המוות ואני – הספד לסבא

פעם אחרונה שראיתי את סבא שלי היה לפני שנה וחצי ויומיים בחתונה של אחי. זה היה כבר השלב בו הוא בקושי זיהה אנשים. פעם קודמת שראיתי אותו היה עשרה חודשים לפני כן. אבא שלי התקשר ואמר שאני חייב לבוא לבקר, כי אלו ימיו האחרונים של סבא.

אתמול באמת היה יומו האחרון, ולמרות שטוב שהיום הזה הגיע, כי יש שלב שחיים הם כבר לא חיים, והסוף היה באוויר, אני עצוב. מאד. לא האמנתי שאני אהיה עצוב כל כך. במהלך השבוע אמרתי שעדיף שייגמר, כי מה כבר יש לו? מה טוב הסבל שאבא שלי ודוד שלי עוברים איתו? אבל המוות והתמודדות שלנו איתו מפתיעה.

המוות ואני

היחסים שלי עם המוות בחיי היו מאד רחוקים. למזלי לא איבדתי קרוב משפחה מדרגה ראשונה או חברים טובים – רק סבים וסבתות. לרוב אלו מיתות שמתקבלות בהבנה ואף הקלה. כשלקחתי קורס ושמו "מוות,לידה ומה שבניהם" כתבתי שאף פעם לא חשתי ממש את חווית המוות של האחר והמוות היה משהו רחוק ממני. אבל יש משהו במוות שמעניין אותי. לא כמו גותים. אני חושב שזה החל בגלל קורס אחר באוניברסיטה שלוש שנים לפני כן: "מבוא לפילוסופיה של המוסר והפוליטיקה" של דוד הד באוניברסיטה העברית. מטלת האמצע הייתה לכתוב עבודה דרך שני מאמרים העוסקים בנושא של מוות. מאז הנושא החל לרתק אותי. אולי זה העלה איזה משהו כמוס שהיה בי. לא יודע. אבל יש משהו בכך שדבר שהוא כביכול הסוף, נושא כל כך הרבה משמעות. בפייסבוק תחת נושאי עניין רשמתי מוות. לידו – שעמום ורוע. מצחיק לחשוב על זה כשמכירים אותי, אבל יש משהו לא ברור בכל השלושה: הם כל כך מופשטים יומיומיים ולמרות זאת רבי משמעות.

כשסבי השני נפטר לפני שנתיים וחצי הייתי בסקוטלנד אצל בת דודה של אימא שלי באדינבורו. סבא לא היה חולה, רק קצת החל לצאת מפוקוס, אבל בגדול הוא היה בריא. זה היה אחה"צ, אני קמתי משנ"ץ אחרי טיסה מניו יורק שם ביקרתי לפני כן. ישבתי בסלון והטלפון צלצל, מן הסתם לא עניתי, כי למרות שאני מבין סקוטית, עדיף שישאירו הודעה. אחרי מספר צלצולים המזכירה ענתה (לתומי חשבתי שרק בסרטים יש עדיין מזכירות שאפשר לשמוע את ההודעה, זה יוצר דרמטיות: If you are there, pick up the phone, pick up, PICK UP!!!) ואבא שלי היה על הקו: "שרוני, יש לי חדשות לא טובות". הדבר הראשון שחשבתי הוא שהכלב נפטר. הרמתי את השפופרת כדי לדבר איתו. הוא בישר לי שאבא של אימא נפטר במהלך השנ"ץ שלו, על הכורסה בסלון. ככה פתאום. זה היה מפתיע. לא ברור איך לעכל את זה, גם כי לא ידענו מה לעשות: מתי תהיה הלוויה ומה מארגנים. אולי כי זה היה כל כך מפתיע, לא ידעתי איך להגיב.

