פרולוג

עבר זמן רב מאז שפרסמתי בבלוג; עוד יותר זמן עבר מאז שפרסמתי על קולנוע. כנראה נוכחותה של התיזה בחיי מעיקה עליי יותר ממה שחשבתי. למרות שבין ינואר לאפריל היא לא הייתה בידי, בכל זאת הייתי טרוד בגללה ולא הצלחתי למצוא השראה ובעיקר נחת לכתוב כאן משהו חדש. אז לא, אין מה לפתוח את בקבוקי השמפניה עדיין, התיזה טרם הוגשה, אבל בתקווה תוך שבועיים היא עוברת לעריכה לשונית, ומשם היא כבר כמעט לחלוטין מחוץ לידיי ואוכל להתפנות בראשי להתמסר חזרה לכתיבה.

אבל הסיבה שחזרתי לכתוב בבלוג היא כי לפני כמה חודשים התחייבתי לעצמי להתחיל סדרה של כתבות ולא יפה לאכזב את עצמך. אז ברוכים הבאים לפרויקט נולאן. לכבוד צאתו של עלייתו של האביר האפל עוד שבעה שבועות, אתחיל היום בסקירה שבועית של כל סרטיו של כריסטופר נולאן על פי סדר כרונולוגי, כולל עלייתו של האביר האפל.

לקרוא את המשך הרשומה «

מודעות פרסומת

בשנת 2004, כששאיפתי הגדולה הייתה להיות מהפכן אקדמי ולא קשקשן קולנועי,יצא לי לראות שני סרטים של הבמאי הקוריאני קים קי דוק: אביב, קיץ, סתיו, חורף… ואביב ו-להרגיש בבית. אלו היו שתי יצירות מהורהרות, שעושות שימוש חכם בזן, ומצליחות להעביר את הרוח המדטיבית בצורות שונות: אחד מתרחש בעולם מנותק בראשיתי כמעט, שנדמה כמו אגדת זן, והשני בנוף האורבני של ימינו ומתאר את קושי היחסים בין בני אדם. סרטים אלו ריגשו אותי, החזירו לי את האהבה בקולנוע ואולי אף זרעו את הזרעים הראשונים למעבר שלי ללמוד קולנוע ולצלול לעולם הזה. לאור התחושות הללו, אפשר רק לדמיין כמה התרגשתי וציפיתי לסרט חדש של קים קי דוק שלא איחר להגיע כעבור שנה. כמו שקורה פעמים רבות בחיים, עם ציפיות גדולות מגיעות אכזבות גדולות. את אכזבתי מקשת שטחתי בביקורת באתר סרט אבל ביני לבין עצמי אמרתי שזה נראה כמו סרט של במאי שחושב שהוא קים קי-דוק, שזהו אולי העלבון הגדול ביותר שניתן להגיד ליוצר. אמירה שרומזת על קפאון, חוסר יצירתיות, ולרוב זה נאמר כשמורגש שהיוצר עייף ושאנן וחושב שהקהל יקנה כל דבר שימכור לו המותג שמתייחס לאותו במאי. כשאני אומר את זה אני אפילו אולי מזלזל ביוצר כי אני מרגיש שהוא זלזל בי. אני מרשה לעצמי להגיד מילים קשות כאלו, כי קים קי-דוק אינו ישראלי, אז גם הוא לא קורא אותי, גם אין לנו חברים משותפים, וגם יש לי הרגשה שקל יותר לקים קי דוק לעשות סרט מאשר במאי מתחיל בארץ. בהקשר זה ראוי להזכיר את הבלוג המחודש והנפלא כהרגלו של אהרון קשלס בו התקיים דיון מדהים על יחסי מבקר-מבוקר, בעיקר בכל הקשור ליצירה מקומית. אני גם חושב שאין בארץ מישהו שהוא ממש "אוטר" עם סגנון מובחן, ובכל מקרה לא מייצר סרטים בקצב כזה שניתן ממש להרגיש שהוא מעייף, אבל זה לא משהו שהעמקתי בו והוא כבר נושא לפוסט אחר.

