Blowmotion

כשמלמדים באוניברסיטה את תיאורית האוטר (תיאוריה הדנה במכלול יצירותיו של במאי קולנוע ומשייכת את הסרט אליו) הדבר הראשון שאנחנו מזהירים מפניו הוא לא לעשות פסיכולוגיזציה ליוצר, זאת אומרת לא לחפש הסברים למוטיבים החוזרים ביצירה שלו באדם הממשי שעשה אותם.למשל לא לקשור בין היהדות של וודי אלן לאופי של סרטיו, או בין ההומוסקסואליות של פדרו אלמודובר לבחירות של הדמויות שלו וכו'. הדבר הגיוני כמובן, לא רק כי הסרט אינה באמת ביטוי של הבמאי בלבד (יש עשרות/מאות אנשים מעורבים בתהליך) אלא כי אמנות לא בהכרח משקפת את האופי והחיים של היוצר. וזה כנראה גם נכון גם לכל אמנות אחרת. אבל מה לגבי האישיות של הצופה? אם אני אוהב ז'אנר מסוים, יוצר מסוים שלסרטיו יש מאפיין מאד ספציפי, האם זה אומר משהו עליי, על האישיות שלי או רק על הטעם הקולנועי שלי?

דבר זה מטריד אותי כשאני מסתכל על רשימת הבמאים האהובים עליי: ז'אן לוק גודאר שהוא למיטב הבנתי חולה נפש אמיתי, ברמה של לא לצאת מהבית, לארס פון טרייר שלא רק מעיד על עצמו שהוא נאצי (ובעתיד אני אעלה פוסט הסבר מפורט על העניין) אלא הסרטים שלו מוציאים לרוב בני האדם את החשק לחיים, ולרשימה מכובדת זו מצטרף גם מייקל ביי, הבמאי הכי מושמץ באינטרנט בימים אלו (ובכלל אולי) בעקבות רובוטריקים 3 ואם לא הכי מושמץ, לפחות ההשמצות כנגדו הן לבטח הכי מושקעות

ביי (יהודי, ולא נשוי – לכל הקוראות המחפשות חתן בעל ממון), החל כבמאי פרסומות וקליפים. כפי שניתן לראות במדגם המאד מייצג שכאן, עידון היא לא הצד החזק שלו. הסגנון הזה עבר איתו לסרטים וכאן כנראה מתחילה הבעיה: שכן בעוד בעולם הפרסומות והקליפים זה מה שנחוץ כדי למכור וזה תפקידם של קליפים הרבה לפני שג'ונז (בקרוב קליפ בהשתתפותי בהשראת קליפ זה)/גונדרי/קורביין השתלטו על העסק, בעולם הקולנוע אנחנו כביכול מחפשים דברים אחרים, לא רוצים שימכרו לנו ויתנו לנו את הדברים כפי שהם, אלא רוצים משמעות נסתרת, שנעבוד קשה עבור הסרט שלנו. לא קשה כמו בסרט משעמם, אבל לא In your face כמו פרסומת.

