אני כאילו, אמן פוליטי כזה, you know

זו רק הייתה שאלה של זמן עד שהפוסט על החרמות וביטולים יהיה רלוונטי, והנה הבלוג לא רץ חודש וכבר אפשר להכנס לעין הסערה. אתמול הודיע ג'לו ביאפרה, אגדת פאנק חיה שעדיין בועטת שהוא החליט לבטל את ההופעה המתוכננת לשבת הקרובה, אך לא את הגעתו לארץ. לפי המכתב שהוא פרסם בפייסבוק הוא יגיע לכאן לבדוק את העניין בעצמו ולהחליט האם מגיע לנו לשמוע את המוזיקה שלו:

"[I] may yet conclude that playing for people in the belly of the beast was the right thing to do in the first place."

אז דבר ראשון, בתור תייר, אתה חייב לעבור באבולעפיה, ואם אתה מספיק בשישי לאבו חסן אז בכלל הרווחת. אם אתה רוצה קצת קולטורה מקומית, אז יש בשבת הופעה של אתניקס בקיסריה, אני יודע בוודאות שאתה פנוי, ואני יכול לארגן כרטיס. דבר איתי. עשיתי לייק לעמוד שלך בפייסבוק, יהיה לך קל למצוא אותי.

יש סמבוסק - אין בעיה בין ישראלים לערבים

 דבר שני, אני מנסה להבין איזה מפלצת בדיוק אתה בודק? אני אוהב להחשיב את עצמי כבעל דעות שמאלניות, כזה שלא רואה בחיוב את המעשים של המדינה שלי בעזה, בגדה המערבית, בשירות של חברות תקשורת, ניהול-שחיתות הכדורגל ומה לא. אבל עדיין, יש כמה וכמה מפלצות גדולות יותר מאיתנו.

לקורא ג'לו: אולי אתה מכיר את השיר והמקום המדובר

 אבל זה בדיוק העניין עם כל הביטולים/החרמות הללו, מה בדיוק הולך פה שלא הולך במקום אחר? ואני יודע שזה לא טיעון, וכל הנלחם ברשע אחד כבר עשה טוב, אבל אני לא אוהב צביעות, ויותר מכך צביעות כלכלית. יש סיבה אחת בדיוק למה כל כך הרבה אמנים מדירים את רגליהם מכאן, ושמים את הסיפור הפלסטיני בקידמת הבמה (ולא באג'נדה – על ההבדל כבר ארחיב) ועל הדרך ממרקים את המצפון וזוכים בנקודות זכות אצל הקהל בעולם: אנחנו לא ממש שווים הרבה. זו אותה סיבה למה רוב האמנים שמגיעים לכאן הם כאלה שהיו ולא כאלה שבשיאם. עבור רוב האמנים, גם המצליחים ביותר, כרגע אנחנו לא שווים את ההשקעה (מרחק, גודל שוק, ביטוח נגד טרור). אבל כשהאמן הוא כבר אגדה עם מעריצים וותיקים וחדשים אז ההפקה שווה את זה. רוצים לראות את "ארקייד פייר"? שמעתי שבשנת 2027 הם מתכננים להתחיל את מופע הקאמבק שלהם באצדטיון ר"ג (שאני בטוח שיהיה מעפן להופעות אז כמו שהוא היום). לכן להפסיד את השוק הישראלי שווה הרבה יותר מאשר לקבל את היח"צ השלילי שמפעילים הארגונים המתנגדים. למיטב זכרוני, אף אחד לא ביטל כאן הופעה של פארק הירקון/אצטדיון ר"ג, זאת אומרת קהל של עשרות אלפים. הכי גדול שבוטל זה "הפיקסיז" (שאני אישית שמחתי שביטלו, כי יום לפני קרעתי את המניסקוס בברך, אז בכל מקרה לא הייתי יכול להגיע. כמו שאומרת הבדיחה על הנ"מ: "אם אני לא טס, אף אחד לא טס"). הכל שאלה של רווח והפסד. גם נראה לי שמישהי כמו מדונה פחות מתרגשת מכמה מאות אקטיביסטים, היא אגדה, ואגדות הן מעל לפוליטיקה.

