מותו ותחייתו של "ספורט הארץ"

השבוע התפרסמה בעין השביעית כתבה מאלפת ומעציבה של איתמר ב"ז על מצב העיתונות בארץ. המקרה המייצג היינו הז'ורנל של מעריב. ב"ז מראה כיצד מה שהחל כהבטחה גדולה לשינוי מרענן בנוף התקשורתי בארץ, נותר בסופו של דבר כעוד מוצר עיתונאי העוסק יותר בבידור (באופן פשטני ושטחי) מאשר בתרבות (וכשיש עיסוק בו, זה גם בקצרנות. בניגוד לעומק שהיה מתוכנן לו). למרות שאני מכיר כמה וכמה אנשים שעובדים בעיתון (חלקם אף חלקו חדר כך מסתבר) לא יצא לי לקרוא אותו. את רייטינג בימים לפני הקיצוצים אהבתי מאד, אבל כשכסף (ומאבקי כוח על פי ב"ז) הם קובעי ההחלטות, איכות היא לא מילה גסה, היא פשוט לא בלקסיקון. כך נותרנו עם עיתונות שהיא לרוב שטחית ולא כזו היכולה ומעיזה להעמיק.

מועדון ה-800

לאחרונה חציתי את גבול שמונה מאות החברים בפייסבוק, דבר שלא הצלחתי לעשות בפסיכומטרי או בג'י.אר.אי. הדבר לקח לי כמעט ארבע שנים. אני זוכר בדיוק מתי התחברתי: זה היה בקיץ בין שנה ב' לג' של התואר הראשון, בזמן ביקור משפחתי באדינבורו. באותה תקופה כבר שמעתי מחברים על האתר, אבל לא הבנתי מה עושים שם, תהיתי (בצורה מאד חומרנית) למה זה טוב? מה זה נותן לי? לא נראה לי הגיוני להרשם ולהתחבר רק כדי שאדע איזה דמות מהארי פוטר אני. בשביל זה לטרוח?

בסופו של דבר נרשמתי לאחר שקיבלתי אי-מייל בו נתבשרתי שחבר תייג אותי בתמונה שהוא העלה לאתר, רציתי לראות על מה מדובר, והשאר היסטוריה. בהתחלה זה קירטע, התלהבתי מפוקים ועוד יותר מסופר פוקים (שהיום נעלמו וחבל). עשיתי כל שאלון אפשרי. באותה תקופה צירפתי רק אנשים שאני מכיר כמובן, העלתי קצת תמונות מהטיול וזהו בערך. משהו די סולידי.

כמה חודשים לאחר מכן, כשהתפטרתי מהעבודה שאהבתי בחברת סרטים ישבתי בחוסר חשק במשרד וצירפתי את כל מי שאי פעם למד איתי בחוג לקולנוע וכך גדל לי מספר החברים די מהר. באותה שנה גם התחלתי לעבוד בפסטיבל סרטי סטודנטים של החוג ורוב חברי הצוות צורפו וכן עשרות מתמודדים מחו"ל. אחרי זה הגידול היה מתון  והתחלק לשניים: באנשים שאני פוגש בעולם האמיתי: סטודנטים, אנשים בכנסים מחו"ל או אנשים שפוגשים באירועים חברתיים או אנשים שפוגשים שוב ושוב בפייסבוק דרך חברים אחרים (האמת שזה בעיקר חברים של מישהי אחת).  היום, בעיקר בגלל הבלוג, אני מצרף הרבה יותר אנשים על דעת עצמי כדי לחשוף את הבלוג ומנגד מאשר אנשים שאין לי קשר אליהם כי אני יכול רק לשער שהם באו בעקבות הבלוג.

(The Revolution will not be Televised(because TV is dead

למזלי הטוב פוסט בנושא פייסבוק הוא אקטואלי ורלוונטי בימים אלו לא בגלל מספר החברים אליו הגעתי, אלא כמובן בגלל תנועת המחאה האדירה שהצליחו להרים כאן באמצעותו. כמו שהזכרתי בפוסט שלי על מחאת האוהלים אני זכיתי בכבוד לראות איך הדבר הזה התגלגל, שכן דפני היא חברה שלי מהלימודים, מישהי שאני מכיר אישית ולא עוד פרצוף פייסבוקי. היא בסך הכל הזמינה את חבריה לארח לה חברה בעת שהיא מקימה אוהל בכיכר "הבימה". אז עשיתי "מייבי", שזה אומר: "לא יודע מה יהיה, אבל אם יבוא לי טוב, אני שם". המהירות שזה התפשט הוא מדהים, וזה מעיד על כוחו של הכלי הזה. ברור שהטלויזיה לא מתה, ויש לה עדיין כוח רב על ההמונים (וממולץ לקרוא את אלון עידן המופלא כרגיל בנושא) אבל גם שם יודעים שדברים משתנים, ומאחר ונראה לי שיש מספיק אנשים שידברו על הפוטנציאל המהפכני של הכלי הזה ולכן אני רוצה לגעת במשהו אחר.

