עכשיו בהבימה: למה לי פוליטיקה? עכשיו!

בפסטיבל ירושלים האחרון (ה-28) זכה נחמן אינגבר באות הוקרה על מפעל חיים. רבים הרימו גבה למה מבקר קולנוע, טוב בסדר, גם מורה אמרו, מקבל פרס הוקרה על תרומתו לקולנוע בארץ. רבים לא יודעים שהוא הקים את מכון הקולנוע הישראלי ועמד בראשו שנים רבות, משמש כמנהל אמנותי של קרן רבינוביץ ובכלל מעורב באינספור פרוייקטים; יוצרים רבים ציינו שהם חייבים לו רבות הודות לעצות שלו שהאירו את סרטיהם באור אחר. אני אישית לא הייתי צריך את רשימת המכולת הזו לדעת שהוא איש דגול, אני יודע את זה כי הוא זכה לקליפ פארודי שרץ ברשת. את הקליפ עשו בני המחזור שלי: גל זלזניאק, דיוויד דויטש ויובל מרקוס – שעושה חיקוי קולי אדיר של נחמן, שבא לידי ביטוי לא רק בטונציה, אלא גם בתוכן. אחד המשפטים הזכורים ביותר בקטע זה מגיע בערך אחרי חצי דקה: "נחמן" צוחק על כך שסטודנטים באוניברסיטת תל אביב הצביעו בהמוניהם למפלגת הגמלאים. מקור הבדיחה היא באלמנט חוזר בשיעורים של נחמן ב-2006, בתקופה שלאחר הבחירות לכנסת ה-17 בה מפלגת הגמלאים זכתה בשבעה מנדטים. חלק ניכר מהמנדטים הגיעו הודות לקולות של צעירים, ונחמן ספק צוחק ספק כועס על הסטודנטים שעשו אקט דבילי רק משום שמאסו בפוליטיקה הרגילה והרגישו שהנה הם עושים מחאה.

היום חמש שנים אחרי, המחאה הזאת מתפוצצת להם בפנים, והם מנסים להריץ מחאה אחרת, אקטיבית יותר. אבל אם מחאה זו לא תשנה כיוון בקרוב, היא גם תתפוצץ לנו בפנים. הגמלאים לא עשו רבות בממשלה ובטח לא למען הצעירים – בכל זאת הם מפלגת גמלאים, קצת ההפך מאנשים שרק בתחילת דרכם כמו סטודנטים. הכלום הזה שהם עשו, הכסאות שהם תפסו לאנשים שאולי היו חושבים יותר על הצעירים מורגש היום בשטח. הצעירים מאסו בכך שדורכים עליהם והדבר בא לידי ביטוי במחאת האוהלים שארגנה דפני ליף (שהיא גם במקרה בת מחזור שלי) שנראית כמו הדרך הנכונה לגרום לשינוי.

אני מאד אוהב את המחאה הזו, שכן היא מוכיחה שאנחנו מוכנים להזיז את התחת שלנו וגם מציגה את כוחו של פייסבוק להניע דברים: מאחר ואני חבר של דפני, אני ראיתי את האירוע בפייסבוק כשעוד היה איוונט אחד מני איוונטים רבים, סתם קריאה אישית של דפני שלא מצאה דירה החליטה לעבור לגור בכיכר הבימה וביקשה מחברים לארח לה חברה. הרשת עובדת במהירות ותוך כמה שעות הדבר נהפך לאירוע המוני. אז נכון שאנחנו זזים כשזה מגיע אלינו ולא לאחרים (אם כי רבים מהפרצופים שם הם כאלו שאני רואה בהפגנות אחרות, רמז: רובן קשורות למשחקי קווים, וטיב הקשר בין השניים יתבהר בהמשך) אבל זה יותר טוב ממה שהיינו בעבר, זה אומר שהגיעו מים עד נפש ואנחנו מוכנים להזיז את התחת שלנו.