שימו לב שלא שומעים כמעט ביטולים של להקות מחול למשל. כי גם ככה זה קהל מצומצם, ולא מוצר פופולארי, אז את מי זה מעניין?

זה מופע אחד שאני מצטער שלא בוטל

העניין הוא שאף אחד כמובן לא יבוא ויגיד "מאיימים עליי, ויותר חשוב לי להרוויח בקטאר שם משכנים אותי במלונות 7 כוכבים מאשר במדינה בה גבינה עם גושים נחשבת יוקרתית". אז במקום להתוודות על האמת (מילה כל כך מושמצת בעידן הפוסטמודרני) הם משחררים הצהרות "פוליטיות". הצהרות שבדרך כלל יכללו מספר אלמנטים קבועים: הבנה את המצב של הפלסטיני, גם את הקהל ושזו לא פגיעה בו, ושהם מקווים שיסלחו להם על הביטול ויקבלו אותם בעתיד. כך למשל היה עם אלביס קוסטלו, שזכור לי שמעריצים שלו התאכזבו מהביטול אבל התרשמו מהכנות וההבנה שלו. אבל אני מפספס כנראה משהו במכתב שלו. בניגוד לביטול של הפיקסיז שהגיע בעקבות המשט הטורקי (האם צפוי ביטול של מובי בעקבות הסיקוול?) לא היה אירוע מיוחד לפני ההופעה (זאת אומרת מעבר להפרות זכויות האדם הרגילות הקיימות בשטחים, או ההתנהלות הלא אנושית של חלק מהמתנחלים) ששינה א המצב. האם אדון קוסטלו גילה פתאום שישראל נמצאת בקונפליקט? שאין שחור ולבן שם? אני לא אתחיל עכשיו לנתח את המכתב, אבל לפחות ביחס למשפט:

"Sometimes a silence in music is better than adding to the static and so an end to it."

נדמה שרוג'ר ווטרס הראה שאפשר אחרת כשערך את המופע שלו בארץ בשדה חומוס ויצא כנגד גדר ההפרדה, אם כי בסוף גם הוא התייאש ונמאס לו מאיתנו והצטרף לחרם נגד ישראל. אם קוסטלו לא יכול היה בשירים שלו להביע את העמדה שלו, אז לפחות היה מדבר פוליטיקה (שזה למעשה זכויות אדם יותר מהכל) במהלך המופע במקום ה"TODA"  המסורתי. אבל אם דרך האמנות שלו אין ביכולתו להביע עמדה פוליטית כלשהי, למה שאקשיב לדעות הפוליטיות שלו? כי המכתב הזה הפך אותו לסוג של יחצ"ן (וממליץ מאד לקרוא פוסט נפלא ב"ארץ האמורי" בנושא). האם כשרונו מתמצה לשיר על יופיה של אישה? אם כן, תהיה יפה ותשתוק, ואל תמכור לי אג'נדה בשקל וחצי. אבל מה שקוסטלו עשה בכך שהוא רק שם על השולחן את ההקשר הפוליטי דבר שבא לידי ביטוי בכך שהוא אומר שעצם ההופעה בישראל היא אמירה פוליטית. אני לא מסכים איתו. כי פוליטיקה היא בהכל ובכל מקום, ובכל מקום שתופיע יהיה משמעות פוליטית. אי אפשר להתחמק מזה. ולכן אפשרי להתעלם – אבל בכך שהוא כן מציין זאת הוא למעשה מרדד את השיח הפוליטי-אמנותי במקום לדון בו ברצינות. סימן וי על חובת המצפון. כמובן שאין זה תפקידו לנהל מטה דיון פילוסופי כמו שאני מנסה לעשות כאן, אבל לא מספיק רק להזכיר את הנושא,כדי להיות מעורב באופן אקטיבי, זה רק מעיד על חוסר מעורבות אקטיבית.