הקטע הקשה היה לספר לבת דודה של אימא, שדוד שלה נפטר. לשמוע שמישהו נפטר – זה מפתיע. זה מכה בך ונשאר. לספר למישהו אחר כבר נותן לך זמן להכין את הדברים, לחשוב איך תספר. אני חושב שהייתי כל כך מופתע ובהלם שפשוט סיפרתי לה ברגע שהיינו לבד במטבח. אני לא זוכר איך אמרתי ואיך היא הגיבה. דיברנו עליו, דיברנו על סבתא שלי ואימא שלה (שהן אחיות תאומות), דיברנו על אימא שלהן – סבתא רבא שלי –  אישה מופלאה שנפטרה בשיבה טובה בגיל 96 (או 97, לא ברור כל כך). היא הייתה כל כך בריאה ומלאת חיים שבמשך שנים היא לא הרשתה לנו להגיד בבית אבות שאנחנו הנכדים שלה, שלא יידעו כמה היא מבוגרת.עד שנה לפני הסוף היא בישלה גם כשהיא בקושי רואה, עדיין עישנה סיגריות ושתתה וויסקי. אימא שלי מספרת שכשסבתא רבא שלי הייתה בת 70 בערך, הרופא נתן לה כדורי שינה, ואמר שלמרות שהם ממכרים, הוא לא מודאג, כמה עוד שנים היא כבר תיקח אותם?

דיברנו על אבא שלה שנפטר כמה שנים לפני כן – שמאז מצבו של סבי הדרדר. אין זה מפתיע שכן השניים היו חברים טובים: שירתו יחדיו בפלמ"ח, אחר כך הפכו למשפחה דרך נישואין, היו שותפים לעסקים, בילו בקאנטרי כל רגע פנוי. שישים שנה של חברות.

ברגע שהוחלט על מועד הלוויה, מיד חיפשתי טיסה לארץ. היה לי יום וקצת לשרוף בעיר. עיר שאני מכיר היטב, זה היה ביקור רביעי שלי בה, כך שהרגשתי בנוח לשוטט בשקט. ספטמבר בסקוטלנד היא אפרורית, וזה מתאים לאווירה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אז כרגיל, הלכתי לקולנוע. ראיתי את ממזרים חסרי כבוד מן הסתם לא נהנתי. אבל גם לא אהבתי. אני זוכר שאמרתי לעצמי: אני מקצוען דיו כדי להבדיל בין ההרגשה הסובייקטיבית שלי לבין ההערכה האובייקטיבית שלי את הסרט. הדעה שלי על הסרט בצפייה שנייה חודש לאחר מכן לא השתנתה. רק צחקתי יותר. היומיים הללו בסקוטלנד היו מן המוזרים שהיו לי. להתמודד עם מוות מפתיע בעיר זרה ורחוקה הוא לא פשוט. למזלי הייתי אצל משפחה אוהבת.

 

סבא ואני

לא חלפו 12 שעות מאז מותו, ואני כבר מתגעגע אליו, אבל זה לא געגוע לאיש שנפטר הלילה, אלא געגוע לאדם שחסר לי כבר כמה שנים. אדם שבערוב ימיו, הגוף שלו היה חזק יותר מהראש. כמו שאבא שלי אמר: ניתוח הלב שעשו לו לפני עשרים שנה הצליח. יותר מדי.

אהבתי את סבא שלי מאד, אני חושב שכבר שכחתי עד כמה, בגלל זה העצב והדמעות שמציפות אותי מהבוקר. כמה אהבתי את האיש, אהבתי לבקר אצלו, את הדאגה שלו למשקל שלי ואת הגאווה שהוא חש בכך שהורדתי כל כך הרבה ושמרתי על זה, העקשנות שלו על להתמיד בלימודים ולרכוש מקצוע. לא שממש הקשבתי לו. לי לא ברור מה המקצוע שלי עדיין, והוא לא ממש הבין מה זה ללמוד פילוסופיה. כשכבר היה פחות מפוקס היה מכנה את אחי הבכור – הרופא – את הצעיר – הרב – ואני הייתי האחר. די תואם להרגשה שלי בחיים לפעמים.