כמו אוויר לנשימה

פייסבוק הוא לא עוד אתר, פייסבוק הוא האינטרנט. תנסו לחשוב איך אתם מגיעים למידע אותו אתם צורכים ברשת (כולל בלוג זה) ותראו שפייסבוק הוא בעל השפעה על התוכן שלכם, לפחות כמו גוגל. קשה לי להבין אנשים שאין להם חשבון בפייסבוק ולא מתעדכנים דרכו בנעשה בעולם – הוירטואלי והממשי כאחד. לא חייבים להיות כמוני ולהגיב על כל פוסט ותמונה שעולים (זה כבר שימוש אחר בפייסבוק), אבל מי שאין לו פייסבוק ככלי מידע, דינו להכחד. זה לא משהו אידיאולוגי, אלא אבולוציוני נטו. הכל קורה שם. מי שהיה צריך לשמע על מחאת האוהלים דרך עיתונים או אפילו אתרי אינטרנט, מפגר מאחור. כך למשל לפני מספר חודשים חברה שלי מהלימודים ביקשה מאיתנו להצביע עבורה לקליפ בתחרות של דיויד לינץ', והפלא ופלא היא זכתה (זה הקליפ ד"א). שבועיים אחרי זה בערך, חברה שאין לה פייסבוק שלחה בהתלהבות במייל לינק לקליפ של תמר עם הידיעה שהיא זכתה בתחרות. אין מה לעשות, הדברים קורים שם, ואם רוצים להיות מעודכנים, חייבים להיות מחוברים לפיד. אבל מעבר לכך, החיבור לפייסבוק הוא פרקטי: אימא שלי ביקשה ממני לפתוח עבורה יוזר שכן גופים שהיא במגע איתם מפנים אותה לפייסבוק. הכל קורה שם, ומי שלא שם פשוט ישאר מאחור.

רבים מאלו שלא מתחברים, חוששים לפרטיות שלהם, שזה בעיני טיעון חלש. קשה לי לחשוב על פרט מידע אחד שהכנסתי כאן שיכול לשמש כנגדי בעתיד: מה העיסוק שלי? הדת שלי? נכון להיום היא רשומה כמייק פאטון, לא ממש החומר שמישהו יכול לעשות בו שימוש נגדי. אם מישהו באמת רוצה להשיג מידע עליי, הוא ישיג אותו גם בלי פייסבוק. לעומת זאת אני מאד נזהר בדברים שאני אומר, ואם יש דברים שאני חושש שעלולים להגיע למישהו שהוא לא חבר פייסבוק שלי, אז אני פשוט לא אומר אותו. והכוונה שלי היא יותר ברמה האישית-מקצועית ופחות הפוליטית – שכן אם נגיע לשלב בו לא אוכל לבטא את דעותיי ברשת מחשש שהרשויות משתמשות זאת נגדי, אז פייסבוק הוא לא הבעיה, אלא המדינה, ולמרות מה שכתבתי בפוסט על חוק נגד החרם, אנחנו עדיין רחוקים מזה. אבל זהו כלל אצבע שאני הולך בעקבותיו גם בחיים הלא וירטואלים: לא אומר דברים שאני לא רוצה שיגיעו לאנשים הלא נכונים, שאני לא יכול לעמוד מאחוריהם. ואם אני כבר אומר אותם, אז זה בטח לא יהיה במקום ציבורי. בכל זאת, ישראל היא מקום קטן, ויש סיכוי שבשולחן לידך בבית קפה בדיוק יושב האחיין של בעלה של המרצה שאתה משמיץ (לא שאני משמיץ אנשי אקדמיה חס וחלילה).