אבל זה הרבה מעבר לזלזול של עוד אדם-חסר-חיים-עם-מקלדת, זה כעס של צופה. ועובדה, שמאז קשת לא ראיתי אף סרט של קים קי-דוק ויותר מזה: אני מעריך פחות את הסרטים הקודמים שלו. אבל לא כל אכזבה מסרט ומיוצר אהוב היא טעונה כל כך, ויש גם אכזבות עם חיבה בצידן, כשלונות מפוארים, וזה המצב עם הבמאי ההונגרי בלה טאר וסרטו האחרון הסוס מטורינושהוקרן בסופ"ש האחרון בפסטיבל ירושלים. לא רק כי לטענתו הוא לא יחזור לביים, אלא כי הערכתי אליו כיוצר נותרה כפי שהיא, ואמשיך לחזור לסרטיו הישנים שוב ושוב. מה שלא אהבתי בסרט זה לא את "המיחזור" של הסגנון (כי זה לא העניין) אלא את העובדה שהוא לא מצליח במה שהוא מנסה לעשות. הסרט לא הרגיש לי כמו חיקוי של טאר, ולא הותיר בי שום בוז כלפיו, ההפך אפילו, מרשים אותי ביותר השינוי שחל בסגנונו והתעוזה שלו. נדמה שהוא לא התעייף מעשייה והסרט הוא לא סתם אסופת מניירות סגנוניות מטובלות בפילוסופיה פשוטנית אלא מלאכת מחשבת. לעומת זאת  מהראיון שערך איתו אורי קליין טאר מסביר שהחשש לעייפות וחזרתיות היא היא הסיבה לכך שזהו סרטו האחרון כבמאי: הוא חושש לחזור על עצמו ומרגיש שמיצה את עצמו, כך שרגע לפני שהוא הופך לחיקוי של בלה טאר הוא מעדיף לתלות את הנעליים. כנראה שהפחד הכי גדול של יוצר הוא הוא עצמו ולא יוצר אחר.

אבל הבעיה שלי עם הסרט היא במקום אחר, כי במקום להיות במאי שחושב שהוא בלה טאר, אני מרגיש  שהוא פעל כמו במאי שחושב שהוא בנדק פליגהאוף (אביר הקולנוע המשעמם). נדמה שטאר לא יודה שהוא מושפע מפליגהאוף (כפי שבראיון עם קליין הוא מתנער מההשפעות של מיקלוש יאנצו עליו, שזה קצת כמו להגיד שהריונות לא מושפעים מסקס. הדבר נכון רק לבחורה אחת בהיסטוריה, לא נראה לי שבלה טאר תופס מעצמו עד כדי כך.) אבל לפי מה שהוא אמר לאבנר שביט, הוא גם לא חושב שהוא משפיע על מישהו, האמת שאמירות אלה גורמות לי לפקפק באמינותו באופן כללי.

פליגהאוף כמובן הושפע מטאר (שגם מודה בזה) אבל כאן יש מהפך: המורה כך נדמה לי מושפע מהתלמיד. זה סימן אחד שמעיד על משבר יצירה מסוים, משבר נוסף הוא המראה שלו: גבר שעבר את גיל ארבעים ומסתובב עם קוקו הוא פשוט בעיה.

למרות מה שאתם חושבים, זה לא הסוס מטורינו

 טאר, אולי הקולנוען ההונגרי הפעיל במוכר ביותר בעולם או לפחות בעולם הפסטיבלים, עושה סרטים מ-1977, אבל קצב העבודה שלו מאד איטי. אם בשמונה השנים הראשונות שלו הוא עשה חמישה סרטים, קצב סביר ביותר, בשבע עשרה שנים הבאות הוא עשה ארבעה סרטים בלבד. אבל השינוי בקצב העבודה קשור לשינוי בסגנון שבה לידי ביטוי באורך הסרטים (אם לפני כן הוא עשה סרטים סביב השעתיים ולא מעבר, כעת הם נעים בין שעתיים ועשרים עד לשבע וחצי שעות) וכן באורך השוטים שלו. בסרט של בלה טאר יש בערך שלושים שוטים לסרט (או ממוצע של 30 לשעתיים וחצי נגיד. לא ספרתי, אבל יש חוקר הונגרי שספר זאת, נתונים מדהימים, מסקנות לא ממש). לעומת זאת בסרט הוליוודי ממוצע יש מעל לאלף (ובסרט של מייקל ביי כמה אלפים). יש לכך שתי השלכות, הראשונה ברמת ההפקה: זמן התכנון והעבודה על כל שוט הוא אינסופי, אין מקום לטעות, אם משהו לא נכנס כמו שתוכנן הלך השוט. יש לעשות חזרות עם השחקנים ויותר מזה, לתכנן את המסלול של המצלמה כך שהיא תהיה בכל רגע נכון במקום הנכון ושהאור יאיר בול כמו שרוצים.

