפרה) אבל סאונד איכותי שדורש הפקה הוא לא חלק מהקונפסט. ובכלל מדובר באדם שעוסק בעיקר סופקן וורד בימינו. עכשיו אני לא משה יעלון אבל אני חושב שאפילו ברמאללה יש מישהו עם ציוד ביתי להרים מופע שיתאים לסטדנרטים של ג'לו

בהמשך הוא גם תוהה כמה זה יעזור לפלסיטנאים בכלל אם הם לא מתעניינים במוזיקה שלהם. אולי זה אומר באמת עד כמה ביאפרה ושות' הם בעלי השפעה על הסכסוך הזה (ובכלל) ועדיף שלא יעסקו בהחרמות ושאר משחקים בקקה ושפשוט ישירו.

השם שלך באמת הזכיר לי משהו

סמנטיקה של החרמה

עד כאן למבטלים, שבטעות נקראים מחרימים. כי לקבוע הופעה ואז מלחץ כזה או אחר, לא הופך אותך למחרים, זה הופך אותך לחלש אופי. אבל יש גם מחרימים אמיתיים. כמו החבר'ה של ווטרס, וכך הם גם חברי הלהקה הסקוטית "בל אנד סבסטיאן" שהיא הלהקה הפעילה האהובה עליי.

איך בא לידי ביטוי החרם שלהם? בכך שהם לא קובעים הופעות בישראל (אם כי שנים מחברי הלהקה הופיעו בת"א עם אביב גפן לרגע) ולעומת זאת כן מסיירים כאן ובשטחים ומגבשים דיעה מלומדת על בסיס נסיון ולא תעמולה זולה. אמנים כאלה אני מעריך ומכבד – ולא בגלל שהפעולה שלהם יוצאת נגד מדיניות שאני גם מתנגד לה, אלא כי הם החלטיים ויסודיים ולא נותנים לכל מיני ארגוני לחץ להשפיע עליהם. זה להיות בעל עמדה פוליטית אמיתית. אולי אנשים כאן לא יאהבו את זה, ויגידו הסקוטים מה הם מבינים?

רגע, גם אנחנו היינו תחת שלטון של מאוננים לא?

אבל זה עוד תירוץ שלנו להמשיך במה שאנחנו עושים – להתחמק מאחריות ולחיות ולבחור באסקפיזם על פני הרהור על המצב.

האם חרם זה כלי יעיל? לא יודע, אפשר להביא הוכחות היסטוריות לכאן ולכאן אני משער. האם הוא נכון מוסרית? אני חושב שכן. בעיקר בגלל התוצה שלו שאני רואה בפייסבוק: אנשים מתעצבנים כי לקחו להם את האמן האהוב, ואז הם מסתכלים לרגע על המצב פה, ומבינים שיש לזה השלכות גם עליהם, אז מבחינתי החרם שווה.

ולסיום חידה: מי לדעתכם האמן הבא שיבטל את בואו לארץ?

בין הזוכים נכונה יוגרלו זוג משקפיים מגניבים

"שיפרו לי את הראייה הפוליטית" - א.קוסטלו, לקוח מרוצה

מבוא למניפסטים – חלק ראשון

היום אני מתחיל את מה שאני תופס כליבו של הבלוג: היסטוריה של מניפסטים קולנועיים (בניגוד לפוסט השני שהיה מניפסט בעצמו). מעבר לנסיון להעשיר את הידע שלכם, המטרה שלי היא גם לנסות לפתח רעיונות שישרתו אותי בתיזה שלי אותה אני מקווה לסיים בחודשים הקרובים. הפידבק שלכם הוא כמובן חלק מזה ואשמח לשמוע מה אתם יודעים, חושבים ותוהים בנושא. הפוסט הזה עוד לא יעסוק במניפסט קולנועי ספציפי, אלא יהווה מבוא קצר למניפסטים באופן כללי: המקורות שלהם, המטרה המקורית שלהם, השינוי שחל בהם וההשפעות שלהם. החל משבוע הבא אתחיל לסקור מניפסטים ספציפיים.