אני אני ואני (ואולי קצת אתם)

אז מה מוקד המשיכה של פייסבוק? דבר ראשון זוהי רשת חברתית וכשמה כן היא, מקשרת בין פרטים בחברה: אני אישית מצאתי עבודה דרך הרשת (ועזרתי לאחרים למצוא כזו), קיבלתי עזרה ועצות בכל הקשור למחקר אקדמי וכמובן דייטים, סטוצים ומה שבניהם –  כי כולנו ראינו את הרשת החברתית וכולנו בסה"כ חנונים עם בעיות אישיות, מי פחות ומי יותר.

rejection is one thing, rejection by a hot chick can cause to be billionaire

 אבל הפייסבוק היא גם במה לנרקיסיסטים כמוני לפרוח. כל הגיג שטותי, כל שאלה חצי מבודחת מקבלת מענה (והשבוע שאלה שלי בסטאטוס אודות פירה גררה שישים תגובות משלושים איש, שזה רק מראה כמה קשה להבין מה "עובד" שם) וכמובן הלייק. אין מה לעשות, הלייק הוא השכר שלנו בפייסבוק, ואני לא אתפלא שבקרוב ירצו לשלם לנו בלייק גם בעולם האמיתי, תחליף למשפט האלמותי: "הנסיון יעזור לך להתקדם". הלייק נהיה כבר מטבע לשון, משתמשים בו מחוץ לפייסבוק, כדי להביע אהדה למשהו, אבל הוא גם משמש כמושא ביקורת לאלו שמרתיעים מסכנות הפייסבוק, הלייק גורם לנו לא להעמיק בדברים ולהשאר פאסיביים, זה חוסך מגע ישיר בין בני אדם וכו'. אבל הלייק הוא יצור מורכב, ולא ניתן לפטור אותו בכזו קלות. ראשית יש שני סוגי לייקים: הלייק על עמוד של חברה, אמן אהוב, סטודיו וכו' – זה הלייק שמאפשר להתחבר לך לעמוד הרלוונטי. זה לייק טכני כמעט. אתה רוצה לקבל מידע או להצטרף לקהילה מסוימת – אז הלייק הוא סוג של הרשמה.

הלייק המעניין ביותר הוא הלייק שאתה מקבל בעקבות פעילות שלך: פרסמת סטאטוס שנון או תגובה מצחיקה, העלאת תמונה מוצלחת או לינק מגניב – זכית בלייק.  זה  לייק נרקסיסטי כפי שמכנה אותו ג'ונתן פרנזן, דרך של זוכה הלייק לקבל חיזוק חיובי, דבר כל כך בסיסי ביחסי אנוש. דבר ראשון, למרות מה שאנשים כפרנזן ואחרים טוענים לא מוצא דבר רע בכך, קצת חיבה לא הרגה אף אחד. זוהי אולי חיבה מזוייפת, ריקה, אבל במקרה שלי לפחות, רוב האנשים שחברים שלי פסייבוק הם אנשים שאני מכיר בעולם האמיתי, ויצא לי לא פעם לשמוע מהם "לייק" גם העולם האמיתי בגלל דברים שעשיתי בפייסבוק. וזה מוביל אותי לנקודה השנייה שלי: בהנחה שאת רוב הלייקים אני מקבל לא בגלל העיינים הכחולות שלי, אז ההנאה שלי מהלייק נובעת מדבר אחד – ההנאה של האנשים ממני מהשנינויות שלי, מבחירת הלינקים שלי, מהעובדה שהנעמתי את זמנם. אם זה אכן המצב, אז מה רע בקצת הכרת תודה? בעולם ציני וחומרני, אם כל מה שנדרש כדי להביע חיבה היא לחיצה קטנה – הטכנולוגיה רק מקרבת ולא מנכרת.

כוונות המשורר זה פאסה

נכון לעכשיו, אני לא רואה שפייסבוק משפיע לרעה על היחסים בין אישיים בעולם האמיתי. להפך: הוא מחזק קשרים בחוץ. במקום שנשב כל היום במשרד, ספריה או בבית מבודדים מהעולם ועוסקים בשלנו, אנחנו יוצרים מעט אינטרקציה עם חברים, פור-פליי חברתי. במקום לשקוע בעבודה ובאמת להיות מנוכרים מהסביבה, הפייסבוק מביא את הסביבה חזרה אלינו, ודרכה אנחנו מנהלים חיים חברתיים יחדיו, אך אלו חיים חברתיים מסוג אחר.

ולמי שתהה, אז יצא שאני רון וויזלי. לא הכי מפתיע.

ותזכורת קלה על ההרצאה שלי על קולנוע רוקומנטרי/מוקומנטרי, ביום שני הקרוב בקוזה נוסטרה בשעה תשע.