נראה כמו הפרסומות שלו

אהבה שלי לביי נהייתה כבר לשם דבר בקרב מכרי (בפייסבוק בעיקר). אבל זו אהבה עם מניע ילדותי, שהחלה כבדיחה, כקונטרה לאולימפידת ההשמצות הפאבלוביאנית המתקיימת אחת לשנתיים עם צאת סרט חדש לו: אומרים עליו שהוא רדוד, העלילה של סרטיו לא הגיונית, דמויות שטוחות ולא מתוחכמות וסרט שכל מה שיש בו הוא אקשן. אם המקטרג היה אדם שעולמו התרבותי מורכב מטולסטוי, הומרוס ושאר ענקים (שבחיים לא קראתי. אבל זה לא שמעריצי טולסטוי טרחו לראות את ביי, אז למה שאני אטרח לקרוא את שלהם?) הייתי מוכן לקבל את זה שסוג הבידור שביי אמון עליו ושולט בו הוא לא קשור לעולמו. זה מזכיר לי את אותם אנשים שאומרים שהפילוסופיה של ההתחלה של כריסטופר נולאן לא מחדשת או מתוחכמת, כאילו הם מינימום סיימו לאחרונה מאסטר על ביקורת התבונה הטהורה של קאנט. כבר קראתי ביקורות שהנחת הבסיס שלהן הוא שמייקל ביי הוא השטן ושזה בסך הכל מוצר סביר עבור הכסף שמשלמים עליו. הייתי שמח שככה גם יכתבו על כל סרט. כי רוב הקולנוע שרובנו רואים הוא מוצר. יש סרטים שאולי מתעלים מעל זה, אבל רוב הסרטים, הם בסך הכל בידור לא מזיק. אז בתוך הבידור הלא מזיק הזה, ביי נראה כמו זבל אבל אני חושב שהמשמיצים פשוט מתנהגים כמו הבריון השכונתי: חכמים על חלשים; את ההצקות שהם סופגים על טעם חוסר האיכות שלהם הם מעבירים בעצמם על קולנוע שהוא כביכול רדוד אף יותר.

לדעתי מה שביי עושה בסרטיו, ואדגים זאת דרך סרטו החדש, הוא לקחת את פורמט הבידור, שבא לתת סיפוקים מיידיים, במקרה שלו דרך ספקטאקל, ומפשט אותו לצורה הכי טהורה שלו. אפשר להגיד עליי שאני עושה גלוריפיקציה לקולנוע שלו, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: אף אחד, ואני אומר את זה בביטחון מלא, אף אחד לא מפוצץ דברים כמו מייקל ביי. נקודה. אף אחד לא הופך מכוניות כמוהו. הוא המאסטר של זה. ברור לי שמי שלא אהב את סרטיו הראשונים בחורים רעים  ו-הפריצה לאלקטרז אז הוא לא חלק מהדיון. אם כי כמו שכתבתי במניפסט, "אין טוב לסוגו" ולכן ביי הוא טוב ושייך לקולנוע בדיוק כמו וודי אלן וקולנוע משעמם. העניין הוא שרוב המקטרגים הם כאלו שאוהבים להכריז על עצמם כחובבי סרטי אקשן או מעריצים של רובוטריקים ולא אותם אליטיסטים חובבי ברגמן (Not that there is anything wrong with that). זאת אומרת שהם אוהבים קולנוע פשוט, לא מתוחכם לעיתים, אבל כשזה בוטה כמו אצל ביי, ונטול כל מראית פנים של "קולנוע" ושכל מטרתו היא כאמור הספקטאקל, הם מרימים גבה ומתייחסים אל הקולנוע שלו כחילול הקודש.

 אז מה עם הסרט?

ניסיתי להסביר לחבר את העלילה של הסרט, אבל היא כל כך הזויה שזה ממש נהיה מסובך, אבל בכל זאת אנסה להסביר: מסתבר שכל המירוץ לחלל בזמן המלחמה הקרה לא היה על יוקרה אלא כדי לחקור את נחיתת החללית הזרה עליה בסוף שנות החמישים – ובניגוד לתוספת של אקס מן:ההתחלה להיסטוריה, זה הופך את הסיבה למרוץ לחלל להגיונית הרבה יותר. על החללית שברחה ממלחמת האזרחים בסייברטרון (כוכב הבית של הרובוטריקים – הטובים – והשקרניקים – הרעים) ועליו הטכנולוגיה שתביא לרובוטריקים את הניצחון. האמריקאים לקחו מה שמצאו והחביאו. בימינו הרובוטריקים עוזרים לצבא האמריקאי במבצעים חשאיים (כמו השמדת כור גרעיני במזה"ת – לידיעת הקורא מאיר דגן) והשקרניקים בנתיים משתמשים בבני אדם כדי להסתיר מידע על מה שקורה בירח ולתכנן מזימה שתכליתה להפוך את כדוה"א לסייברטרון. מפה לשם משם לפה, דברים מסתבכים, שאייה לה בוף שוב מציל את העולם כשלצידו הדוגמנית התורנית, הרבה הרס, הרבה מוות וסוף טוב הכל טוב.