המקרה של ג'לו ביאפרה מעניין ומעצבן אף יותר. אני לא יודע עד כמה קוסטלו היה באמת מודע למורכבות המצב בישראל/פלסטין ובקי בפרטים כשהוא חתם על חוזה. הרי אין שחור ולבן, אבל הוא בחר לקחת צד, אז לפחות תתעמק בצדדים. הציעו עבודה, הוא לקח. רובנו לא מסתכלים בקרביים של המעסיק שלנו כשאנחנו מקבלים עבודה ולא ממהרים להפעיל שיפוט מוסרי על כל אקט שנראה לנו לא תקין במבט ראשון. אבל ג'לו ביאפרה הוא סיפור אחר.

ביאפרה הפגין לאורך הקריירה שלו (שנמשכת 35 שנה בערך) מודעות ומעורבות חברתית. הוא ביטל עסקאות עם חברות תקליטים, מפרסמים, הסתכסך עם חברי ה"דד קנדיס" – הכל למען היושרה שלו. לכן אני יותר ממאמין לו שהוא באמת יבחן את המצב וישקול האם ראוי להופיע כאן. זו אינה צביעות בעיני, לא כשהיא מגיעה מאדם כמו ביאפרה. אבל מה שאני לא מבין היא למה עכשיו? איפה היית כשקבעת את ההופעה. הרי ידעת בדיוק לאן אתה נכנס, או לפחות את העובדה שזה איזור בסכסוך. למה לקבוע הופעה ואז לבטל כדי לבדוק את השטח. לא היה לך סופ"ש פנוי לפני שסגרתם את ההופעה ולבדוק מה המצב? אבל חלק מהטענות שלו מרגישות כמו דרך מתוכחמת וארוכה יותר להגיד: לוחצים עליי. אני אלך לבדוק מה קורה, אחזור עם התשובה שתספק את המתנגדים ושיראה כאילו באמת חקרתי, ובא לציון גואל. כם כי תשובה מלומדת יותר רק תשים אותנו באור רע יותר, כי זה לא רק שיש לנו דימוי לא טוב, אלא הוא ממש קיבל את התחושה הזו מביקור פה. נו, מזל שביאפרה הוא אמן שיעשו לו ערב מחווה ב"כוכב נולד", כך שנגמה שתהודה של אמירותיות לא גיע רחוק. כך למשל:

"How fair is it to the organizers to demand a full-on rock show on a few days' notice with a type of music they may not be familiar with?"

אני לא יודע כמה מכם מכירים את המוזיקה של הדד קנדיס (הלהקה בה החל באיפרה) אבל סאונד איכותי שדורש הפקה הוא לא חלק מהקונפסט. ובכלל מדובר באדם שעוסק בעיקר סופקן וורד בימינו. עכשיו אני לא משה יעלון אבל אני חושב שאפילו ברמאללה יש מישהו עם ציוד ביתי להרים מופע שיתאים לסטדנרטים של ג'לו

בהמשך הוא גם תוהה כמה זה יעזור לפלסיטנאים בכלל אם הם לא מתעניינים במוזיקה שלהם. אולי זה אומר באמת עד כמה ביאפרה ושות' הם בעלי השפעה על הסכסוך הזה (ובכלל) ועדיף שלא יעסקו בהחרמות ושאר משחקים בקקה ושפשוט ישירו.

השם שלך באמת הזכיר לי משהו

סמנטיקה של החרמה

עד כאן למבטלים, שבטעות נקראים מחרימים. כי לקבוע הופעה ואז מלחץ כזה או אחר, לא הופך אותך למחרים, זה הופך אותך לחלש אופי. אבל יש גם מחרימים אמיתיים. כמו החבר'ה של ווטרס, וכך הם גם חברי הלהקה הסקוטית "בל אנד סבסטיאן" שהיא הלהקה הפעילה האהובה עליי.

איך בא לידי ביטוי החרם שלהם? בכך שהם לא קובעים הופעות בישראל (אם כי שנים מחברי הלהקה הופיעו בת"א עם אביב גפן לרגע) ולעומת זאת כן מסיירים כאן ובשטחים ומגבשים דיעה מלומדת על בסיס נסיון ולא תעמולה זולה. אמנים כאלה אני מעריך ומכבד – ולא בגלל שהפעולה שלהם יוצאת נגד מדיניות שאני גם מתנגד לה, אלא כי הם החלטיים ויסודיים ולא נותנים לכל מיני ארגוני לחץ להשפיע עליהם. זה להיות בעל עמדה פוליטית אמיתית. אולי אנשים כאן לא יאהבו את זה, ויגידו הסקוטים מה הם מבינים?