הפתיחה של הרמוניות וורקמייסטר – אל תנסו את זה בבית

דבר שני, האופי של הסרט משתנה בעקבות זאת. תחשבו על דיאלוג רגיל. דבר לא מעניין, אבל אחת הדרכים של הקולנוע ה"רגיל", זה שהוליווד הוא הנציג שלו על פני האדמה, היא לחתוך, להעביר את תשומת הלב שלנו מדמות לדמות, עצם החיתוך והמעבר כבר נותן עניין מעבר לדיאלוג. מעבר לכך שבקולנוע הוליוודי דיאלוג הוא תמיד אינפורמטיבי ומקדם עלילה ולא סתם כדי לתת אווירה. בסרטים משעממים, ובלה טאר אם לא היה ברור, הוא במאי משעמם, הדיאלוג בקושי קיים, והאווירה האיטית שולטת. כשאדם הולך הוא יצולם הולך את כל הדרך, בלי קפיצות, בלי חיתוכים – הכל מגיע אלינו כפי שהוא קורה במציאות.

עלילת הסרט היא ממש לא רלוונטית ובקושי קיימת: הסוס מטורינו הוא הסוס שהחל את הדרדרותו הסופית של הפילוסוף פרדריך ניטשה. הסוס העקשן סירב לזוז ולכן כמנהגו של עולם, העגלון הכה אותו. אבל בניגוד לאינספור הכאות כאלה שהיו ויהיו, הפעם נכח התערב ניטשה, שחיבק את הסוס בכה לצידו והתמוטט. הוא נלקח הביתה ליומיים, אמר את מילותיו האחרונות ואת עשר השנים הבאות בילה תחת השגחתה של אחותו ואימו בשתיקה ושגעון. את כל זה אנחנו לא רואים בכלל, רק שומעים מקולו של קריין, שמסיים בכך שלא ידוע מה עלה בגורלו של הסוס.

ציפיתי להופעת אורח של ארמדנו אסנטה, עם בכי והכל

משם אנחנו ממשיכים עם הסוס, העגלון והבת שלו שחיים בכפר מרוחק, בבית אבנים דל שכל מה שיש להם הוא באר מים, הסוס ותפוחי אדמה. הסרט מתאר שישה ימים בחייהם, שהרבה לא קורה בהם, כשבחוץ משתוללת סופה בלתי פוסקת. הבת מלבישה את האב, יחדיו מכינים את הסוס, זה האחרון מסרב לזוז, הם חוזרים הביתה, אוכלים תפוח אדמה והוכלים לישון. וחוזר חלילה. בין השניים לא מתקיים דיאלוג של ממש, רק העברת אינפורמציה. השקט מופרע מדי פעם על ידי שכן שבא לקחת אלכוהול ופורץ במונולוג על דרכו של עולם, שאותו העגלון לא ממש מבין (ומספק אתנחתא קומית בסרט – עוד שינוי סגנוני אצל טאר) או חבורת צוענים הגונבת מים ומעניקה לבת ספר דתי.

מה שמתחיל באיטיות שבה לא קורה הרבה, משתנה לנגד עינינו למשהו ממש איטי שכלום לא קורה בו: המים נגמרים, אין אור, אין רוח. ללא ספק משל על הקיום, או על סופו, סוג של בריאה רק במהופך. הפרשנות על הסרט היא אינסופית, וזה סוד כוחו של הסרט הזה ובכלל סרטיו של טאר, היכולת לתת פרשנות פילוסופית ליצירה קולנועית. במובן הזה סרטיו הם ייחודיים, מספקים נקודת מבט על העולם שממנה מגיעה מחשבה ולא אמירה סגורה עליו. הסרטים שלו הם פילוסופיה בפני עצמה ולא משהו שניתן לזהות בו עקבות של פילוסופים רבים. אני בטוח שטאר יאהב את ההערה הזו, שכן הוא מספר שהוא למד פילוספיה ורצה להיות כזה, ומאחר ולא הצליח, הוא פנה לקולנוע. אין ספק שהוא אחד מהקולנוענים הכי פילוסופים בסביבה.