יותר מכל אהבתי את הסיפורים שהיה מספר לי, בתקופה כשהיה צלול, לפני שהדרדר ונהיה איטי וכבר לא ממש זיהה את הסביבה. סבא לא היה מספר סיפורים מופלא, ההפך. הוא פולני, כמו האוכל, כך אמנות הסיפור. אבל היה משהו מלא תשוקה והתלהבות בסיפורים שלו. אלו סיפורים כל כך קטנים ולא חשובים, אבל אני אהבתי אותם: איך בתיכון בפולין, לפני המלחמה, הוא למד לטינית ואפילו גותית. הסיפורים שלו על הגרמנים והמלחמה, על העלייה לארץ, הגיוס למלחמה כתותחן. על מכונות הדפוס הייחודיות שהביא לדפוס שלו, דפוס אליו הגיע יום יום, גם אחרי שחצה את גיל שמונים. אלו לא היו סיפורים עם מוסר השכל, או מתוחכמים, אבל הם גילמו את פילוסופית החיים הכול כך פשוטה שלו.

סבא שלי היה דוגמה ומופת לאדם שלא מוותר, ולא נתן לעצמו הנחות או הקלות. עבד כל חייו כדי שלילדים שלו ולנכדים שלו (ולנין שלו) לא ייחסר. הוא כל כך היה גאה במשפחה שלו ובכך שהוא יכול היה לתת להם הכול שילמדו ויהיה להם בתים לגור בהם. אין ספק שהוא הצליח בכך. הוא הסתפק במעט, אבל לא היה סגפן. הוא שאב סיפוק מהעסק אותו הקים וניהל קרוב לחמישים שנה, מהילדים והנכדים, מקריאה, הוא מאד אהב לקרוא.

סבא שלי לא בא עם כסף, אלא עם מקצוע וכוח עבודה. מתוך זה הוא הרים את עצמו ובנה את עצמו. אני שייך לדור אחר, שקיבל הרבה ורוצה הרבה, וזה הרבה הודות למאמצים שלו. המחשבות על החיים שלו, הדברים שהוא עבר, שמים את הקשיים בהם אני נתקל כעת בחיי בפרופורציות. לא בגלל ההתמודדות עם השואה, שהיא דבר בלתי נתפס. אלא במובן הפשוט יותר שצריך לעבוד כדי להגיע לאנשהו, להתמודד עם קשיים רבים בדרך כדי להגיע לנחלה. וכמו שהוא היה מניח ומסדר את הפלטות של הדפוס כל בוקר, כך גם אני – רק בדרכי שלי. להבין שאולי התהילה של החיים היא לא מסנוורת, היא פשוט צריכה להיות מספקת.

בשנים האחרונות עם ההידרדרות שלו כבר לא ראיתי אותו, המפגשים האחרונים היו טראומתיים עבורי. קשה לי עם זקנה באופן כללי. אולי בגלל זה אני כל כך אוהב ילדים – כדי לאזן. יש משהו באדם שלפניך שהוא כבר לא אותו אדם שאתה מכיר, שמעיק עליי. הקושי בתפקוד היומיומי הפשוט, הניתוק מהסביבה, גם בהקשר לא פתולוגי, אלא בדברים הקטנים כמו טכנולוגיה. העובדה שאתה נהיה איטי והעולם רק מהיר יותר. הדיסנואס הקיים בין האדם לעולם. אולי בגלל זה אני לא חושש מן המוות, כי אני רואה בו סוג של גאולה למשבר קיומי. אני יודע שלא כל המבוגרים ככה, ויש אנשים שצלולים ומתפקדים גם בגיל 90, אבל זה השלילי שמשאיר את חותמו עלינו, וממנו אנחנו מושפעים. אני רק מקווה לעצמי שאתגבר על כך, אם לא עכשיו, אז לפחות לעת זקנה

עונת המעבר

למי שלא מעודכן, אנחנו עתה בתקופת חילופי העונות: בין עונת סיכומי שנה לעונת הפרסים הקולנועיים. שיאו של הראשון הוא לרוב ב-31.12 ושיאו של השני הוא טקס האוסקר, שבשנים האחרונות מתקיים ביום ראשון האחרון של פברואר. וכמו במזג האוויר גם התחלופה הזו גורמת לי לגירוד, עקצוץ וסתם לחוסר נוחות. אני די סולד מהשניים ולא מוצא עניין רב בהם (ועובדה שלא ציינתי את חזרתי לבלוג בסיכום שנה שכזה), חוץ מההיבט המטא-קולנועי:באיזה אופן מתנהל השיח אודותיהם, וכן המקום והיחס אליהם בתקשורת וברשת.