מצד אחד יש כאן את מה שהיה לנו בשני הסרטים הקודמים: עלילה מופרכת, דמויות לא ממש מפותחות ומנגד רגעים קומיים הזויים, משפטים פילוסופיים בשקל וחצי והרבה אקשן. אבל הפעם הכל הלך על הקצה: ההורים של הגיבור מתנהגים בצורה שלא קשורה לכלום, אין ממש שום סיבה ברורה למה בחורה יפה ומוצלחת מתחברת ללוזר כמו הגיבור, עוברים ממקום למקום בשניה ובלי שום מכשול.

בעוד הרמה הנרטיבית הפכה להיות קריקטורה של קולנוע, הצד הויזואלי עלה מדרגה ונהיה אמנות של קולנוע, ולדעתי הוא מרהיב לעין הרבה יותר מאוואטר, כשבניגוד לסרט ההוא, כאן אף אחד לא לוקח את עצמו ברצינות, וכל מיני אמירות פילוסופיות על רודנות וחופש הרצון נזרקות לאוויר כמו שזורקים עוד רכב לאוויר ובניגוד לאוואטר לא מהוות את הבסיס של הסרט שניסה להיות עמוק בתוכן ולא רק בצילום.

העניין הויזואלי בא לידי ביטוי בעיקר בשני דברים: ראשית, אחרי שני סרטים אפשר לראות שביי למד איך לצלם (או ליצור במחשב) את הרובוטים. כל תנועה ותנועה ברורה, ניתן להבין מי נלחם במי ולאן הקרב הולך. כי כשזה לא עבד בסרטים הקודמים אז אפילו אצלי ביי איבד נקודות. מקום נוסף בו כוחו הויזואלי של הסרט באל ידי ביטוי הוא השימוש התלת מימד: קשה לי לשים את האצבע מה בתלת מימד עובד, אבל המראה של הסרט הוא פשוט תענוג. אוהבים להגיד על ביי שהוא ילדותי, אבל הוא כנראה הבמאי הראשון שעושה שימוש לא ילדותי בתלת מימד של סרט, הוא לא זורק עלינו את המכוניות (דבר מתבקש אצל הבמאי הזה) אלא מנצל את המרחב והעומק. כרגע אין לי הכלים מצפייה ראשונה להרחיב על כך, אבל זה בולט לעין בחדות ובעומק ההתרחשות. הסרט היחיד שהרשים אותי כל כך בהקשר הזה היה צרעה ירוקה אבל זה היה רק לסצנה אחת

כשבתלת מימד חלק מהקוביות הלכו קדימה לא הקהל וחלק אחורה – תלת מימד אמיתי

לסרט יש שתי חסרונות קטנים שמונעים חסרון גדול יותר: אורך הסרט והצורך להסביר הכל לפרטי פרטים. כל פעולה מקבל הסבר מילולי, יש התעכבות על עשרות פרטים ואירועים. זה מתיש, מרגיש ילדותי ומפגר (אבל כאמור זה לא דבר רע) אבל מונע דבר אחד: אין דאוס-אקס-מאכינה, כל דבר שקורה, נזרע לנגד עינינו לפני זה. אין הצלה ברגע האחרון, הכל מגיע מעולם הסרט שמוכר לנו.