אי אפשר בלי קצת מייקל ביי: למרות שהסרט אמור להביא את סיפורו של הסוס מטורינו, הדיאלוגים הם בהונגרית. אפשר לפתור את זה בכך שזהו סיפור אוניברסלי, והסוס של ניטשה הוא רק אלגוריה לצאת ממנה, והסיפור שאנחנו רואים הוא לא קשור עלילתית. ובכל זאת, אם אצל מייקל ביי הדמויות עוברות מהפרמידות לסלע האדום בכמה דקות, אז מיד כל מבקרי ובלוגרי העולם קוטלים אותו. הגיון הוא בראי המבקר. אבל זה רק אני ומסע הצלב שלי למענו של מייקל ביי.

את הפילוסופיה שלו בונה טאר בעיקר דרך הצילום והמוזיקה. על הצילום מופקד בפעם השלישית פרד קלמן, שסגנונו הפילוסופי תואם לזה של טאר. קלמן שהעיד בעבר במפגש עם סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב שבצילום הוא מנסה להוציא מהאובייקטים המצולמים את המשמעות הנוספת שלהם, זו שמעבר לחומריות הנראית. הוא וטאר חותרים בדיוק לכך בסרט הזה, אבל התוצאה לא תמיד עובדת. שוטים מרהיבים, עם הצללה מרהיבה שתופס את העין, אבל לא תמיד מספק את המימד שמעבר, אולי משמש כקרקע למחשבה הפילוסופית אבל סרט הוא יותר מרק המחשבה.

אלמנט נוסף שבולט בסרט, ולפי זכרוני יותר מבסרטים קודמים הוא המוזיקה עליה אחראי הפעם מיהלי ויג (לא בטוח שכתבתי נכון, זה השם Mihály Víg). מוזיקה מטרידה, שלעיתים נדמה שהיא מחליפה את האלמנט העלילתי הרגיל, ובמקום התרחשות של פעולות המוזיקה מתפקדת כאלמנט נרטיבי. זה לא מקרה של מוזיקה המוסיפה לסרט או מנכיחה משהו הקיים שם, אלא נדמה שהמוזיקה מובילה את הסרט.

שימו לב למוזיקה

אז איך אחרי כל הנאמר כאן אני עדיין יכול להגיד שאני לא אוהב את הסרט ולא מוצא בו משהו? התשובה יחסית פשוטה: אין סיפור. כבר כתבתי כאן על כך שאין חובה שיהיה סיפור, בטח לא בקולנוע משמעם (אני דובק בשם הזה עד שמישהו מציע חלופה ראויה יותר), אבל רק שאין סיפור לא אומר שזה סרט טוב . ברגע שסרט נמנע מסיפור של ממש  הוא מחפש מפלט במקום אחר. זה עבד נפלא אצל שאנטל אקרמן בז'אן דילמן וגם אצל בנדק פליגהאוף בדילר שם ההתמקדות בפעולות הקטנות מייצרת את המתח הדרוש להבין את הדמויות ואת פועלן. אבל אצל טאר הדמויות חוזרות על אותה שגרה יום יום, רק כל יום קשה יותר. נכון, זה עבד אצל אקרמן למה שלא יעבוד אצל טאר? התשובה לכך פשוטה: כי זה עבד אצל אקרמן, ורק בגלל שטאר מעביר את זה לסגנון פורמליסטי עם שוטים מסוגננים ולא סטאטיים ועם מוזיקה שלפרקים סוחפת ומובילה את ההתרחשות לא הופך אותו לחדשני דיו. זה מתחבר לכך שטאר מצהיר אצל קליין שכל יצירה היא נסיונית, עם תפיסה כזו, ועם העובדה שהוא נשמע קצת מנותק מהקולנוע סביבו, לא מפתיע שהוא חוזר על דברים של אחרים, ומרגיש שבכך הוא מחדש. כי בעודי כותב את הביקורת הזו, חשבתי לעצמי, בעצם אני מהלל את הסרט, אבל לא נהנתי מהסרט (וגילוי נאות, עקב נסיבות אישיות הייתי במצב רוח די נורא. אבל אני צופה מספיק מיומן אני חושב, ויש ביכולתי להבדיל בין חווית הצפייה לבין הסרט) אז אולי הוא כן סרט טוב, והבעיה הוא במצב רוח שלי? אבל לאור הקריאה בראיונות עם טאר, אני מבין שיש משהו קצת מנותק באיש הזה, שלאור הסרטים שלו והקוקו בשיער זה נשמע הגיוני ואף מתבקש, וזה מספק איזשהו הסבר למה בכל זאת לא אהבתי. כשזה לא זה, אז זה לא זה. מה שעבד עם עקרת בית/זונה בלגית בשנות השבעים, או בכפר נידח בו הכאוס משתולל (הרמוניות וורקמייסטר) לא יעבוד על שגרת יומם של עגלון ובתו בכפר מבודד רגע לפני סוף העולם.