הבלוגר שחזר מן הכפור

היי

אני רותם יפעת. יש לי שם של בחורה, אבל אני בחור בעצם.

כן, אני רקדתי בלט, אבל לא לא, אני בחור. נשבע.

עד לפני שלושה חודשים כתבתי באופן די שוטף בבלוג שלי, חמוד כזה, קצת על קולנוע, קצת על פוליטיקה, קצת על שניהם יחד.

פתאום יום אחד נעלמתי. התיזה האימתנית שלי בלעה אותי.

ביקורת נובחת, לא נושכת

יום הכיפורים הוא חג שלעולם לא אבין את הרעיון שעומד ביסודו: אם אני צריך לבקש ממישהו סליחה (בייחוד אם הוא לא בורא עולם) אני לא אחכה ליום ספציפי, אלא אעשה זאת ברגע שאבין שטעיתי או פגעתי בו (שזה לא תמיד אותו הדבר). המוסר הפרטי שלי מתכוונן היטב בלי זה הממוסד/מתורבת. אבל יותר מהרעיון שביסודו, אני לא מבין את המנהגים השונים שאנשים מאמצים ביום הזה. זכור לי שעוד ביסודי היה מגיע אלינו רב לכיתה כל שנה ושואל: "מי כאן צם?" הרוב היה מרים את היד. "ומי בינכם הולך לבית כנסת ועושה סליחות?" המשיך הרב. כבר פחות ידיים נותרו באוויר. ולסיום הוא שאל: "כמה מכם מבקשים סליחות מחבריכם?" כאן כבר יד אחת נותרה באוויר – וזה היה בשנה טובה. עם השנים גיליתי שיש כל מיני מוטציות לחג הזה: אנשים שצמים אבל רואים סרטים, אנשים שאוכלים, אבל ביום הזה רק אוכל כשר וכו'. אני באופן אישי לא צם, וגם לא מבקש סליחות. מנגד אני גם לא לוקח חלק בבולמוס הצפייה הלא ברור. עשרים וארבע שעות של שקט, לא צריך לנצל אותה כדי לראות שבעה סרטים ושתי סדרות (מה גם, שפסטיבל חיפה הוא שבוע אחרי). אם כי, מזה שלוש שנים אני מתכנן לראות את סטאנטנגו של בלה טאר, שבע וחצי שעות של דיכאון הונגרי בשחור לבן, בכל זאת – "תענו את נפשותיכם" וגו' – אבל איכשהו היו לי דברים אחרים לעשות.

העם דורש רשת-צדק חברתי

בתור אדם עם דעות שמאלניות מאד יש יאמרו, כל פעם שהיו מאשימים את המחבלים הפלסטינים שהם באים להורגנו, הייתי מיד שולף נתון סטאטיסטי שמראה שיותר אנשים מתים בתאונות דרכים מאשר בפיגועי טרור, ולכן הטרור לא צריך למנוע מאיתנו לחתור לשלום – מוות הוא מוות, והוא יגיע לכולנו. לפעמים זה יבוא בשינה בעת זקנה או ממחלה ממושכת בילדות, אבל לפעמים בהפתעה גמורה באמצע החיים או אפילו עוד לפני שהם הספיקו להתחיל ממש. בהיותנו  יצורים חברתיים, אנחנו נותנים לפעמים משמעות רבה יותר למוות אחד על פני אחר. נדמה לי לפעמים שיש משוואה שמסדרת את כל המיתות בעולם:

פיגוע טרור > תאונה (אם לא כוללת אובדן של משפחה שלמה) = אם מתה בלידה > זקן שהוזנח ולא טופל וכן הלאה.