בסרט הזה נדמה שביי מחקה מעט את הההתחלה של כריסטופר נולאן, בעיקר בשימוש בהילוך האיטי ובמוזיקה הצורמת. בעוד אצל נולאן היו לאלו הסבר מתוך עולם הסרט (בתודעת חלום הכל איטי יותר) אצל ביי אין צידוק ממשי לדברים. אבל בעוד האופן בו הוא משתמש בהילוך איטי משתלב היטב עם המראה  הויזואלי המרהיב של הסרט, ומטרתו שאנחנו נתענג על הפעולה – שברוב המקרים זה השינוי צורה של הרובוטים – ולא נחווה מתח זול, על המוזיקה אין לי ממש מה להגיד. אבל אם כבר הוא לקח מנולאן משהו, אולי שייקח את שיטת העבודה שלו? במקום להקדיש את עצמו רק לרובוטריקים, שיעשה פעם סרט פרנצ'ייז (באטמן במקרה של נולאן) ופעם סרט "אישי" (היוקרה ו-ההתחלה אצל נולאן).

הסוף מגיע מהר יותר מאשר בסרטים של מייקל ביי

לדעתי אם ביי היה מציג סרט של שעה שהוא מורכב רק ממרדפים ופיצוצים, לא רק שהוא היה זוכה ליותר מעריצים אלא גם היה נחשב יוצר אוונגרד, כזה שפועל כנגד המסגרת ההוליוודית שמחייבת סרט של לפחות שעה וחצי (ובסרטי הקיץ לפחות שעתיים), דמויות שנוכל להזדהות איתם, עלילה שנעה בקו ישר עם שני מוקדים (גם להציל את העולם וגם להציל את מערכת היחסים שלו). לי אישית אין בעיה עם עלילה דלוחה, כמו שאמרתי בהקשר לקולנוע משמעם, עלילה היא מותרות, וכל עוד אין נסיון להיות עמוק, ולדעתי אין כאן נסיון לזה, פרט למשפטים פילוסופיים בשקל וחצי. בגלל זה סרט שיורכב כולו רק מפיצוצים ומרדפים היה אמנות מבחינתי. קצת כמו סרטים פורנוגרפיים: למה צריכה את כל הבנייה? תנו לנו את החדירה ואת האורגזמנה. אבל כרגע  ביי מנסה ללכת עם ולהרגיש בלי, אבל הסיבה שאני לא סובל מהעלילה הרדודה היא שברור לי שלא מנסים לעשות כאן קולנוע. ביי לוקח את המוסכמה ההוליוודית עד לקצה ממש: רוצים דמויות? שלי הן קריקטורה (אל תפספסו את ג'ון מלקוביץ' ופרנסיס מקדורמנד המצטרפים לג'ון טורטורו שפשוט עושים שטויות ונראה שנהנים מכל רגע וכמו העשייה של ביי, לא לוקחים את העסק ברצינות) רוצים בחורות יפות? שלי נראות כאילו עשו אותן במחשב. לא נראה שאיכפת לו מהמבקרים, כי כשהקופה רושמת, את מי מעניין המבקרים. ואולי הכל הוא לא יותר מעניין של קנאה? כי נדמה שביי נהנה מכל רגע מהעשייה שלו וגם מצליח בזה. אין לו שום יומרות לעשות קולנוע שמתקרב למושג איכותי או קולנוע בעצם (אם כי איילנד נדמה כנסיון לא מוצלח לכך).

 כמו שכתבתי בפתיחה, אולי הקשר שלנו ליוצר הוא ברמה האישית, משהו בקולנוע שלו מתקשר לאישיות שלנו. כך שמעבר לכל הנכתב כאן, והנסיון שלי להראות שביי עושה כיף בצורה מוחלטת וטהורה, יש סיבה אישית לאהבתי אליו: יאיר רוה כותב שביי:

יי הוכיח שהוא תוקע שנינויות והתבדחויות (גרועות) ברגעים הכי פחות מתאימים (אדם עם חוש לטיימינג קומי יכול להוציא פרץ צחוק מקהל גם עם בדיחה גרועה אם היא רק ממוקמת במקום ובזמן הנכון)"

אפרופו:

 שלושה סלבס נכנסים לחדר קטן באולפני הרצליה שאמור לדמות את שבי החמאס. אחד אומר: "וואו, עכשיו אני מבין מה עובר גלעד שליט". השני אומר:" חייבים לעשות הכל כדי לשחרר אותו!" והשלישי אומר: "ביקשתי מקיאטו, לא לאטה. אני עוזב".

