השבוע החלטתי לנקוט מעשה נולאני ולשנות את סדר הכתיבה. במקום לדבר על באטמן מתחיל, הסרט הרביעי שביים נולאן, אני אדבר על סרטו החמישי: היוקרה. יש לכך שתי סיבות, האחת קשורה לסרטים עצמם והשנייה שאלה של אקטואליות. הסיבה הראשונה היא שבתור סרט בודד, באטמן מתחיל הוא סרט טוב ומרתק שמציג ורסיה חדשה לז'אנר הקומיקס אבל לא משהו שגורם לך להגיד וואו. גדולתו וחשיבותו של הסרט מתגלה עם האביר האפל, שהוא מורכב ועמוק ביחס ל"סרט קיץ" רגיל וגם לסתם סרט הוליוודי, וזה לדעתי רק הודות לכך שבאטמן מתחיל בנה אותו. למעשה אפשר לראות בבאטמן מתחיל אקספוזיציה ארוכה להאביר האפל. אבל על כך בעוד שבועיים, אז אדבר על שני הסרטים יחדיו. וכאן אנחנו מגיעים לסיבה השנייה: אם כבר החלטתי להצמיד אותם, אז עדיף להצמיד אותם לשבוע שלפני עלייתו של האביר האפל – הכנה מושלמת לכם ולי.

לקרוא את ההמשך »

בניגוד לשאר סרטיו של כריסטופר נולאן שנסקרו ושייסקרו כאן בהמשך, את אינסומניה, סרטו השלישי, ראיתי עד כה רק פעם אחת, בעיקר כי הוא לא השאיר עליי רושם רב בפעם הראשונה. לכן ניגשתי אל הצפייה השנייה לקראת הכתיבה בחרדה קלה: האם נולאן מסוגל לייצר סרט לא טוב? התשובה היא כן. זהו אינו פלופ, אבל גם לא סרט שנוסק לגבהים כלשהם. לפני שאנתח את הסרט ואסביר למה זה לא סרט טוב, אני חושב שיש לכך סיבה אחת ברורה: בניגוד לשאר הסרטים שלו, נולאן לא היה מעורב בכתיבה שלו. לדעתי הדבר מעיד על היותו לא רק במאי אלא גם תסריטאי מבריק, והדבר יעמוד למבחן ב"סופרמן" הבא, שאותו נולאן כתב וגם יפיק אך מלאכת הבימוי הופקדה בידיו של זאק סניידר, האיש שתחכום ומעודנות הם ממנו והלאה.


לקרוא את ההמשך »

פרק ראשון (בתקווה מיני רבים) בפודקאסט שיחות עם יוצרים, בעיקר מתחום הקולנוע. שיחה עם הבמאית והתסריטאית רוני קידר על סרטה ג'ו + בל על תהליכי ההפקה, היצירה וההפצה. מומלץ לכל אוהבי הסרט ובמיוחד לכל מי שמנסה ליצור בעצמו.

רענון קל למי שלא קרא: הביקורת שלי על הסרט

לקרוא את ההמשך »

חברות וחברים, אני שמח להציג בפניכם לראשונה בבלוג פוסט אורח.

יש לי כבוד גדול להעלות את הפוסט הנפלא של אברי רוזן-צבי, חבר יקר ואיש מדהים.

מקווה שתהנו.

דיכוי. זה באופן כללי התהליך שקורה בתקופה האחרונה (חודשים? שנים?) במדינה שלנו. וזה מכניס אותי לדכאון.

באופן גובר אני חש תחושת מצוקה ומחנק אמיתיים לאור מה שקורה לנגד עיניי בשנים האחרונות – מחד התקדמות
בוטה ועקבית של חקיקה המונעת את חופש הביטוי, מצמצמת חירויות אזרחיות ומוציאה מחוץ לחוק מחאה לגיטימית ומאידך חוסר פעולה טוטאלי אל מול התנהגות פושעת של זרמים  מסויימות בקרב ציבור המתנחלים, הימין הקיצוני הדתיים.

כשהצביעה הכנסת השבוע על "חוק החרם" ישבתי נטוע מול ערוץ הכנסת ובהיתי בנאומים של חברי הכנסת השונים, מנסה להתנחם בתחושה שקיימת עדיין תרבות פרלמנטרית כלשהיא במדינת ישראל, אבל בעיקר מקווה לנס כלשהו שבושש לבוא.