אבל זה לא רק "הסקסיות" של אופן המוות והאם ניתן להאשים מישהו בו (ארגוני טרור הם מטרה נוחה יותר מאשר אדם מבוגר שלא היה אמור לנהוג יותר, שרק בטעות נסע לאחור ופגע בתינוק עם עגלה) אלא גם זהות הקורבן. כשלפני שלוש שנים כמעט נהרגו עשרים וארבע סוכני נסיעות רוסיים שביקרו בארץ, הידיעה בקושי זכתה לכותרות ראשיות ובטח לא עניינה אנשים. בזמן סמינר על תיאודור אדורנו שאלתי בדיון למה זה לא זוכה לכותרות, זה הרי טראגי, אז ענתה לי מישהי: "עניי עירך קודמים". אני לא מומחה לתורה וליהדות, ולכן אני בכלל לא נכנס לפרשנות של המשמעות המקורית של המושג הזה – אם כי ידידה שלי שהייתה איתי בשיעור אמרה (ועם מידה רבה של צדק כנראה) שזה משפט גזעני – אבל בפועל, במקרה הזה, לא היו עניי עירנו לדון בהם, התיירים שמתו לא באו "על חשבון" מתים שלנו. למה המוות שלהם לא הפריע לנו?

שאלות מסוג זה עלו בכל הנוגע למותה הטראגי של לי זיתוני: ישנם מאות הרוגים בתאונות דרכים בשנה, ועשרות תאונות של פגע וברח, למה זו של זיתוני זוכה לסיקור ולהד רב יותר? האם זה זהות ההרוגה (אני לא כותב נרצחת, כי ככל הידוע לי, בתי משפט בישראל לא מגדירים רוצחים אנשים שנוהגים בפראיות, וזה בלי להזכיר את החלק של הברח)? האם זה זהות הנהג וחברו שלא נותרו לעזור והבריחה שלהם? כפי שאמרה חברתי, אם הקורבן לא הייתה לי זיתוני, אלא בת מיעוטים, מבוגרת, לא נאה, הגרה ביישוב לא מוכר, ללא כביש ראוי לעבור בו – האם ההד התקשורתי היה כה רב?

ללא ספק, היות החשודים תושבים זרים שגם לקחו את החלק של ברח מ"פגע וברח" באופן מילולי ביותר תורמת לעניין (המוצדק במקרה זה) שיש לתקשורת ולקהל הרחב בעניין. בניגוד לתאונות אחרות שזכו להד כמו זו של מיטל אהרונסון, העובדה שהחשודים ברחו, הופכת את זה לבעל עניין ציבורי אמיתי ולא רק לעניין פיקנטי או אסטתי.

אבל העניין הציבורי הזה הוא גם בעל השלכות מדאיגות, ובעיקר האופן בו הציבור מגיב לאופן בו הרשויות פועלות להסגרת החשודים. זוהי פרשה סבוכה כך אומרים לנו, ולא ברור בכלל אם הם יסוגרו או שמא יעברו לטיפול של מערכת החוק הצרפתית (שלאור הקלות של העונשים בתאונות דרכים בארץ – לא בטוח שזה דבר רע). השאלה היא האם הפגנות כמו זו שהייתה השבוע מול השגרירות הצרפתית הם חלק מהחובה או שמא הזכות האזרחית שלנו?

בדומה למקרים בהם זעק הציבור על קלות העונש של דורסים והאשימו את השופטים בהקלת ראש, האם ניתן לבוא בטענות לרשות השופטת הצרפתית במקרה זה כשהחוק מגביל אותה? מה יכול לעשות שגריר צרפת, שמראה אמפתיה רבה אם החוק הצרפתי-אירופאי מגן על תושביו? הוא הרי משרת העם, ומבחינתו, קלוד איזק ואריק רובי הם האנשים שעל זכויותם הוא מגן כעת (זכות שמסתכמת כרגע בלהשפט בארץ בה הוא אזרח ולא בארץ אחרת) ולא על הזכות של עם ישראל לנקמת דם או לצדק.

