השבוע החלטתי לנקוט מעשה נולאני ולשנות את סדר הכתיבה. במקום לדבר על באטמן מתחיל, הסרט הרביעי שביים נולאן, אני אדבר על סרטו החמישי: היוקרה. יש לכך שתי סיבות, האחת קשורה לסרטים עצמם והשנייה שאלה של אקטואליות. הסיבה הראשונה היא שבתור סרט בודד, באטמן מתחיל הוא סרט טוב ומרתק שמציג ורסיה חדשה לז'אנר הקומיקס אבל לא משהו שגורם לך להגיד וואו. גדולתו וחשיבותו של הסרט מתגלה עם האביר האפל, שהוא מורכב ועמוק ביחס ל"סרט קיץ" רגיל וגם לסתם סרט הוליוודי, וזה לדעתי רק הודות לכך שבאטמן מתחיל בנה אותו. למעשה אפשר לראות בבאטמן מתחיל אקספוזיציה ארוכה להאביר האפל. אבל על כך בעוד שבועיים, אז אדבר על שני הסרטים יחדיו. וכאן אנחנו מגיעים לסיבה השנייה: אם כבר החלטתי להצמיד אותם, אז עדיף להצמיד אותם לשבוע שלפני עלייתו של האביר האפל – הכנה מושלמת לכם ולי.

לקרוא את המשך הרשומה «

מודעות פרסומת

בניגוד לשאר סרטיו של כריסטופר נולאן שנסקרו ושייסקרו כאן בהמשך, את אינסומניה, סרטו השלישי, ראיתי עד כה רק פעם אחת, בעיקר כי הוא לא השאיר עליי רושם רב בפעם הראשונה. לכן ניגשתי אל הצפייה השנייה לקראת הכתיבה בחרדה קלה: האם נולאן מסוגל לייצר סרט לא טוב? התשובה היא כן. זהו אינו פלופ, אבל גם לא סרט שנוסק לגבהים כלשהם. לפני שאנתח את הסרט ואסביר למה זה לא סרט טוב, אני חושב שיש לכך סיבה אחת ברורה: בניגוד לשאר הסרטים שלו, נולאן לא היה מעורב בכתיבה שלו. לדעתי הדבר מעיד על היותו לא רק במאי אלא גם תסריטאי מבריק, והדבר יעמוד למבחן ב"סופרמן" הבא, שאותו נולאן כתב וגם יפיק אך מלאכת הבימוי הופקדה בידיו של זאק סניידר, האיש שתחכום ומעודנות הם ממנו והלאה.


לקרוא את המשך הרשומה «

פרולוג

עבר זמן רב מאז שפרסמתי בבלוג; עוד יותר זמן עבר מאז שפרסמתי על קולנוע. כנראה נוכחותה של התיזה בחיי מעיקה עליי יותר ממה שחשבתי. למרות שבין ינואר לאפריל היא לא הייתה בידי, בכל זאת הייתי טרוד בגללה ולא הצלחתי למצוא השראה ובעיקר נחת לכתוב כאן משהו חדש. אז לא, אין מה לפתוח את בקבוקי השמפניה עדיין, התיזה טרם הוגשה, אבל בתקווה תוך שבועיים היא עוברת לעריכה לשונית, ומשם היא כבר כמעט לחלוטין מחוץ לידיי ואוכל להתפנות בראשי להתמסר חזרה לכתיבה.

אבל הסיבה שחזרתי לכתוב בבלוג היא כי לפני כמה חודשים התחייבתי לעצמי להתחיל סדרה של כתבות ולא יפה לאכזב את עצמך. אז ברוכים הבאים לפרויקט נולאן. לכבוד צאתו של עלייתו של האביר האפל עוד שבעה שבועות, אתחיל היום בסקירה שבועית של כל סרטיו של כריסטופר נולאן על פי סדר כרונולוגי, כולל עלייתו של האביר האפל.