זה לא רק הדירות

 כאמור אני מאמין במחאה, ואני חושב שהמתנגדים לה לא רואים את התמונה הגדולה. בוואלה! טוען אוריה כנף שזוהי מחאה של מפונקים שרוצים לגור במרכז העיר ולא מוכנים להתפשר על פלורנטין או על יפו. אז יש לי חדשות בשבילו, גם שם כבר לא זול ביחס למה שאנחנו מרוויחים. כי בזה אפשר אולי לסכם את המחאה: מחירי השכירות עלו והמשכורת שלנו לא. פשוט מאד. ומעבר לפרקטיקה, מרכז עיר צריכה צעירים כמו שצעירים צריכים מרכז עיר. מי בדיוק יחייה אותה ויגרום לה להיות עיר? הצרפתים שנמצאים כאן חודש בשנה? (Je n'avais pas l'intention d'offenser une personne) אם הוא רוצה עיר רפאים, אז אשריו, המחאה אכן מיותרת, אפשר לקפל אותה יחד עם העיר. אבל אם ת"א רוצה להיות עיר ללא הפסקה, אז מישהו צריך לדאוג שהיא לא תפסיק. מעבר לכך, הוא מציג גישה תבוסתנית במעט כשהוא אומר:

"כתל אביבים, אנחנו אוהבים להיאחז בתקווה שיום אחד עירנו תהפוך לברלין, לאמסטרדם, לפריז; לחלום על שבילי אופניים, על רכבת קלה ועל דיור בר-השגה. אך בינתיים עלינו להסתגל למציאות".

אם הבעיה בעיר הייתה רק העדר דירות זולות (כאמור יש לומר מתאימות לרמת ההשתכרות) אז היה אפשר להציע לנו לגור מחוץ לעיר ולהגיע לעבודה ולבילוי (איפשהו בכל הדיון המושג של הנאה ובילוי נהיה טאבו ממש. בקרוב חוק יובש ואיסור קיום יחסי מין לזוגות לא נשואים) במערכת תחבורה היעילה שלנו. כמעט שבלתי אפשרי לחיות מחוץ למרכז ולהתנייד בקלות. וכן, יש רכבת ויש אוטובוסים ,וכן מי שגר בברוקלין לוקח לו שעה להגיע למנהטן. חבל שבישראל לוקח שעה בתחבורה ציבורית לעבור את מה שלוקח שמונה דקות באוטו. ואם זה נחשב להיות מפונק, אז אני מודה – אני מפונק. האם הגענו למצב שבו תחבורה ציבורית היא מותרות? מה עוד נותר לנו בדיוק להלחם עבורו? מה לא נחשב חלום? קוטג' (הגבינה לא הבית. אף אדם בגילי לא חושב על לגור בקוטג'). המחאה הזו היא על דיור, אבל היא למעשה על דרך חיים שאחד הביטויים שלו היא דיור במרכז העיר.

פוליטיקה היא לא מילה גסה

במוצאי שבת הייתי בכיכר, שם נערך מפגש ראשון של "נפגשים בכיכר", מין יוזמת בת של מחאת האוהלים המבוססת על עקרון פשוט: בכל עיר נפגשים בכיכר המרכזית וחושבים על פתרונות.  שם שמעתי אדם המספר שכאן בכיכר אין פוליטיקה. זה הרגע שהבנתי, בצער רב,  שהמחאה הזו תדעך במהרה ומה שיוותר ממנה היא רוח הקרב והיוזמה שהפגינו מאות צעירים, אבל שינוי אמיתי היא לא תחולל. לא כי אין כאן דם ואין המונים, ולא כי לא מציעים פתרון, אלא כי מפחדים ללכלך את הידיים בדבר עצמו. שכן למרות שישנה התעוררות ומודעות חברתית (אם כי חבל שזה קורה רק כשזה נוגע לכיס שלנו) בלי תודעה פוליטית, ולא במובן של ימין/שמאל, אלא במובן של אידיאולוגיה, בחירה בדרך, בגישה – הדבר הזה לא יתרומם. אני כנראה כבר לא מגניב מספיק שאני לא מאמין באנרכיזם, אם כי אני שמח שיש כאלו בעולם שמרעידים את הסיפים וסופגים את האש, אבל בסופו של יום, מישהו צריך לתת פתרון, להציע חלופה למצב הקיים. אנחנו הצעירים לא צריכים בהכרח להציע פתרונות קונקרטיים, אבל חובתנו היא לבחור דרך. לבוא ולהגיד "אני מאמין בסוציאליזם/קומוניזם/הומניזם" או כל איזם שרק תוכלו להעלות על הדעת. יש לי הרגשה, ואולי אני טועה בה, שאנחנו מצפים לפתרון בלי לעשות בחירה ובלי לעשות וויתור. לבוא ולהיות במאהל זו דרך למשוך תשומת לב, אבל היא לא תספק אותנו הרבה זמן. לכן לא מספיק לצאת מהאדישות, צריך גם לוותר על הניהליזם. לא להצביע שוב לגמלאים, וגם לעלה ירוק, כי יש דברים חשובים יותר, מהותיים יותר. פעם הבאה בוחרים במפלגה עם האג'נדה.