רגע, גם אנחנו היינו תחת שלטון של מאוננים לא?

אבל זה עוד תירוץ שלנו להמשיך במה שאנחנו עושים – להתחמק מאחריות ולחיות ולבחור באסקפיזם על פני הרהור על המצב.

האם חרם זה כלי יעיל? לא יודע, אפשר להביא הוכחות היסטוריות לכאן ולכאן אני משער. האם הוא נכון מוסרית? אני חושב שכן. בעיקר בגלל התוצה שלו שאני רואה בפייסבוק: אנשים מתעצבנים כי לקחו להם את האמן האהוב, ואז הם מסתכלים לרגע על המצב פה, ומבינים שיש לזה השלכות גם עליהם, אז מבחינתי החרם שווה.

ולסיום חידה: מי לדעתכם האמן הבא שיבטל את בואו לארץ?

בין הזוכים נכונה יוגרלו זוג משקפיים מגניבים

"שיפרו לי את הראייה הפוליטית" - א.קוסטלו, לקוח מרוצה

פלינדרום מגדרי – או פרולוג לבלוג

"ירדן דנינו?"

"נוכחת".

"יניר טל"?

"כאן"

"יפעת רותם?".

"כאן".

"יפעת לא כאן? אז אולי זה רותם? רותם יפעת כאן?"

"אני כאן".

"טוב כנראה שהיא לא פה, נעבור הלאה".

"שולמית כהן?"

וחוזר חלילה. וכשאני מציג טופס שעליו כתוב את שמי, תמיד ישאלו: "של מי הטופס הזה? מי זו יפעת?"

כי אין מה לעשות השם שלי הוא פלינדרום מגדרי: לא משנה איך קוראים אותו רותם יפעת או יפעת רותם – זה תמיד יראה כמו שם של בחורה. וד"א יש בחורה כזו, היא אפילו חברה שלי בפייסבוק.

כשהייתי קטן זה היה מעצבן, בייחוד כששלחו לי דוגמית של פדים כשהייתי בין 10. אבל עם הזמן זה נהיה משעשע ואף שובר קרח קבוע, הדרך שלי לפתוח כל שיחה בחיוך.

ייתכן מאד שכל החוויות שלי מהילדות והלאה הושפעו מהשם שלי – ולראיה, אני בזמני הפנוי רוקד בלט קלאסי, ויש האומרים שאני הרקדן הטוב ביותר בעולם* – אבל זה לא העניין של הבלוג הזה.

מה בתפריט?

עניינו בעיקר התשוקה הגדולה שלי בחיים: קולנוע. לא סרטים, קולנוע. כמובן שיהיה כחלק מהעיסוק גם עיסוק בסרטים, ביקורות, ניתוחים וסתם זריקת שמות ולינקים ליו-טיוב כדי להרשים את הקוראים, אבל אני אוהב את הקולנוע כמדיום, כזירת התרחשות עם חוקים משלה, עם פוליטיקה משלה. זה גם הנושא של עבודת המ.א. שלי: ההיסטוריה של מניפסטים בקולנוע.  אבל מניפסטים הם רק הביטוי הפוליטי של האני מאמין של יוצרים והחשיבה שלהם על קולנוע. מה שמעניין אותי אף יותר ממניפסטים הם הטקסטים הפואטיים/תיאורטיים שיוצרים נוהגים לפרסם (מסורת שקצת חסרה בימינו. מקסימום יש ציוצים של ג'ון פאברו בטוויטר או פודקאסט של קווין סמית' – ואולי זה משהו שאני צריך לבדוק לעומק יותר בעתיד), וזו אולי הסיבה לפתיחת הבלוג: לשמש אותי כמקום בו אוכל כל שבוע לנתח מאמר, ביקורת, מסה של יוצר קולנוע ולהבין את הקשר שלה לסרטים שהוא עשה.