לקרוא את המשך הרשומה «

עונת המעבר

9 בינואר 2012

למי שלא מעודכן, אנחנו עתה בתקופת חילופי העונות: בין עונת סיכומי שנה לעונת הפרסים הקולנועיים. שיאו של הראשון הוא לרוב ב-31.12 ושיאו של השני הוא טקס האוסקר, שבשנים האחרונות מתקיים ביום ראשון האחרון של פברואר. וכמו במזג האוויר גם התחלופה הזו גורמת לי לגירוד, עקצוץ וסתם לחוסר נוחות. אני די סולד מהשניים ולא מוצא עניין רב בהם (ועובדה שלא ציינתי את חזרתי לבלוג בסיכום שנה שכזה), חוץ מההיבט המטא-קולנועי:באיזה אופן מתנהל השיח אודותיהם, וכן המקום והיחס אליהם בתקשורת וברשת.

לקרוא את המשך הרשומה «

אחלה סרט!!!1

14 ביוני 2011

בתור בלוג שחרט על דגלו לדון במניפסטים בפרט ובהלך רוח הפוליטי של עולם הקולנוע, נראה לי מן הראוי להציג מניפסט משל עצמי. אם בפוסט הפתיחה הצגתי את מטרת הבלוג ומה שאני מייעד לו, המטרה שלי בפוסט זה היא להצהיר את האני-מאמין שלי בכל הנוגע לכתיבה על קולנוע. מאחר וזה פוסט שנוטה יותר לכיוון האישי ולא אקדמי אני אחסוך מכם את ההסבר המלומד אודות ההיסטוריה של המניפסטים ומהי המשמעות שלו. כמו כן, במודע או שלא, המניפסט שלי מושפע ממניפסט "דוגמה 95" וההסבר אודותיו יגיע באחד הפוסט הקרובים יחד עם הסבר מפורט יותר על ההיסטוריה של מניפסטים.

עבורי ביקורת סרטים היא משהו שקוראים אחרי הצפייה ולא לפני. אם רוצים לדעת האם לראות או לא מספיק סטאטוס בפייסבוק או לקרוא תקציר. כמובן שביקורת לפני יכולה לכלול הסבר על למה זהו סרט טוב או לא, אבל זה נכנס אצלי לקטוגריית ההמלצה ופחות לקטגוריית הביקורת. המניפסט שלי מתייחס לביקורת מעמיקה שמנתחת סרט, חלק מדיון תיאורטי ופחות לביקורת שמטרתה להמליץ.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על סרטים

מתחת לכל הכסות המתוחכמת, אנחנו בני האדם בסך הכל חיות טיפל'ה מתוחכמות. אולי המצאנו את האמנויות ובניהם הקולנוע, אבל בסופו של דבר אנחנו מחפשים סיפוקים פשוטים. וגם אם הסיפוק הפשוט הזה מגיע בצורת סרטים אובר פלצניים/ארטיסטיים/משעממים (מחק את המיותר), בסופו של יום זה נהיה שגרת צפייה ואנחנו לרוב נמנע מללכת על משהו מורכב יותר, מאתגר יותר – יש לנו איזה קו גבול, סוג של הרגל.

אם באופן בחינת הסרטים שלנו אנחנו עוד גמישים לעיתים, אז הדבר נוכח בצורה בולטת באופן בו אנחנו מדברים על סרטים. כשאתה מדבר על סרט, תמיד נחפש ללכת אל "המקומות הבטוחים" אלו שמוכרים לנו, דרך מושגים ודימויים שכבר השתמשנו בהם בעבר. השפה בה נשתמש היא השפה שהתקבעה אצלנו. זה בהתאמה עם הדרך בה אנחנו צופים בסרטים: כשאנחנו רואים משהו, אנחנו מנסים לזהות האם הוא דומה למשהו שאנחנו כבר מכירים, בוחנים מה יחסינו אליו ופועלים בהתאם. הניתוח שלנו את הסרט נבנה בהתאם לתפיסת העולם שגיבשנו בצפיות קודמות.