אולי לא אהבתי את הסוס מטורינו, אולי מצב הרוח שלי היה כל כך גרוע שלא יכולתי להישבות בקסמו. אבל היה בהקרנה הזו משהו ששינה את הכל: כשיצאתי מהסרט ראיתי את נחמן אינגבר, שזכה לאות הוקרה מהפסטיבל על מפעל חייו, ניגש לטאר שגם כן זכה לכבוד הזה, ומדבר איתו בהתלהבות על הסרט. בהמשך נחמן ראה אותי ואמר: "נכון שמדהים? איך הוא מצלם" כשהוא מתלהב ונרגש בצורה שלא הייתי מאמין שאדם שעבר את גיל שבעים עדיין יכול להתלהב מקולנוע. וזה שימח אותי ועודד אותי, כי אחרי סוף שבוע לא מוצלח, גם קולנועית וגם ברמה האישית, הבנתי שיש עוד תקווה, ואהבה לקולנוע היא חזקה מכל דבר אחר, וגם אם עכשיו היא כבויה, היא עוד תחזור, כי היא תמיד שם.

אחלה סרט!!!1

14 ביוני 2011

בתור בלוג שחרט על דגלו לדון במניפסטים בפרט ובהלך רוח הפוליטי של עולם הקולנוע, נראה לי מן הראוי להציג מניפסט משל עצמי. אם בפוסט הפתיחה הצגתי את מטרת הבלוג ומה שאני מייעד לו, המטרה שלי בפוסט זה היא להצהיר את האני-מאמין שלי בכל הנוגע לכתיבה על קולנוע. מאחר וזה פוסט שנוטה יותר לכיוון האישי ולא אקדמי אני אחסוך מכם את ההסבר המלומד אודות ההיסטוריה של המניפסטים ומהי המשמעות שלו. כמו כן, במודע או שלא, המניפסט שלי מושפע ממניפסט "דוגמה 95" וההסבר אודותיו יגיע באחד הפוסט הקרובים יחד עם הסבר מפורט יותר על ההיסטוריה של מניפסטים.

עבורי ביקורת סרטים היא משהו שקוראים אחרי הצפייה ולא לפני. אם רוצים לדעת האם לראות או לא מספיק סטאטוס בפייסבוק או לקרוא תקציר. כמובן שביקורת לפני יכולה לכלול הסבר על למה זהו סרט טוב או לא, אבל זה נכנס אצלי לקטוגריית ההמלצה ופחות לקטגוריית הביקורת. המניפסט שלי מתייחס לביקורת מעמיקה שמנתחת סרט, חלק מדיון תיאורטי ופחות לביקורת שמטרתה להמליץ.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על סרטים

מתחת לכל הכסות המתוחכמת, אנחנו בני האדם בסך הכל חיות טיפל'ה מתוחכמות. אולי המצאנו את האמנויות ובניהם הקולנוע, אבל בסופו של דבר אנחנו מחפשים סיפוקים פשוטים. וגם אם הסיפוק הפשוט הזה מגיע בצורת סרטים אובר פלצניים/ארטיסטיים/משעממים (מחק את המיותר), בסופו של יום זה נהיה שגרת צפייה ואנחנו לרוב נמנע מללכת על משהו מורכב יותר, מאתגר יותר – יש לנו איזה קו גבול, סוג של הרגל.