מקור המניפסטים I  או איך הגעתי לעסוק במניפסטים

לפני הכל הקדמה אישית למבוא. העניין שלי במניפסטים קולנועיים החל לפני שנה וחצי בערך. בספרו של יגאל בורשטיין מבטי קרבה מוזכר מניפסט על סאונד שפורסם ב-1928 על ידי סרגיי אייזנשטיין, וסבולוד פודובקין וגריגורי אלכסנדרוב (שהשניים הראשונים הם במאים מוכרים לא רק בזכות הסרטים שלהם אלא גם על הכתיבה שלהם והם אף נלמדים בשנה א' בלימודי קולנוע). לפי כן ידעתי שיש מניפטים קולנועיים, והכרתי את המניפסט של דוגמה 95, מנשר אוברהאוזן, כתביו של דז'יגה וורטוב, אבל לאט לאט התחלתי להבין שיש כאן תופעה שחוזרת לאורך תולדות הקולנוע. בסקרנות טבעית ניגשתי לקרוא מעט על התופעה, וכאן התגלתה לי הפתעה: אין ממש חומר עליה, ולמעשה היא לא זכתה להתייחסות רבה. על כל תנועה ומניפסט יש חומר רב, אבל על התופעה עצמה, כמשהו המשפיע (או שלא) על תולדות הקולנוע, לא הצלחתי למצוא הרבה. לפתע מצאתי את עצמי עוסק באיזוטריה של לימודי קולנוע (למשל כשסיפרתי בכנס בארה"ב לסטודנטית לקולנוע מהארוורד שיש במחלקה לספרות שלהם את החוקר החשוב בעולם ללימודי מניפסטים, מרטין פוצ'נר, היא התפלאה שקיים תחום כזה בכלל) או לחילופין בעצם יוצר לעצמי נישה – שזו כל המטרה שלנו בחיים לא? אבל מעבר לפונקצניאליות של זה לקריירה האקדמית שלי (שבכלל לא ברור שזה יתרום, אולי להפך, כי כשאין עם מי לנהל דיאלוג, אתה מעט בודד במערכה) אני מאמין שזה נושא חשוב ומגיעה לו את תשומת הלב שאני מקדיש לה. ומעבר לכך, זה גם נושא מעניין ומרתק, לפחות אותי, הודות לקשר שלו לפוליטיקה והיכולת של בני אדם להתמודד עם השלטון: בין אם זה השלטון המדיני (שכנגדו יוצאים חלק מהמניפסטים) או השלטון הקולנועי (הוליווד והקולנוע המסחרי המקומי בכל מדינה) כשרוב המניפסטים משלבים בין השניים.

מקור המניפסטים II או איך מניפסט נולד?

בכל הנוגע למניפסטים, זהו כנראה אחד הדברים היחידים בתרבות שלא ניתן לרדד אותו לכדי תוכנית ריאליטי*, שכן זה משהו שחייב לבוא מלמטה ולמרוד כנגד השלטון, ולא ניתן להנדס אותו באופן מלאכותי. אבל זהו אינו סתם מרד, אלא זה מרד הכולל הצהרת כוונות כוחנית. הייחוד של מניפסט הוא שההצהרה אינה מגיעה באה מעמדת הנחיתות בה נמצא הנתין בפועל, אלא מגיעה עם כוח שקיים בפוטנציה, כוח שנובע מהביטחון של הצלחה וודאית שיבואו בעקבות שינוי המוצהר.