יש לנו כמה תבניות של אמירות, השוואות ודימויים שאנחנו אוהבים להחיל על סרטים ואיתם כנראה נשאר לנצח. גם האמירות הכי מבריקות ומעניינות, מתחילות לשעמם כשהן נשמעות בפעם העשירית. אבל לשעמם היא בעיה מינורית, הבעיה הרצינית יותר היא שכשאתה בתור מבקר או סתם צופה הדיוט בעל תובנה ומחשבה אומר את אותו הדבר בשלוף אתה לא חושב על מה שאתה אומר. במצב כזה הניתוח נהיה פחות ניתוח ויותר הדבקת תוויות. התוצאה הסופית היא מין חטא כפול: אתה גם אומר בעל ערך פחות על הסרט וגם מפספס את כל הדברים שהיית יכול להגיד עליו אבל נותרו בחוץ כי הם לא נכנסים תחת המטריה שלך. דבר זה מוביל לכיפוף העובדות בסרט למען האמירה שלך. לפעמים יוצא גם שאתה מתעלם ממה שאתה רואה כדי שיוכל להכיל את מה שאתה חושב. הנה דוגמה אקטואלית על הערת שוליים ובמקרה זה לכותב יש את ההגינות להגיד שייתכן שהוא טועה בזיהוי – והוא אכן טועה. אם כי במקרה הזה הניתוח הוא לא העיקר אלא הדיון בסרט והעובדה שהוא סרט שדורש ניתוח מורכב – וכאן גדולתו של מאמר זה.

הדבר בא לידי ביטוי גם באופן בו אנחנו "מוצאים" פילוסופיות  בסרטים. כשאנחנו מדביקים פילוסופיה מסוימת לסרט, אנחנו מפסיקים לחשוב על סרטים כמשהו חושב ודינאמי, והופכים את הסרט לדוגמא של הגות מסוימת ותו לא. אבל סרט כשהוא טוב, הוא לא כזה שניתן להגיד עליו שהוא מייצג רעיון מוכר כזה או אחר, אלא הוא מציג מכלול מחשבתי מגוון. כך למשל בלתי אפשרי לדעתי לעשות רדוקציה ל-האביר האפל לכדי תורה פילוסופית אחת. העולם שהסרט מציג ואופן הפעולה בו הוא מורכב, ומגדיר מחדש את מושגי הטוב והרע בתוך חברה. מנגד הבדיחה על המטריקס היא שניתן ליישב אותו עם כל פילוסוף שעסק באפסטימולוגיה (תורת ההכרה) באופן כזה או אחר: אפלטון, קאנט, אדורנו והורקהיימר ועוד.

"בוראט מייצג את התפיסה של היידיגר את מושג מות האלוהים של ניטשה כפי שהוא קורא אותו אצל הגל בפירושו את קאנט". מבקר שיודע. רק לא ברור מה.

זאת שאלה של ביצה ותרנגולת, האם נולדנו עם תפיסה מסוימת של קולנוע (או אמנות בכלל) ואנחנו מחפשים סרטים שיתאימו לכך, או שמא להפך: ראינו הרבה סרטים מסוג מסיום ופיתחנו טעם וחיבה להם? ברור לי שבלתי אפשרי להפריד את המבקר מהידע הקודם שלו, הרי הידע הזה הוא מה שהביא אותו עד הלום. אבל אני חושב שזה יותר מאפשרי לא לפעול באופן עיוור ואינסטנקטיבי. זה מה שמייחד אותנו כבני אדם, היכולת לחשוב ולבקר. ולכן חשוב בכל צפייה וצפייה לעצור רגע ולהיות מודעים לקפאון שלנו, לשימוש החוזר שלנו באותן טענות ולנסות ולבחון את הסרט בדרך אחרת.