כמובן שאין לי מה לומר כנגד המשפחה, החברים ושאר האנשים שהפגינו, הם בשלב של אבל, כעס ואין להם צורך להיות רציונאלים ולחשוב על זכויות האזרח הצרפתי במקרה זה. אבל זה מדרון חלקלק, ובעוד בהפגנה אין שום דבר רע, הרשת, והרבה הודות לפייסבוק, יכולה לתת במה לא לקריאה לעשיית צדק כפי שהאנשים תופסים אותו, אלא נסיון לעשות צדק של ממש דרך הרשת.

לינץ' וירטואלי

לפני כמה חודשים חברה הפיצה בפייסבוק תמונה של בחור צעיר עם פרטים מזהים שלו וכיתוב שמספר שהוא מתעלל בחיות ויש לבוא עימו בחשבון. שאלתי אותה האם היא מכירה אותו, והיא אמרה שלא. האם היא מכירה אישית את הבחורה שפרסמה במקור, והיא ציינה שלא. כשהעלתי בפניה שייתכן והבחורה שפרסמה מעלילה על הבחור ממניעים אישיים וייתכן והוא לא עשה דבר – היא אמרה שהבחורה אמינה – ובכל מקרה, היא מוכנה לקחת את הסיכון שזו עלילת דם כדי שהצדק יצא לאור (לא לתפוס אותי בניסוח שלה, אבל אלו הם רוח הדברים). כמובן שהיא לא לוקחת שום סיכון, שכן מה איכפת לה? היא שמה לינק ושלום על ישראל. גם אם יקרה לבחור הזה משהו, היא לעולם לא תדע וכנראה גם לא תקשר לאותו לינק.

דברים אלו מחזירים אותו לדבריו של הפילוסוף הנודע עמנואל קאנט שאמר: "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחבריך " (הוא לא באמת אמר את זה ככה, אבל זה בפשטות הכוונה של דבריו, אבל בתור אקדמאי הוא היה חייב פרסומים של עשרות ומאות עמודים, אז במקום זה כתב את הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות שאין סטודנט לפילוסופיה או משפט אני חושב שלא קרא אותו אבל גם את הסיקוול הפחות מוכר,  המטאפיזיקה של המידות). מי מאיתנו היה רוצה ששמו יפורסם בטעות ובלי לוודא את הפרטים רק כדי לשרת את הטוב הגדול יותר (במקרה זה עשיית דין עם מתעלל בחיות – לכאורה כמובן, לכאורה). לרשתות חברתיות יש את היכולת להזהיר רבים על פני סכנה או להוביל לשינוי חברתי עמוק אבל באותו מטבע גם לגרום נזק בלתי הפיך לאדם שלא עשה דבר פרט מלעצבן את האדם הנכון.

 בעידן הנוכחי תפיסתו של קאנט אודות המוסר מתערבבת עם רעיון פילוסופי נוסף, זה של המהמר כפי שניסח אותו הפילוסוף הצרפתי בלייז פסקל: מה זה כבר להאמין באלוהים ולשמור מצוות בעולם הזה לעומת הסיכוי (קטן ככל שיהיה) שתזכה לחיים טובים בעולם הבא? ההגיון של המוסר בימינו התהפך לו, ואדם פועל באופן כזה כך שהוא מעדיף כרגע לעשות את מה שהוא יודע שהוא לא מוסרי (במובן הקנטיאני), תוך נטילת הסיכון (הפוך מפסקל) שפעולה זו עלולה לחזור אליו כבומרנג בעתיד.