לבחור מפלגה זה קצת כמו בזוגיות, ולעולם לא תהיה המפלגה שמתאימה לך בול. יש פשרות, וכמו שאתה מקבל את זה שהיא שומעת ליידי גאגא בקולי קולות בבית, כי מה זה גאגא לעומת החיוך והמגע שלה? הטעם המוזיקלי שלה לא ממש רלוונטי. כך גם עם המפלגה שלך: שכן יחד עם הצעה לבעיית ההשתכרות, היא תכלול גם כמה הצעות שלא מתאימות לתפיסת עולם שלך כרגע, למשל זכויות לפלסטינאים. אבל אולי, רק אולי, הזוגיות הזו תגרום לך להבין שיש קשר בין הדיכוי של מעמד הביינים ומטה בגבולות הקו הירוק, לבין הזלזול המתמשך באוכלוסיה הערבית בארץ ושלא לדבר על הנעשה בשטחים. הכל תחת המטרייה של זילות בבני אדם שהם לא השלטון והפיכתנו לרובוטים וכלי משחק. יש כמובן עוד כמה וכמה קבוצות שסופגות את האש, החל מנשים, זקנים, רופאים, גלעד שליט, זה באמת לא נגמר. יש רק מאבק אחד, צריך רק לבחור איך לממש אותו. פעם אחת זה בשם הקפיטליזם, פעם אחת זה בשם הלאום ופעם אחת בשם הדת. זה לא משנה. כולנו חוטפים על הראש. והגיע הזמן לזוז ולדאוג לעצמנו. סליחה לאחרים.

רם רם – ההמשך כבר לא חוקי

לפני שבועיים עם ביטול ההופעה של ג'לו ביאפרה, כתבתי פוסט על החרמות של מוזיקאים, או יותר נכון ביטולים שמתפרשים כהחרמות . למי שלא קרא אסכם: המילה חרם לא מתאימה לכל האמנים שעולים לכותרות. למעשה כמעט כל אלו שאנו שומעים עליהם ומעוררים את זעם הציבור הם מבטלים ולא מחרימים, וזהו ביטול שלרוב נובע מלחץ ולא אידיאולוגיה – גם אם הם מורחים אותנו שזה בא מעומק ליבם. כמו כן ציינתי שאני מתנגד להחרמות: אני לא רואה באי-דיבור או המנעות משיתוף פעולה דרך להשיג משהו בעולם (לידיעת הקורא בנימין נתניהו), זהו אקט כוחני כמו הכיבוש שנגדו הוא יוצא. אבל גם  סייגתי את דבריי בכך שאם הביטול גורם למעריץ להבין את העובדה שיש כאן "מצב", אז אולי כן שווה. שכן מבחינת אפקטיביות של תודעה, עדיף להיות מבטל מאשר מחרים, גם אם בעיני אנשים מסוימים (אני למשל) חושבים שזה אקט שנעשה בגלל הפחד מהסנקציות של ארגונים שמפעילים לחץ, שכן מי שמחרים לא עושה רעש או בגרסת הזן: אמן שלא מכריז על בואו, האם מישהו מרגיש בהעדרו? משהו שלא מתרחש לא מעניין את החדשות (או את הציבור). לעומת זאת משהו שבוטל, זה כבר בעל משמעות, משהו שאפשר להעלות לסדר יום, קרי לתת לטוקבקים להשתולל.