אם באופן בחינת הסרטים שלנו אנחנו עוד גמישים לעיתים, אז הדבר נוכח בצורה בולטת באופן בו אנחנו מדברים על סרטים. כשאתה מדבר על סרט, תמיד נחפש ללכת אל "המקומות הבטוחים" אלו שמוכרים לנו, דרך מושגים ודימויים שכבר השתמשנו בהם בעבר. השפה בה נשתמש היא השפה שהתקבעה אצלנו. זה בהתאמה עם הדרך בה אנחנו צופים בסרטים: כשאנחנו רואים משהו, אנחנו מנסים לזהות האם הוא דומה למשהו שאנחנו כבר מכירים, בוחנים מה יחסינו אליו ופועלים בהתאם. הניתוח שלנו את הסרט נבנה בהתאם לתפיסת העולם שגיבשנו בצפיות קודמות.

יש לנו כמה תבניות של אמירות, השוואות ודימויים שאנחנו אוהבים להחיל על סרטים ואיתם כנראה נשאר לנצח. גם האמירות הכי מבריקות ומעניינות, מתחילות לשעמם כשהן נשמעות בפעם העשירית. אבל לשעמם היא בעיה מינורית, הבעיה הרצינית יותר היא שכשאתה בתור מבקר או סתם צופה הדיוט בעל תובנה ומחשבה אומר את אותו הדבר בשלוף אתה לא חושב על מה שאתה אומר. במצב כזה הניתוח נהיה פחות ניתוח ויותר הדבקת תוויות. התוצאה הסופית היא מין חטא כפול: אתה גם אומר בעל ערך פחות על הסרט וגם מפספס את כל הדברים שהיית יכול להגיד עליו אבל נותרו בחוץ כי הם לא נכנסים תחת המטריה שלך. דבר זה מוביל לכיפוף העובדות בסרט למען האמירה שלך. לפעמים יוצא גם שאתה מתעלם ממה שאתה רואה כדי שיוכל להכיל את מה שאתה חושב. הנה דוגמה אקטואלית על הערת שוליים ובמקרה זה לכותב יש את ההגינות להגיד שייתכן שהוא טועה בזיהוי – והוא אכן טועה. אם כי במקרה הזה הניתוח הוא לא העיקר אלא הדיון בסרט והעובדה שהוא סרט שדורש ניתוח מורכב – וכאן גדולתו של מאמר זה.

הדבר בא לידי ביטוי גם באופן בו אנחנו "מוצאים" פילוסופיות  בסרטים. כשאנחנו מדביקים פילוסופיה מסוימת לסרט, אנחנו מפסיקים לחשוב על סרטים כמשהו חושב ודינאמי, והופכים את הסרט לדוגמא של הגות מסוימת ותו לא. אבל סרט כשהוא טוב, הוא לא כזה שניתן להגיד עליו שהוא מייצג רעיון מוכר כזה או אחר, אלא הוא מציג מכלול מחשבתי מגוון. כך למשל בלתי אפשרי לדעתי לעשות רדוקציה ל-האביר האפל לכדי תורה פילוסופית אחת. העולם שהסרט מציג ואופן הפעולה בו הוא מורכב, ומגדיר מחדש את מושגי הטוב והרע בתוך חברה. מנגד הבדיחה על המטריקס היא שניתן ליישב אותו עם כל פילוסוף שעסק באפסטימולוגיה (תורת ההכרה) באופן כזה או אחר: אפלטון, קאנט, אדורנו והורקהיימר ועוד.

"בוראט מייצג את התפיסה של היידיגר את מושג מות האלוהים של ניטשה כפי שהוא קורא אותו אצל הגל בפירושו את קאנט". מבקר שיודע. רק לא ברור מה.