פסקל גם אמר על אמונה שהיא מגיעה מעצם הפעולה הדתית: תזיז את השפתיים ותתפלל, האמונה כבר תבוא, אל דאגה. כך גם המוסר של ימינו: ככל שההגיון המוסרי אותו תיארתי יהיה שכיח יותר, כך הוא יהפוך לנורמה ודרך הארץ ויותר אנשים יפעלו על פיו. פעולה אחת כזו אינה מבודדת, אלא מייצרת הלך רוח ותרבות דיון ומוסר שרק תזין את עצמה.

התפיסה הזו מייצגת את הלך הרוח המוסרי הקיים בעת האינטרקציות שלנו ברשתות החברתיות, ואם לא נבחן את צעדנו יותר בזהירות נמצא את עצמנו מול סכנות ובעיות שלא חשבנו עליהם לפני כן.

ככה מדברים על קולנוע אחר

פרק ראשון (בתקווה מיני רבים) בפודקאסט שיחות עם יוצרים, בעיקר מתחום הקולנוע. שיחה עם הבמאית והתסריטאית רוני קידר על סרטה ג'ו + בל על תהליכי ההפקה, היצירה וההפצה. מומלץ לכל אוהבי הסרט ובמיוחד לכל מי שמנסה ליצור בעצמו.

רענון קל למי שלא קרא: הביקורת שלי על הסרט

לכל שוחריי הפנטזיה מד"ב ושאר ירקות

פסטיבל אייקון המוכר והאהוב מכריז על שתי תחרויות הקשורות לתחומי העניין של הפסטיבל:

הראשון בשיתוף עם הקרן לקולנוע על פיתוח תסריט לסרט מד"ב/פנטסיה

http://www.icon.org.il/2011/IFF2011Announcement

אז אם אתם רק אוהבים להתלונן שכל מה שיש כאן זה רק דרמות משפחתיות וסרטי מחסומים – זה המקום שלכם להשפיע בצורה האקטיבית ביותר הקיימת.

 

המיזם השני הוא כיפי ומידי יותר והוא בסגנון 48 שעות וכו' רק בהקשר מד"ב/פנטסיה/אימה

http://www.icon.org.il/2011/actionin3daysannouncement2011

זה משהו שהייתי שמח לקחת בו חלק אם לא הייתי בחו"ל בזמן הזה. אז תעשו ג'סטה ותרשמו במקומי, אני אהיה שם ברוחי!

סוף הקיץ, תחילת החופש

תחילת שנת הלימודים בראשון לספטמבר מסמלת עבור רבים את סוף החופש הגדול. עבור הסטודנטים באוניברסיטאות "אחרי החגים" מסמל את סוף החופש, שלרוב מתחיל רק לקראת אמצע אוגוסט במקרה הטוב, ואמצע ספטמבר במקרה הרע (לאלו מאיתנו המגישים סמינריונים למשל). ובמקרה שלי החופש הגדול לא ממש קיים. לא שצריך לרחם עליי, אני לא עובד 24/7 אבל להיות אקדמאי כן מבטל את הקונספט הרגיל של יום/שבוע/חודש/שנה. נכון שיש את התקופה שמלמדים ואז התקופה שבודקים עבודות, אבל בכל הנוגע לכתיבה עצמה אין ממש גבולות. יש ימים שאני עובד 12 שעות לפחות כולל סופי שבוע, ויש תקופות שאני לוקח את הזמן בקלות ופורש את הדברים.

עבורי, הימים האחרונים היו תקופת מעבר: סיימתי את מחויבותי כמתרגל ושוקד כרגע על כתיבת הצעה לתיזה ואז בתקווה להתחיל לכתוב אותה. אבל אל דאגה, בקרוב אגיע גם לנחלה: מאמצע ספטמבר עד אמצע אוקטובר אני אבקר בפסטיבל סן סבסטיאן בספרד ואז אהיה בארה"ב לכנס אקדמי. אבל מבחינתי חופשת הקיץ החלה עם ההופעה של מארק רונסון ב-25 לאוגוסט והמשיך בהופעה של אינטרפול ב-30 לחודש שניהם בגני התערוכה. החופשה בחו"ל תהווה את השיא של החודשיים הללו, ואחריהם חזרה לכתיבה אינטנסיבית.