התחושה שאוסרים עליך לעשות משהו שאתה יודע שבחברה דמוקרטית צריך להיות חופשי ולגיטימי, התחושה שיכולים
לפעול כנגדך על עשייה לגיטימית, נכונה ומוסרית, היא תחושה נוראית.

התחושה היא שקורעים מידיך את הזכויות שלך, זכויות לגיטימיות ומצפים ממך לחייך ולשתוק.

תחושות אלה מחריפות כשלפורעי חוק בחסות האידאולוגיה המעוותת של הימין עושים הנחות, או גרוע מכך, תומכים בהם.

"חוק החרם" הזה גרם לצעקה בקרב רבים בגלל שהוא מסמל בדיוק רב את מה שהשתבש בשיח הפוליטי הישראלי – המחשבה בימין, שמחזיק ברוב, שניתן להעלים בחקיקה את מה שאינו מוצא חן בעיניו; הפעולה האלימה אל מול הניסיון לשפוך אור על העוולות שמבצעת המדינה; ובתוך כל זה, הפריזמה הקפיטליסטית דרכה מסתכלים חברי הכנסת על כל אלה – החוק בא בסופו של דבר, למנוע פגיעה כלכלית בהתנחלויות, והוא מאיים על אזרחים מהשורה בתביעה כספית.

 הדיכוי מוביל באופן מאד ישיר לתסכול. התסכול יכול לייצר ייאוש ואפתיה, ובאמת נראה שזה מה שזה יצר בקרב רוב האזרחים פה שנפגעו באופן ישיר מהדיכוי (כי למעשה, כולם נפגעים מצמצום החירויות האזרחיות, גם תומכי ימין שאינם מבינים זאת עדיין). את הייאוש הזה אני חש היטב על בשרי יום יום ושעה שעה, כשנראה שהטירוף משתולל פה ושקרוב היום שפשוט לא יהיה פה מקום לאזרחים רודפי שלום וצדק שמבקשים בסך הכל לחיות במדינה מתוקנת, לא קנאית ולא
אלימה.

אבל תסכול גם יכול להוביל להתקוממות כנגד השלשלאות המתהדקות והחישוק ההולך וגובר של החופש, וזה אולי מה שאנחנו מתחילים לראות בימים האחרונים. רוח קרב מנשבת בקרב חפצי החיים ושוחרי החופש במדינה, בעיקר צעירים , בעיקר שמאלנים (וביניהם כאלה שאינם יודעים/מסרבים להודות שהם כאלה כי פוליטיקה נתפסת בעיניהם כמילה גסה).

והתקוממות מורידה קצת את הלחץ בחזה. רק קצת. פתאום מרגישים שאולי לא נעמוד מנגד וניתן שיקרעו חתיכה אחר חתיכה מחופש הדיבור. אולי יש פה עוד מספיק אנשים שפויים שמוכנים להלחם.

 ביום שישי צעדנו יחד ישראלים ופלסטיניים בירושלים, צמצמנו גבולות והראינו שאפשר גם אחרת – לא כאויבים
אלה כשותפים.

בימים אלה יושבים צעירים רבים בשדרות רוטשילד באוהלים. המחאה שלהם בינתיים מבולבלת ומפוזרת, בעיקר כיוון שהם אינם מוכנים לצאת באופן מוצהר נגד לב הבעיה, נגד הפיל שבאוהל – המדיניות הקפיטליסטית הבלתי מרוסנת שמשתוללת פה בעשורים האחרונים, חוסר הדאגה לשכבות הביניים ולשכבות החלשות וסיאוב המערכת הכלכלית. אי אפשר להיות "לא פוליטיים" וצריך לדעת על מה יוצאים לרחובות. הקפיטליזם הוא חלק ממגמת השובניזם הלאומני הכללית, ההפרטה, ההתנחלויות והכיבוש.

 הקריאה צריכה להיות רמה וברורה – אנו רוצים מדינה דמוקרטית וליברלית, שמקדשת את ערכי הסוציאליזם שעליה קמה המדינה הזאת. מדינה שדואגת לחלשים במקום להעשיר את העשירים. מדינה שכל אזרחיה שווים באמת, ללא אזרחים סוג ב' וללא יוצא מן הכלל.

את זה רוצים לקחת מאיתנו, את זה רוצים להכחיד ולהשכיח.

לא ניתן להם.