זאת שאלה של ביצה ותרנגולת, האם נולדנו עם תפיסה מסוימת של קולנוע (או אמנות בכלל) ואנחנו מחפשים סרטים שיתאימו לכך, או שמא להפך: ראינו הרבה סרטים מסוג מסיום ופיתחנו טעם וחיבה להם? ברור לי שבלתי אפשרי להפריד את המבקר מהידע הקודם שלו, הרי הידע הזה הוא מה שהביא אותו עד הלום. אבל אני חושב שזה יותר מאפשרי לא לפעול באופן עיוור ואינסטנקטיבי. זה מה שמייחד אותנו כבני אדם, היכולת לחשוב ולבקר. ולכן חשוב בכל צפייה וצפייה לעצור רגע ולהיות מודעים לקפאון שלנו, לשימוש החוזר שלנו באותן טענות ולנסות ולבחון את הסרט בדרך אחרת.

הכללים

הכללים הללו הם ריכוז של קלישאות הביקורת הנפוצות. חלקן ברמה היומיומית שכולם כמעט משתמשים בהם, גם אלו שלעולם לא שמעו הרצאה אחת על קולנוע. חלקן אנקדוטות של לימודי קולנוע. אבל העקרון הוא אותו עקרון: לחדול מלהגיד על סרט את מה שאנחנו רגילים. לנסות להוציא מאיתנו את המיטב, לחדש – כפי שכל סרט מנסה לעשות.

1. הספר לא היה יותר טוב, אם כבר מופע המחול שנעשה אחרי הסרט היה טוב יותר – לא ניתן להשוות בין סרט לספר. מי שעושה את זה לא אוהב כנראה את אחת האמנויות הללו (אם לא את שתיהן). החוויה של כל יצירה היא הדבר החשוב, בלי קשר על מה היא מבוססת. זה גם למה בעיני השאלה האם סרט דוקומנטרי או לא היא לרוב לא העניין.

"המציאות הייתה גרועה יותר", אזרח שהחל לחשוב כמה שנים מאוחר מדי

2. אני בטוח שהגרסא האוזבקית שנעשתה לפני שלושים שנה ועליו הסרט מבוסס היה מורכב  ועמוק יותר. אבל בכל זאת, אנחנו מדברים על הגרסא הנוכחית – על אותו עקרון כמו הסעיף הקודם: אז פעם היה סרט שעליו מבוסס הסרט הזה. מסיבה כלשהי (שלרוב היא הרצון בעוד כסף של האולפנים, אבל לא תמיד) החליטו לעשותו שוב ולשנות משהו. ההשוואה לסרט הקודם רק פוגעת בשני הסרטים. הסרט החדש יהיה לא טוב בלי קשר לזה שנעשה לפניו. כי ניתן באותה מידה להשוות כל סרט לכל סרט אחר שנעשה לפניו ולהגיד שהוא טוב יותר. שאלה של טוב יותר היא בכלל לא שאלה מעניינת.

3. לא כל מדרגות/מקלחת הם אזכור של אוניית הקרב פטיומקין/פסיכו (בהתאמה) – מדרגות ומקלחות הם דבר מאד שימושי בחיינו. ולא כל פעם שיש מקלחת בסרט היא מחווה להיצ'קוק. באמת. התייחסות לכך לא אומרת דבר על הסרט, רק על הידע הקולנועי שלך. מה המשמעות של השימוש בקטע הזה? לשם מה הוא שם? או שתסביר או שתתעלם. אם אתה חושב שהסצנה שם סתם כי הבמאי רצה אז אחד מהשתיים: אולי אתה פשוט לא יורד לסוף דעתו ולכן אין טעם להזכיר זאת, או שבאופן מפתיע, היה צריך בסרט סצנה עם מקלחת. או מדרגות. או גם וגם.

4. לדבר על כל הסרטים שסרט מתייחס אליהם לא אומר כלום על הסרט – רק על זה שאין לך משהו להגיד עליו – זה טוב בתור רשימת מכולת, אבל השאלה החשובה היא מה המשמעות של רשימת המכולת הזאת? למה הסרט שמתייחס לכל אותם הסרטים עושה זאת? לדעתי ד"א, להרוג את ביל חלק I מתייחס לכל הסרטים אליו הוא מתייחס (לינק) כי טרנטינו מנסה בו להיות חקיין הטרנטינו הגדול ביותר, הרבה יותר מכל החקיינים שלו. ויש לו הרבה כאלה.