אבל זה לא היה המצב עם מניפסטים מאז ומעולם, את השינוי הזה הביא לעולם המניפסט המוכר מכולם – המניפסט הקומוניסטי. עד פרסומו ב-1848 היה למניפסטים מובן אחר: הוא שימש כהצהרה או הכרזה של הריבון, קרי בעל הכוח והסמכות (המלך, הנסיך, הרוזן, מנכ"ל פיפ"א), אל נתינו. תוכן המניפסט נע בין דיווח על אירועים שקרו (קצת סטאטוס בפייסבוק:"היום לקחתי מס מתושבי הכפר המערבי, אחח אחח איזה יבול של תירס היה להם") או הכרזה על משהו שעתיד להתרחש, כולל שינוי חוקים שהריבון עומד להוציא לפועל. כשנעשה בו שימוש כזה המניפסט הוא עוד כלי בידי השלטון כדי למשטר את הנתינים שלו, בדומה לגביית מיסים ומנגנוני שליטה אחרים, המשמר ומבסס את סמכותו (בצורה לא אלימה). כידוע לנו המניפסט הקומוניסטי שמסמל את השינוי, לא נכתב מעמדה של כוח, אלא של קריאה למהפכה, ואכן רבות מההצהרות המכונות כיום מניפסטים לא זכו לכינוי זה בעת פרסומם, וקיבלו את שמם בדיעבד – הודות לשינוי הרדיקלי במשמעות המושג שחולל המניפסט הקומוניסטי.

השינויים שחלו במניפסטים בפועל קשור באופן הדוק למקור האטימולוגי של המילה מניפסט שמגיע מהמילה הלטינית manifestus שפירושה 'לקחת ביד' ( כשם תואר- "דבר אותו לוקחים ביד"). עם המעבר לשפות המודרניות הוא הפך להיות שם עצם, שפירושו רשימה או תכולה של מטען. במהלך המאה השש-עשרה חל המעבר לכדי המשמעות היותר נפוצה היום: 'הכרזה או הצהרה לציבור' ומה שהתשנה הוא עמדת הכוח והסמכות של הדובר. בעוד שבכל המופעים של המושג לאורך ההיסטוריה הוא תמיד שמר על הצביון הציבורי שלו – מניפסט הוא תמיד משהו הפונה לציבור – בין אם זה בגרסה הטרום קומוניסטית כפי שהצגתי לעיל ובין אם זה באלו שבאו אחרי המניפסט של מארקס ואנגלס. אבל המנפיסטים המעניינים יותר, אלו ששרדו לאורך ההיסטוריה, שמרו על המקור הלטני של המילה שכן מטרתן היה לקחת משהו ליד, לחולל שינוי בפועל. מכאן ניתן להבין שהשינוי שחוללו מארקס ואנגלס היה זרוע שם במושג עצמו, ורק היה צריך למצוא את הדרך להביא אותו לידי ביטוי (באנגלית זה נשמע טוב יותר to manifest it).

גם הוא נסיך. למרות שלא בטוח שהוא כתב מניפסט

המניפסט הקומוניסטי

160 years of influence over hundreds of millions of people, labor unions, political parties, belief systems, works of art, revolutions, wars across all the continents of the world save for Antarctica, and maybe if penguins could read. . .  And not just influence, but be the actual cause of major changes in empires and regimes, not to mention deaths by the tens of millions, and gulags named and unnamed in countless countries (Robert Rosenstone. "Space for the Bird to Fly".in Manifesto for History. Ed. Keith Jenkins, Sue Morgan and Alun Munslow)

אני לא חושב שיש צורך להציג את המניפסט הקומוניסטי או את השפעתו על העולם. אבל מה שחשוב לעניינו הוא שייתכן שההשפעה הרחבה שלו נובעת לא רק בגלל הרעיונות האוטופיים אותם הוא הציג, אלא גם בגלל האופן בו הם הוצגו. זאת אומרת לא רק מבחינה תוכנית הוא היה מהפכני וחדשני אלא גם מבחינה צורנית.