הבמאי שחזר מן הכפור

לפני שבוע חגגו בעולם את בלומס דיי, היום בו מתרחשת עלילת ספרו הנודע של ג'יימס ג'ויס  יוליסס (לא תאריך אקראי דרך אגב: זהו יום השנה לפגישה הראשונה שלו ואישתו). בין ג'ויס לוודי אלן, שהסרט החדש שלו חצות בפריז מגיע לבתי קולנוע היום יש משהו מן המשותף: על ג'ויס אמר ז'אק לאקאן הפיסכואנלטיקן הצרפתי הנודע, שסגנון הכתיבה שלו היא סימפתום לפסיכוזה שלו, דרך הכתיבה שלו הוא נותן לה ביטוי ונמנע להכנס למצבים כאלה בעצמו. מי שמכיר את יוליסס יכול להבין איך את הניתוק מהמציאות העביר ג'ויס לספר במקום לחייו. לכן הוא חייב לכתוב כדי להמשיך להתקיים בלי להכנס למצבים פסיכוטיים, קרי ניתוק קשר מן המציאות. אני חושב שבמובן מסוים אותו הדבר ניתן לומר על וודי אלן: אם הוא לא ייצור סרט כל שנה – הוא פשוט יפסיק להתקיים. אצלו זה פחות קשור לפסיכוזה ויותר לנרקיסיזם וניורוטיות: הנרקסיזם מונע מהניורוטיות להשתלט עליו לחלוטין.  ומי שרוצה חיזוק לכך שיקרא את הראיון הנפלא שערך חברי הטוב אבנר שביט עם אלן בפסטיבל קאן האחרון, בו אלן מצהיר: "בשביל שלוות נפש אני כותב, ובלי זה הייתי משתגע"

אל תקרא לי ניורוטי, תגיד מאותגר חרדתית

ההספק שלו הוא בלתי נתפס עבור יוצר שעדיין פועל במסגרות מסחריות שפונות לקהל הרחב: יותר מארבעים סרטים במשך כמעט חמישים שנה. את כולם הוא כותב ומביים. בגיל 76 לא נראה ששום דבר יעצור אותו. הוא מצליח להשיג מימון לסרטיו כל שנה – ואם לאמריקאים נמאס לתת לו כסף, אז אין בעיה, יש אירופאים שיסכימו לממן אותו. כתוצאה מכך אנחנו מקבלים סרטים שלו שמתרחשים באנגליה (נקודת מפגש ו-חלומה של קסנדרה) ספרד (ויקי כריסטינה ברצלונה) ועכשיו פאריז. אני משער שאחרי שלאירופאים יימאס ממנו הוא פשוט יעשה מה שכל אמריקה עושה – ימכור את עצמו לסינים.

אולי אנחנו נשענים על המעצמה הלא נכונה?