אבל כשבחונים את זה לעומק גם אותם אמנים  שכן מחרימים אותנו, שמראש מסרבים לבוא לכאן, הם לא בדיוק מחרימים, לפחות לא במובן המילוני של המילה, שכן חרם הוא משהו שאוסרים עליו: "אסור לבוא במגע עם הציבור" או "דבר שהֻטל איסור על השימוש בו ועל ההנאה ממנו" (מתוך מילון אבן שושן), ומה שהם עושים הוא פשוט למנוע מאיתנו את ההנאה מהם עצמם, שזה כשלעצמו עדיין חלק מהזכות הבסיסית של כל אדם, גם אמן עם פרופיל ציבורי. הם מונעים מעצמם את ההנאה להגיע לכאן ניתן לומר, או לחילופין מונעים מאיתנו את ה"זכות" להוציא מאות שקלים לראות אמן מזדקן באצטדיון לא ראוי במחיר לא סביר לאיכות הסאונד.

אסור לאסור

לעומת זאת, חוק איסור הטלת החרם שעבר השבוע משתמש במושג חרם כפי שהוא מופיע במילון. עיקר החוק כפי שמביא אתר הארץ הוא ש:

אדם או ארגון הקוראים לחרם על ישראל, ובכלל זה חרם על ההתנחלויות, יוגדרו כמבצעי עוולה אזרחית. […] חלקו השני של החוק קובע כי אדם או חברה מהארץ או מחו"ל שיכריזו על חרם על ישראל או ההתנחלויות לא יוכלו להתמודד על מכרזים שפרסמה המדינה. מוסדות שיקראו לחרם, לא יוכלו להיות מוגדרים עוד כמוסד ציבורי לפי פקודות מס הכנסה ולא יזכו בהטבות מס. מוסדות אלו גם לא יהיו זכאים לסיוע כספי מהמועצה להסדר ההימורים בספורט ולא ייחשבו כמוסד ציבורי לצורך קבלת תמיכות מהמדינה.

החוק הזה הוא עוד נדבך בספר החוקים החדש שמכרסם לאט לאט בערכי הדמוקרטיה. מדינת ישראל מתחפרת בתוך עצמה, ולא מנסה למצוא פתרון לעובדה שיש אנשים בארץ ובעולם שמבקרים אותה, אלא מעדיפה להעניש את המבקרים ואלו שמעלים סימני שאלה. בין אם זה מתבצע על ידי איסור חרם או מניעת כניסה לארץ, אנחנו לא רוצים שיגידו לנו (שלטון הכיבוש) מה לעשות. אבל אולי היה עדיף שבמקום להשתיק את ההתנגדות, המדינה הייתה מסתכלת בצורה רציונאלית ומנותקת אידיאולוגיה על המדיניות הבעייתית אותה היא מנהלת בגדה המערבית ובעיקר את שלטון הכיבוש המשתולל ללא הפרעה על ידי קבוצות קיצוניות של מתנחלים פורעי חוק.

אז כן, אני בתור סמולן-נאור-חובב דמוקרטיה-שלא-מפחד-מקצת-לכלוך כמובן מתנגד לחוק, החלטתי יחד עם רבים אחרים לפעול נגדו. נכון לעכשיו הבאתי את מחאתי על ידי הוספת פאטץ' לפייסבוק המודיע שאני מחרים את ההתנחלויות.

קצת מרחיק את הבנות לא? ולא רק את הימניות

העניין הוא שזוהי לא התגובה הנכונה ויותר מזה, זוהי תגובה אינפנטילית אפילו, אבל היא התשובה היחידה שאני רואה כאפשרית נכון לעכשיו. חייבים להגיב עכשיו ולא לחכות, חיכנו יותר מדי. ואני שומע קולות של אנשים שטוענים שהם נגד החוק אבל לפעול דווקא נגדו הוא לא הפתרון. אני לחלוטין לא מסכים, חייבים לפעול ועכשיו, וגם אם זה נוגד את האמונה: כפי שציינתי כבר, אני נגד החרמות, ואני לא מבין למשל איך אדם המקבל מימון ממדינת ישראל יכול להכריז על החרמה של עצמו. כשחבר סגל באוניברסיטה ישראלית אומר שיש להחרים את האקדמיה הישראלית, אז בעיני הוא עושה עוול כפול: ראשית, מאין החוצפה להמשיך לקבל משכורת ממוסד ומדינה שאתה חושב שהיא לא בסדר, ועוד קורא לא לשתף איתה פעולה? נגיד והחרם עובד, או לפחות חלקית, כך שמדינת ישראל לא מתרשמת מכל הקריאות לחרם והבידוד שלה, אבל כל העולם מנתק מגע איתנו. מאיפה הוא מצפה שיגיע הכסף לשלם לו? האם כשהמדינה תרקב בבידוד שלה הוא ימשיך לדרוש משכורת? אאבל נעזוב דברים כמו המציאות או הגיון בצד, וכמו שאמרתי, חרם היא לא פתרון. להמנע מלדבר על הבעיה ולוותר על למצוא פתרון היא לא הדרך למצוא פתרונות. לא משנה כמה מדיניות המדינה היא סגורה ולא כזו השואפת פתרון, עדיין יש לפעול בדיבור ולא בהמנעות. אני כמובן לא מדבר על מרצים ישראלים שחיים בחו"ל וקוראים לחרם. זה אולי אקט הנוגד את האידיאולוגיה שאני מאמין בה, אבל הם לא פה, ורובם מסיבה די ברורה גם.