5. רובר ברסון הוא לא שם נרדף למנימליזם – הבמאי הצרפתי הגדול רובר ברסון היה ידוע במינימליזם שלו, ובמטאפיזיות של הסרטים שלו (שיחד עם קולנוע פיוטי, אף פעם לא הבנתי מה זה אומר האמת). אבל וואלה, האיש אמן גדול ואפשר להגיד עליו עוד כמה דברים. רק תנסו. זה לא עולה כסף. הדבר נכון גם על: טרקובסקי-פיוטיות/ליריות, ברגמן- אקזיסטנציאליזם, קובריק-דה הומניזציה, בנואל-סוריאליזם והיד עוד נטויה.

6. ולהפך – כי ברסון לא היה הופך ליוצר כזה גדול אם הוא לא היה משפיע על יוצרים רבים אחריו שהיו גם כן עושים קולנוע מנימליסטי. אפשר להתייחס גם אליהם כשמדברים על הנושא. וגם כאן כמובן, כל הדוגמאות שלעיל תופסות גם כן.

 7. נעשו סרטים טובים גם בעשור האחרון. פשוט לא לעסו לכם אותם עדיין –זה כנראה הסעיף האהוב עליי. קלאסיקות הן דבר קל: אמרו לך שסרט מסוים הוא חובה? במאי מסוים הוא אמן? אתה רק צריך לראות ולהסכים. זה הסיבה למה מעט מאד פוסטים בבלוג יוקדשו כאן לבמאים ענקיים. אני אוהב את צ'אפלין, היצ'קוק, גודאר, קובריק ועוד (אם כי לא את אנטוניוני) אבל וואלה אין לי מה לחדש עליהם. לעומת זאת סרטים חדשים יחסית, גם כאלה שכבר קיבלו מעמד, ולאו דווקא סרטים "שגיליתם" (כי מנגד לא צריך בכוח להמליך מלכים), יש הרבה מה להגיד עליהם, לגלות, לחשוף ולעורר דיון. יש יותר סיכוי שיהיה לי משהו להגיד על מישהו שטרם נטחן ולא על הקלאסיקות. ואולי זה לא יהיה מעמיק כל כך, אבל זה יהיה שלי וזה יהיה משהו חדש בעולם.

סרט שטרם זכה להכרה המגיעה לו.

8. לא כל עמוד הוא סמל פאלי גם לא כל עיפרון, עץ, אטב כביסה, בקבוק, באנג וכו' – ואם כן, תסבירו מה זה אומר שהוא סמל פאלי. הדבר תופס גם לגבי כל סמליות: אדם עם שתי ידיים פרוסות לצדדים לא בהכרח אומר שהוא ישו וכו'.

9. אין סרט שהוא רק לחובבי הז'אנר – יש רק ז'אנר אחד, ז'אנר הסרטים. סרט טוב הוא טוב לא בגלל שהוא מציית לחוקי הז'אנר, אלא בדיוק ההפך, הוא שובר אותם, משחק איתם ומשנה אותם. רק בגלל שז'אנרים הם ביסודם תבניות עשייה לא אומר בהכרח שהמבקר צריך לחשוב בצורה תבניתית.

10. את ההפך כן ניתן לומר: "סרט גרוע, אפילו לא לחובבי הז'אנר" – אם סרט הוא גרוע, היותו חלק מתבנית ונוסחה לא אמור להוסיף לו. זה אמור אפילו להכעיס: נתנו לך את הנוסחה על מגש של כסף ואתה עדיין עשית סרט מעפן? נו נו נו.

אלו החוקים שלי, אשמח לשמוע מה אתם חושבים עליהם. ויותר מכך, אשמח לשמוע מה החוקים שלכם אם בכלל.

אני מאמין שבעתיד אני אתייחס לחלק מהכללים האלה בהרחבה, שכן הם מעסיקים אותי עוד משנה א' שלי בלימודי קולנוע לפני שש שנים.

-תוספת מהיום: סיון רהב-מאיר כותבת על "ספר ההפקה" אותו פריט שיש ברשות כל מפיק/ה עם שמות המרואיינים הקבועים, המומחים לכל תחום. אבל גם כאן אומרת לנו רהב-מאיר, יש מחיר לקבעון.