הצורך הנרקיסיסטי והניורוטי מקבל אצלו ביטוי מוחשי יותר: ברבים מסרטיו, אם כי פחות בשנים האחרונות, הוא מככב, ולרוב בתפקיד עצמו. קשה לומר עד כמה זה הוא "עצמו", אז לפחות ניתן לומר שהוא מציג את לנו את וודי אלן כפי שהוא היה רוצה שהציבור יתפוס אותו: יהודי ביישן אך מצליח עם נשים, ניורוטי, מגמם, אינטלקטואל ומצחיק, שצוחק לרוב על אינטלקטואלים אחרים וקצת מורבידי או דכאוני. שברירי אך לא נשבר. דימוי זה מקבל חיזוק בביוגרפיה שלו, ההתנהלות היומיומית שלו ובעיקר מראיונות איתו, ולכן במקרה של וודי אלן נדמה שנהיה בלתי אפשרי להפריד את הפרסונה שהוא מציג לנו בסרטים שלו לבין האיש "האמיתי", אבל אני חושב שזו הפרדה שחייבים לעשות. אין לנו באמת אפשרות לדעת מי הוא וודי אלן "האמיתי", כמו שאנחנו לא יכולים לדעת מיהו איווט ליברמן באמת: הוא אולי נראה לנו כאדם קשוח ומאיים, אבל ייתכן מאד כשהוא מגיע הביתה אחרי יום עבודה הוא כולו רכות ומתיקות.

אבל כשוודי אלן לא מככב, אז הוא מעביר את השרביט לאחרים: קנת' בראנה בסלבריטי, רבקה הול בוויקי כריסטינה ברצלונה, ג'ון קיוזאק בקליעים מעל ברודווי, לארי דיוויד במה שעובד שהוא יותר וודי אלן מוודי אלן.

 אבל אני חושב שאפשר למצוא את  המאפיינים הללו בכמעט כל דמות אצלו, כי בסופו של דבר, בכל אחד מאיתנו יש וודי אלן קטן.

הפעם בתפקיד וודי אלן אנחנו מקבלים את אוון ווילסון בתור גיל פנדר. כמו תמיד זוהי דמות של אמן (עיתונאי, תסריטאי, סופר, במאי) במקרה זה הוא תסריטאי להשכרה מצליח מאד בהוליווד, אבל שאיפת חייו היא להיות סופר ולחיות את החיים הרומנטיים. הוא כתב ספר על אדם בעל חנות נוסטלגיה – מטאפורה כמובן על דמותו בעולם הסרט: אדם שרואה בעבר את היפה והטוב ורוצה לחיות שם, אבל מרוב פנזטיות שוכח לראות מה יפה גם כאן ועכשיו. הוא חובב ספרות ומוזיקה אבל לא משחק אותה מומחה בניגוד לדמות אותה  מגלם מייקל שין (הנפלא כהרגלו) שאותה מצליח הסרט להגחיך כל פעם מחדש. העלילה מתרחשת בעת חופשה של גיל עם עם ארוסתו (ריצ'ייל מקאדמס) שלא ממש ברור מה הם מצאו זה בזו, והוריה שלא מחבבים אותו, כי הוא כל מה שהם לא היו רוצים לבת שלהם: אידיאליסט – דבר הבא לידי ביטוי בשאיפות הספרותיות שלו והעדפתו ללכת בפריז בגשם וגם בדיעות הפוליטיות שלו.

אחרי לילה של טעימות יין, שנדמה שזה לא ממש כוס התה שלו, הוא יוצא לטיול רגלי כדי לספוג את האווירה של העיר והוא אכן מקבל אותה במלוא הדרה: הוא מוצא את עצמו בעידן תור הזהב של שנות העשרים, התקופה של אחרי מלחמת העולם הראשונה בה הציפו אמריקאים רבים את פריז ובניהם אמנים רבים. החזרה הזו לעבר, דורשת מהצופה הכרות עם ההיסטוריה של האמנות והתרבות ולהכיר את הדמויות אותן הוא פוגש (וזוהי חלק מהעשייה האלאנית- להיות אדם רחב אופקים): סקוט וזלדה פיצ'גרלד, ארנסט המינגווי, גרטווד סטיין שעוזרת לו לשכתב את הספר שלו, פיקאסו, דאלי ובוניואל שמספק אתנחתא קומית לעכברי הקולנוע כשגיל מנסה למכור לו רעיון לסרט The Exterminating Angel אותו בוניואל עתיד לעשות כמה עשרות שנים אחרי. אבל כעת בשנות העשרים לפני שהוא עשה אפילו סרט אחד – הוא לא מצליח להבין למה אנשי המעמד הגבוהה תקועים בחדר ולא יכולים לצאת, אם אין שום דבר ממשי שעוצר אותם. ואולי יש בזה יותר מקטע הומוריסטי לידענים,וזוהי גם אמירה של אלן על רעיונות והשראה אמנותית.