העניין במימד הפוליטי של העשייה הקולנועית נובע מהיותי אדם פוליטי מאד, לא מספיק כמו שהייתי רוצה במעורבות שלי, אבל לפחות ברמת התודעה, ואת התודעה הזו אשתף איתכם כאן. יש לי הרבה יותר תשוקה לכתוב ביקורת על התנהלות המדינה מאשר על סרט מסוים. זה לא אומר שלא אפרסם כאלה, אבל עם כל אהבתי לקולנוע, יש דברים חשובים יותר בחיינו.

אחת הסיבות שבגללה החלטתי לפתוח את הבלוג דווקא עכשיו היא שהשבוע אחרי שלוש שנים, סיימתי לתרגל בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. זה לא שאני פורש מהוראה, אבל החלל כבר מורגש. אני לא בטוח שבעתיד אוכל לדבר בחופשיות בכיתה על היוצרים האהובים עליי, לזרוק באוויר את האני מאמין שלי לדיון קולנועי, וסתם להעלות קטעי יו-טיוב הזויים שקשורים לא קשורים לחומר הלימוד. בלוג הוא לא פלטפורמה אקדמית, וכאן אפשר לזרוק רעיונות בלי כל הכללים וחובת הביקורת והשיפוט שכתיבה אקדמית מחייבת. אני מקווה לנצל את הבמה הזו להתנסות ברעיונות שמתבשלים אצלי בראש ולהציג אותם כאן, רגע לפני שאני מפתח אותם הלאה.

האני מאמין של הבלוג

כשאמן זר מבטל את בואו לארץ (ובניגוד למה שנהוג לומר, הוא לא מחרים אותנו. מישהו שמחרים אותנו לא היה קובע כאן הופעה מלכתחילה, כמו "בל אנד סבסטיאן" למשל) נהוג לומר בכלי התקשורת: אין קשר בין פוליטיקה לאמנות. מטרתי היא אחת: להראות שהקשר הזה קיים ותמיד. הנה רק בשבועות האחרונים היינו עדים למספר אירועים קולנועיים שבמרכזן לא עמדו הסרטים: לארס פון טרייר מכריז בקאן "אני נאצי" (או לפחות הכותרות הכריזו כך), לימור לבנת מבקרת ופוסלת את סרטו של שלומי אלקבץ – וזאת בלי לראות אותו, ואורי קליין חושף בהארץ את המפגש המעט ביזארי בינו לבין יוסף סידר לקראת צאת סרטו החדש הערת שוליים שחזר מקאן עם פרס התסריט הטוב ביותר. כל אלו הם מסוג האירועים שאותי מעניינים. הם לא תמיד מציגים פוליטיקה באופן בו המילה הזו נמצאת בשימוש בישראל, ז"א ימין מול שמאל, אלא היא מדברת בכלל על התנהלות והתארגנות של בני אדם בתוך חברה או ארגון מסוים. בחלק מהמקרים זה היחס הפנימי של עולם הקולנוע לעצמו כמו המקרה של קליין/סידר, מקרים אחרים זה משהו גבולי בו החוקים של עולם הקולנוע נפגשים על אלו של העולם החיצוני כמו אצל פון טרייר ומקרים אחרים זה פשוט התנגשות בין אמנות שמציגה תפיסת עולם לבין הפוליטיקה שמנסה לרדד אותה לכדי ססמאות ותו לא.  אם כן מטרתי היא לבחון את המרחב בו פועל קולנוע ואיך הוא פועל בתוכו, להזכיר שתמיד יש כוחות שפועלים מאחורה והם לא תמיד ברורים לנו.

אבל מי שמכיר אותי יודע שאני נוטה לרוץ בדיבור ולעבור בין נושאים במהירות שיא, מין זרם תודעה שכולל תיאוריה, היסטוריה, בדיחות, סיפורי ילדות, פחדים, תקוות וכל דבר שעובר לי במוח. אז אל תצפו בהכרח למצוא הגיון במגוון הפוסטים או בתוך הפוסטים עצמם, אבל לפעמים זה כל הקסם.

אני חושב שמין הראוי שמישהו שמניפסטים הם העיסוק העקרי שלי בשנה האחרונה, הפוסט הראשון יהיה המניפסט  של כתיבה על קולנוע.

Stay tuned

*לקטגוריית המשקל שלי.