היסטוריה בהתהוות

לפני שבועיים הבאתי את הסיפור של קי"ץ: חבורת יוצרים צעירים וותיקים שהתארגנו יחדיו בשנות השבעים והובילו בין היתר להקמתה של קרן הקולנוע הראשונה בישראל. ובכן גבירותי ורבותי, יש לי הרגשה שההיסטוריה חוזרת: ביום שישי ה-19.08.2011 התקבצו 20 ומשהו בחורים ועוד שלוש נשים לצפייה בקונאן הברברי. אתם בטח שואלים את עצמכם מה היסטורי בסרט הזה, ובכן זה לא הסרט, זה האנשים שהתקבצו והאופן בו הם התאספו. בין הנוכחים ניתן למצוא מספר לא קטן של מבקרי קולנוע (בעבר ובהווה), חלקם במדיה המודפסת אבל הרוב בורסיה המקוונת, עורכי אתרי קולנוע, שני מנהלי תוכנייה בסינמטקים (חולון והרצליה), שני מנהלי פסטיבלים נישתיים, ארבעה יוצרים עצמאיים העושים קולנוע ז'אנרי ושולי, מספר לא קטן של בלוגרים בעבר ובהווה, מתרגם סרטים שמצא סרט ישראלי אבוד משנות השבעים והפך אותו לקאלט היסטרי

גם זה קולנוע ויפה שעה אחת קודם

לפחות חצי מהנוכחים למדו בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, עוד כמה עבדו בארכיון של החוג , ועוד כמה מלמדים או לימדו בו.

מפגרים אבל אופטימיים

טרילוגיית ליל קיץ

עברנו את רובו של הקיץ, סרטי קיץ רבים כבר נחתו כאן: מכוניות 2, קונג פו פנדה 2,  הארי פוטר ואוצרות המוות חלק II, רובוטריקים 3 ו-סופר שמונה. בקנה ממתינים עוד כמה (כשהרוב הם עוד גרסה למוצר מוכר מהעבר: ספר, קומיקס, סרט וכו'): מלך האריות – תלת מימד, ליל האימה, קונאן הברברי,יעד סופי 5, קולומביאנה. (הוסיפו את המילה תלת לרובם לפי הצורך). בעבר סקרתי כאן כבר כמה סרטי קיץ: רובוטריקים 3 ו-סופר 8. אלא היו שתי ביקורות טעונות ברגשות עזים וכמעט ילדותיות (מודעת ביותר) של לעשות דווקא: דווקא לשונאי מייקל ביי בראשון וודווקא לג'יי. ג'יי. אברמס ומפח הנפש שעברתי בעקבות אבודים – הוצאת אגרסיות שהן חלק חשוב מהטיפול הזוגי שלנו, בעתיד הקרוב אוכל לחוות שוב את סרטיו בצורה אובייקטיבית יותר.

לאחרונה הגיע יבול נוסף של סרטים: לפני שבועיים נחת על מסכינו קפטן אמריקה, לפי שבוע הגיע כוכב הקופים: המרד והשבוע עלה הפלישה למערב –  השלושה מייצגים פחות או יותר את שלוש הרמות הקיימות לסרטי קיץ: הבלתי ראוי לצפייה (הפלישה למערב), המכלה את הזמן אבל לא מרגיז (קפטן אמריקה) והנפלא – זה שהוא לא סתם שם כדי להעביר את הזמן, אלא עושה זאת בצורה מדויקת ומרגשת (כוכב הקופים:המרד). החלוקה הזאת (שהן בגדר קונצנזוס בקרב רוב המבקרים) מעידה בעיקר על כישלון הנוסחה ההוליוודית (לפחות ברמת התחזית – כי ברמת הביצועים בקופות אני מאמין שהשיטה לא תפגע, שכן רוב הסרטים מכניסים את מה שנדרש מהם) ושלפי נתוני הבסיס של סרט קשה לנבא מי יזכה לההצלחה – קופתית  וביקורתית.