המניפסט הקומוניסטי משקף את רוח התקופה בה הוא פעל – המודרנה. הוא מנסה לחולל מהפכה שתהיה שונה מאלו שקדמו לה, ובמקום להסתמך על העבר כבסיס לפעולותיה, היא דווקא רואה בעתיד כמקור לכוח שלה. על ידי כך נשמר איזון בין אופן השימוש המקורי של המושג, בו בעל הכוח הציג אותו בהצהרה שלו, לבין הגרסא המהפכנית שלו: הכוח והסמכות עדיין הכרחיים לדובר, רק שהם לא חייבים להיות שם בפועל, אלא הוא נובע מהעמדה העתידית שאותה יתפוס הדובר בעקבות השינוי עליו מצהירים . כך למשל אצל מארקס ואנגלס עצמם ניתן למצוא הצהרה כמו : "קיצורו של דבר, טוענים אתם כלפינו, שברצוננו לבטל את קניינכם שלכם. אמנם כן, זה רצוננו" (המניפסט הקומוניסטי במבחן הזמן.הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003. ע' 51) אין כאן תיאור של דבר שהתרחש שמייצג את הכוח שיש לדובר, או הכרזה על תכנון של פעולות שיש בכוחם של הדוברים לבצע כעת. מה שיש כאן אלו אותן פעולות ושאיפות עליהם הם מכריזים, שיהיה בכוחם לבצע לאחר שהמניפסט יממש את עצמו.

זוהי ואריציה על מבע ביצועי של ג'ון אוסטין: אם אצל אוסטין כוחה של מילה נובעת מהסמכות שיש לדובר אותה, למשל כשכומר אומר: "אני מכריז עליכם כבעל ואישה" המילים מקבלות משמעות בעולם משום תפקידו של הכומר והסמכות הנלווית לכך. במקרה של מניפסטים הסמכות היא לא כזאת שמתקיימת כעת, אלא כזאת התגיע בעתיד, בעקבות המבע הביצועי הספציפי.

בניגוד למבע ביצועי או למניפסט זה מקרה של אדם שכל הסמכות שלו נשענת על העבר.

קדימה אל המלחמה

ההצלחה של המניפסט הייתה אדירה: לא רק בגיבושה של התנועה הקומוניסטית, אלא גם בהשראה שנתנה למפלגות ותנועות רבות לבסס את עצמם באמצעות מניפסט משל עצמם. אבל היה במניפסט הזה משהו שמשך את העין גם לאמנים, ובעיקר אמנים אוונגרדים, כאלו שמחפשים לחדש ולזעזע את אמות הסיפים באמנות (וזאת בהתאם לפירוש של המילה Avant-garde – לפני המחנה. ואני אומר את זה בסמכות אקדמאית אחרי שהבוקר קיבלתי את הפטור המיוחל שלי מצרפתית). למרות שתנועות אמנות אוונגרדיות היו קיימות עוד לפני פרסום המניפסט הקומוניסט, השימוש במניפסט חולל שינוי במושג זה: הוא תרם להגשמה מלאה יותר של המושג ולתפיסה עצמית מגובשת יותר של האמנים את עצמם.

את הסיבה לכך ניתן למצוא באופון בו מארקס (ובמובן מסוים גם אנגלס) מתייחס למושג "אוונגרד": השימוש הפוליטי במונח אוונגרד נעשה על ידי מארקס כדי לתאר קבוצות של סוציאליסטים אוטופיסטים שלשיטתו היו יותר מתקדמים מקבוצות פוליטיות אחרות ולכן היו קרובות יותר להביא את המהפכה ולכונן אוטופיה. כפי שראינו, עבור מארקס ההתנקות מהמסורת המהפכנית שקדמה לו היא חלק מהותי מכל מהפכה עתידית שתבוא, דבר שבא לידי ביטוי באופן בו המניפסט הקומוניסטי שואב את כוחו מהעתיד ולא מהעבר. אותה החדשנות שקבוצות פוליטיות אלו הציגו הוא גם מאפיין שלקחו האמנים האוונגרדיסטים ומימשו אותו דרך במניפסטים שלהם. אם כן זה לא מספיק רק לדבר עם "קול העתיד" אלא יש צורך גם להציג רעיונות חדשניים – שילוב בין צורה ותוכן.

אל תפחדו לנסות את זה בבית, זה לא מסוכן.