ומה בנוגע לאמנים ישראלים המסרבים להופיע באריאל למשל? מחאה יותר מלגיטימית, אבל יש לזכור שעונשה בצידה. ואם מישהו מסרב להופיע במקום מסוים מסיבה פוליטית, שידע שעליו לשלם את המחיר ולאבד את פרנסתו. בעיני זה רק הגיוני, כי מה הסיכון שאתה לוקח אם אתה רק מסרב? שים על השולחן את הפרנסה שלך – והמחאה תטען במשמעות.

גבולות החרם

אז כן, אני קורא לחרם, דבר שלא הייתי מעז לעשות לפני כן, שכן במחיר של ביסוס מחדש של היסודות הדמוקרטיים של המדינה אני מוכן לפעול בצורה ילדותית, אם כי בניגוד ל-גדעון לוי  אני לא חושב שברקן או רמת הגולן הם חלק מהחרם, ויש לך שתי סיבות: לתפיסתי לא כל היישובים מעבר לקו הירוק הן התנחלויות, ובעוד מקומות כמו אריאל או ברקן הם גם חלק מדיון עתידי עם הפלסטינאים, הם בכל זאת יישובים שמדינת ישראל הקימה כדי לספק מענה כלכלי (וגם טריטוריאלי מן הסתם) ומגיע להם פתרון הוגן, ולקרוא להם התנחלויות נושא נעימה מעליבה מעט בעיני. הבעיה היא עם ההתנחלויות האמיתיות כמו תפוח, איתמר וכו', כאלה שהמילה התנחלות לא מתחילה לתאר אותן. אלא בעיקר יישובי מערב פרוע, בו פורעי חוק בחסות המדינה או בהעלמת עין שלה, לא רק שפוגעים בפלסטינאים אלא גם בצה"ל עצמו. כל עוד אנשים אלו לא מקבלים טיפול על פי החוק, ויכולים לשרוף עצים של פלסטינאים, לדרוס, לירות בהם ושאר התנהגויות שאם היו מתקיימות כאן, היו מקפיצות חצי מהמשטרה אז הדרך לפתרון רחוק מאד. וזה בלי להזכיר את המושג "מאחז לא חוקי". אני כל פעם נדהם שמתנהל דיון על משהו לא חוקי. אם אני עושה עכשיו חרם לא חוקי לא יהיה ממש דיון בנושא. אבל המערב הפרוע הוא המערב הפרוע.

עוד גרסה של המערב הפרוע

אבל גדעון לוי גם קורא להחרים מוצרים מהגולן, ויותר מכך, את כל מוצרי המשטר. אז אני מנסה להבין, האם לוי הולך להסתפק רק בהחרמת הגולן?כי מה עם תל אביב? זו השאלה שממצאת בשלוף אצל ימניים (או לא סמולנייים) לאלו מאיתנו שמתנגדים לחוק החרם או סתם להתנחלויות: "ומה עם שייח' מוניס עליו יושבת אוניברסיטת תל אביב כיום?" וכביכול אין איך לענות על זה. כי כל עוד הוויכוח נותר ברמה ההיסטורית, אלו מסוג הטיעונים שקשה לנצח: כל צד יביא את ההיסטוריון שלו שיקבע את העובדות. אבל זו בדיוק הבעיה, זהו אינו וויכוח היסטורי אלא וויכוח על הקונקרטי-אקטואלי.