הכללים

הכללים הללו הם ריכוז של קלישאות הביקורת הנפוצות. חלקן ברמה היומיומית שכולם כמעט משתמשים בהם, גם אלו שלעולם לא שמעו הרצאה אחת על קולנוע. חלקן אנקדוטות של לימודי קולנוע. אבל העקרון הוא אותו עקרון: לחדול מלהגיד על סרט את מה שאנחנו רגילים. לנסות להוציא מאיתנו את המיטב, לחדש – כפי שכל סרט מנסה לעשות.

1. הספר לא היה יותר טוב, אם כבר מופע המחול שנעשה אחרי הסרט היה טוב יותר – לא ניתן להשוות בין סרט לספר. מי שעושה את זה לא אוהב כנראה את אחת האמנויות הללו (אם לא את שתיהן). החוויה של כל יצירה היא הדבר החשוב, בלי קשר על מה היא מבוססת. זה גם למה בעיני השאלה האם סרט דוקומנטרי או לא היא לרוב לא העניין.

"המציאות הייתה גרועה יותר", אזרח שהחל לחשוב כמה שנים מאוחר מדי

2. אני בטוח שהגרסא האוזבקית שנעשתה לפני שלושים שנה ועליו הסרט מבוסס היה מורכב  ועמוק יותר. אבל בכל זאת, אנחנו מדברים על הגרסא הנוכחית – על אותו עקרון כמו הסעיף הקודם: אז פעם היה סרט שעליו מבוסס הסרט הזה. מסיבה כלשהי (שלרוב היא הרצון בעוד כסף של האולפנים, אבל לא תמיד) החליטו לעשותו שוב ולשנות משהו. ההשוואה לסרט הקודם רק פוגעת בשני הסרטים. הסרט החדש יהיה לא טוב בלי קשר לזה שנעשה לפניו. כי ניתן באותה מידה להשוות כל סרט לכל סרט אחר שנעשה לפניו ולהגיד שהוא טוב יותר. שאלה של טוב יותר היא בכלל לא שאלה מעניינת.

3. לא כל מדרגות/מקלחת הם אזכור של אוניית הקרב פטיומקין/פסיכו (בהתאמה) – מדרגות ומקלחות הם דבר מאד שימושי בחיינו. ולא כל פעם שיש מקלחת בסרט היא מחווה להיצ'קוק. באמת. התייחסות לכך לא אומרת דבר על הסרט, רק על הידע הקולנועי שלך. מה המשמעות של השימוש בקטע הזה? לשם מה הוא שם? או שתסביר או שתתעלם. אם אתה חושב שהסצנה שם סתם כי הבמאי רצה אז אחד מהשתיים: אולי אתה פשוט לא יורד לסוף דעתו ולכן אין טעם להזכיר זאת, או שבאופן מפתיע, היה צריך בסרט סצנה עם מקלחת. או מדרגות. או גם וגם.

4. לדבר על כל הסרטים שסרט מתייחס אליהם לא אומר כלום על הסרט – רק על זה שאין לך משהו להגיד עליו – זה טוב בתור רשימת מכולת, אבל השאלה החשובה היא מה המשמעות של רשימת המכולת הזאת? למה הסרט שמתייחס לכל אותם הסרטים עושה זאת? לדעתי ד"א, להרוג את ביל חלק I מתייחס לכל הסרטים אליו הוא מתייחס (לינק) כי טרנטינו מנסה בו להיות חקיין הטרנטינו הגדול ביותר, הרבה יותר מכל החקיינים שלו. ויש לו הרבה כאלה.