מניפסטים ואמנות – טיזר

אז מה הם אותם מניפסטים אמנותיים? כדי לגלות את זה תצטרכו לחזור לכאן שבוע הבא. בנתיים כמה לינקים קשורים פחות או יותר שיעסיקו אותכם עד פעם הבאה:

יאיר רוה ממשיך להתעסק במוסדות הקולנוע הישראלי, והפעם הוא מביא את הצעדים שעושה שאול דישי בדרך לשינוי ארגוני באקדמיה הישראלית לקולנוע.

פתחתי את הבלוג עם הטענה שאין כזה דבר הפרדה בין פוליטיקה לאמנות, וכל הופעה או תערוכה אצלנו הוא בעל משמעות פוליטית וכך גם כל ביטול או החרמה. היום בהארץ שתי כתבות הקושרות בין אמנות איראנית לפוליטיקה: הראשונה עוסקת בתערוכה של אמנים איראניים המתקיימת בת"א. השנייה על הבעייתיות להיות אמן באיראן לאור ההצלחה במערב. הבעיה עם שתי הכתבות הללו, שהם חוטאים במה שחוטא גם הפוסטים שלי העוסקים בפוליטיקה: הם בקושי עוסקים באמנות עצמה. בכך האמנות נהפכת למושא פוליטי נטו ומאבדת את הקיום האסתטי שלה. אבל אני מאמין שבכל הקשור לקולנוע לפחות (ואולי הדבר נכון גם לאמנות איראנית עכשווית) יש מספיק אנשים העוסקים בדיון אודות האמנות ומשאיר לנו את העיסוק בפוליטיקה של התחום.

אני לא יודע כמה מקוראי הבינו את בדיחת הספורט שהשחלתי באלגנטיות לפוסט על קולנוע משעמם, אבל בכל מקרה אני מפציר בכולם, גם מי שספורט הוא ממנו והלאה לעניין בפוסטים הבאים, שכן כמו שהכתבה על האמנות האיראנית לא עוסקת באמנות כמעט כך גם הכתבות הבאות: ספורט הארץ הקדיש השבוע את הגליון של יום ראשון לספורט במגזר הערבי. אני ממליץ בעיקר על זוהיר בהלול ותמיר שורק. פרוייקט זה מצטרף לגליון המיוחד מלפני שבועיים (למעשה זה כמעט כל הגליון אבל כולל את עמוד השער) שהוקדש לנבחרת הנשים בכדורסל לפני אליפות אירופה, לעומת בוקסה קטנה בעיתונים אחרים. אמרתי זאת בכמה הזדמנויות: חרף כל האירועים שנדמה שמכרסמים בדמוקרטיה שלנו, כל עוד עיתון הארץ קיים, אני מרגיש בטוח. וזה בא לידי ביטוי דווקא בספורט ובתרבות ולא בטורים של גדעון לוי או עמירה הס (שכבודם במקומם מונח) אבל ביקורת אמיתית היא בכל הכיוונים. טענה דומה ניתן למצוא אצל  מירב מיכאלי שכותבת יום אחרי פרסום המוסף על הספורט במגזר הערבי על חשיבותו של הספורט לדו-קיום.

ומשהו קליל יותר: הפורמולה 1, כנראה מפעל הספורט העשיר ביותר בעולם, המגלגל סכומים בלתי נתפסים, עומד בצומת דרכים וייתכן ויעבור שינוי דרסטי. אבל השינוי הוא פוליטי-כלכלי ולא טכנולוגי או חוקתי, זאת אומרת הקשר לספורט עצמו מינורי, והכל עניין של יחסי כוחות. וזה מתקשר לעניין המעסיק אותי כאן בבלוג הזה (רק בהקשר של קולנוע לרוב): מי קובע מה בתרבות שלנו, ועד כמה הכסף והפוליטיקה לא מעלימים לנו את הדבר האהוב עלינו?

*אם אבי ניר, יואב צפיר, יורם זק או כל מפיק/עורך תוכן/זכיין עוקבים אחרי הבלוג וירצו לשכור את שירותי כיועץ ל"מניפסט התהילה" ניתן ליצור קשר דרך הבלוג.