פתרונות ולא אידיאולוגיה

אני בן אמצעי בין שלושה ילדים, נצר למשפחה חילונית גאה. שני האחים שלי מייצגים שתי קצוות מנוגדים כמעט: האחד רופא, איש של המדע והרציונאל, והשני איש של אמונה, שבא הלב קובע והולכים על פי תחושה, בהתאם לאמונה ללא צורך לספק תשובות. אני נמצא אי שם באמצע: חושב בצורה רציונאלית אבל מודע לכך שיש בנו הרבה מעבר לרציונאל. הדיונים בארוחת שבת לעיתים גולשים לוויכוחים קולניים על אודות יחסי דת ומדינה וכו'. אני בתור אקדמאי מתחום מדעי הרוח אמור להיות בדיוק האדם להנות משיחות אלו, אבל אני לא נהנה מוויכוחים שגולשים לטונים לא נעימים ובמיוחד שהם לא תורמים לכלום. שכן בעוד כל הטיעונים מבית מדרשו של ריצ'ארד דוקינס וספרו יש אלוהיםשמביא הרופא אולי משכנעים אותנו החילונים-נאורים, הם לעולם לא ישכענו אדם בעל אמונה, וזה כל  היופי באמונה, היא משהו שהולכים איתו, כנגד ההגיון: המדע לא יכול להסביר תשובה להכל, נותר ספק קטן ואותו ממלאת האמונה באל, כפי שאמר סרן קירקגור: "האמונה מתחלת לפעול בדיוק שם היכן שהחשיבה מפסקת."

וויכוחים מהסוג הזה הם בדיוק מה שצריך להמנע מהם גם בכל הקשור לשטחים הכבושים: אין טעם לנסות לשכנע אנשים כאלה או אחרים של מי הארץ הזו. זה מיותר משתי סיבות: אנחנו יצורים שקשה מאד לשכנע ובכל מקרה לכל צד יש מספיק "הוכחות" לצדקתו: אין עם פלסטיני/אין עם יהודי, הפלסיטנים נטשו על דעתם עצמם כי רצו מקום פחות חם/היהודים גירשו את הפלסטינים. אבל עובדה היא שהמיעוט הפלסטיני היושב בארץ ישראל השלמה סובל בגלל השלטון של מדינת ישראל. איך מביאים לכך שהמצב עכשיו יהיה טוב בלי קשר להיסטוריה היא מה שצריך להעסיק אותנו, ולא לנהל וויכוחים על מה הוא אמר וכך כתוב.

אמונה היא לא משהו לזלזל בו, היא להכנע למשהו גדול מאיתנו, משהו לא ידוע. ומעבר לפתרונות קונקרטיים, לא תזיק לנו כאן גם קצת אמונה, שכן היא מה שאנחנו צריכים כדי לשנות כאן משהו. לא להתווכח אלא להאמין ביכולת שלנו לשינוי. גדעון לוי ואחרים מזהירים שאם לא נעצור את החוקים הללו עכשיו, הם בסופו של דבר יכרסמו כל חלקה טובה של המהות הדמוקרטית של המדינה שלנו. הבעיה היא שהחוקים הללו משחקים על מנגנוני השנאה והפחד וכך יוצא שרוב האנשים לא רואים מעבר לפשט של החוק: למנוע פגיעה מיידית בישראל. זוהי שאיפה שרוב האנשים, כולל אני בתוכם בעדם, כי גם אני אוהב את המדינה הזו, היא מקום נפלא, אין לי אחרת, ולא בא לי לראות אותה הופכת למשהו אחר או מאלצת אותי לחפש מקום אחר, שפשוט לא יהיה זה. אבל החוק הזה מייצג משהו אחר ועמוק יותר ומעבר לנסיון שלה שלה להגן על המדינה והיא הדרדרות למקומות לא דמוקרטיים.

הייתי מעדיף לראות את כל הארגונים המתנגדים למדינה ממשיכים לפעול לשינוי ולא קוראים למשהו נגדה, אבל יותר מכך, הייתי רוצה לראות את זה קורה ולא נכפה בשמה של המדינה על חשבון הדמוקרטיה. אני מקווה שיותר אנשים יתעלו על השנאה שלהם לפעולות של ארגונים ואנשים שלדעתם גורמים לנזק מיידי למדינה וייצאו כנגד החוק הזה שגורם לנזק בטווח הארוך, נזק עמוק ובלתי הפיך.