5. רובר ברסון הוא לא שם נרדף למנימליזם – הבמאי הצרפתי הגדול רובר ברסון היה ידוע במינימליזם שלו, ובמטאפיזיות של הסרטים שלו (שיחד עם קולנוע פיוטי, אף פעם לא הבנתי מה זה אומר האמת). אבל וואלה, האיש אמן גדול ואפשר להגיד עליו עוד כמה דברים. רק תנסו. זה לא עולה כסף. הדבר נכון גם על: טרקובסקי-פיוטיות/ליריות, ברגמן- אקזיסטנציאליזם, קובריק-דה הומניזציה, בנואל-סוריאליזם והיד עוד נטויה.

6. ולהפך – כי ברסון לא היה הופך ליוצר כזה גדול אם הוא לא היה משפיע על יוצרים רבים אחריו שהיו גם כן עושים קולנוע מנימליסטי. אפשר להתייחס גם אליהם כשמדברים על הנושא. וגם כאן כמובן, כל הדוגמאות שלעיל תופסות גם כן.

 7. נעשו סרטים טובים גם בעשור האחרון. פשוט לא לעסו לכם אותם עדיין –זה כנראה הסעיף האהוב עליי. קלאסיקות הן דבר קל: אמרו לך שסרט מסוים הוא חובה? במאי מסוים הוא אמן? אתה רק צריך לראות ולהסכים. זה הסיבה למה מעט מאד פוסטים בבלוג יוקדשו כאן לבמאים ענקיים. אני אוהב את צ'אפלין, היצ'קוק, גודאר, קובריק ועוד (אם כי לא את אנטוניוני) אבל וואלה אין לי מה לחדש עליהם. לעומת זאת סרטים חדשים יחסית, גם כאלה שכבר קיבלו מעמד, ולאו דווקא סרטים "שגיליתם" (כי מנגד לא צריך בכוח להמליך מלכים), יש הרבה מה להגיד עליהם, לגלות, לחשוף ולעורר דיון. יש יותר סיכוי שיהיה לי משהו להגיד על מישהו שטרם נטחן ולא על הקלאסיקות. ואולי זה לא יהיה מעמיק כל כך, אבל זה יהיה שלי וזה יהיה משהו חדש בעולם.

סרט שטרם זכה להכרה המגיעה לו.

8. לא כל עמוד הוא סמל פאלי גם לא כל עיפרון, עץ, אטב כביסה, בקבוק, באנג וכו' – ואם כן, תסבירו מה זה אומר שהוא סמל פאלי. הדבר תופס גם לגבי כל סמליות: אדם עם שתי ידיים פרוסות לצדדים לא בהכרח אומר שהוא ישו וכו'.

9. אין סרט שהוא רק לחובבי הז'אנר – יש רק ז'אנר אחד, ז'אנר הסרטים. סרט טוב הוא טוב לא בגלל שהוא מציית לחוקי הז'אנר, אלא בדיוק ההפך, הוא שובר אותם, משחק איתם ומשנה אותם. רק בגלל שז'אנרים הם ביסודם תבניות עשייה לא אומר בהכרח שהמבקר צריך לחשוב בצורה תבניתית.

10. את ההפך כן ניתן לומר: "סרט גרוע, אפילו לא לחובבי הז'אנר" – אם סרט הוא גרוע, היותו חלק מתבנית ונוסחה לא אמור להוסיף לו. זה אמור אפילו להכעיס: נתנו לך את הנוסחה על מגש של כסף ואתה עדיין עשית סרט מעפן? נו נו נו.

אלו החוקים שלי, אשמח לשמוע מה אתם חושבים עליהם. ויותר מכך, אשמח לשמוע מה החוקים שלכם אם בכלל.

אני מאמין שבעתיד אני אתייחס לחלק מהכללים האלה בהרחבה, שכן הם מעסיקים אותי עוד משנה א' שלי בלימודי קולנוע לפני שש שנים.

-תוספת מהיום: סיון רהב-מאיר כותבת על "ספר ההפקה" אותו פריט שיש ברשות כל מפיק/ה עם שמות המרואיינים הקבועים, המומחים לכל תחום. אבל גם כאן אומרת לנו רהב-מאיר, יש מחיר לקבעון.