אבל כמו שוודי אלן של הסרטים הוא לא וודי אלן של החיים האמיתיים, כך הגיבורים התרבותיים שגיל פוגש הם לא באמת באמת האנשים, אלא רק המיתוס: דאלי שהוא מציג בסרט הוא לא סאלבדור דאלי האדם, אלא האייקון והזיכרון שנשאר ממנו לאורך השנים. גיל אפילו אומר לארוסתו שהם כולם בדיוק כפי ששמענו עליהם – אבל זה רק כי אנחנו מעצבים את הגיבורים שלנו כפי שהיינו רוצים שהם יהיו, ופוחדים להפוך אותם לאנושיים.

מי זה מי?

 ומי שרוצה להכיר יותר האנשים בהקשר של התקופה שיקרא את המאמר הנפלא מהניו-יורק טיימס (הכתב הכחול זה לינק למי שלא הבין עד כה)

לא ארחיב מעבר לכך, רק אומר שהסרט כולל בתוכו את התערובת האלנית הקבועה: הכוכבים הגדולים (קרלה ברוני, מריון קוטיאר בין היתר), רומנטיקה, אינטלקטואליות מצד אחד, וקטילת אינטלקטואלים מנגד. אבל יש כאן גם אלמנט שלא קיים הרבה בסרטיו: פנטזיה. ואין הכוונה לזה שהפריזאים ששים לדבר אנגלית עם התיירים, אלא זה שגיבורנו מוצא את עצמו חוזר בזמן ומבלה עם הסופרים והאמנים הנערצים עליו. הדבר דומה לסרטים קודמים שלו כמו אליס, שושנת קהיר הסגולה ואחרים. אני אומר פנטזיה ולא מדע בדיוני, כי החזרה בזמן מתקבלת בצורה טבעית, לא כחלק מהדמיון של הגיבור ולא כמשהו מדעי. גיל פשוט מגיע לשם ומתרועע עם הגודלים מכולם, לומד מהם דבר או שניים.

זהו אחד הסרטים המענגים והמקסימים ביותר שראיתי לאחרונה, ובטח מבין אלו של אלן (אם כי מצחיק פחות מ– מה שעובד אבל אנושי הרבה יותר). יש לכך כמה סיבות. דבר ראשון פריז היא עיר שקשה לא  להתאהב בה במבט ראשון: אני זוכר את הביקור הראשון שלי שם בזמן עצירה בדרך חזרה מארה"ב. טיול של ארבע שעות הספיק לי כדי להבין שזאת עיר ייחודית. ועם הזמן ההכרות עם התרבות (וקצת השפה) רק חידדו את הקשר. הפריז של ימינו שאלן מציג לנו היא לא כזאת אטרקטיבית, ולכן הגיבור שלנו צריך את פריז של שנות העשרים, שהיא בעיניו מיתוס ונוסטלגיה ומי לא רוצה לחיות בתקופה אפית?

הסיבה השנייה למה זה סרט כל כך מוצלח היא שזה מרגיש כמו סרט אותנטי, כנה ואישי. אין לנו כאן מתקשרים מזויפים, פרשיות רצח, אורגיות בספרד – אלא משבר של אמן שמחפש עיר אחרת ליצור בה, שתהיה המוזה שלו – ולאור הדילוגים הגאוגרפים של אלן בשנים האחרונות, הדבר מרגיש כמו דין וחשבון עצמי. ניתן להבין זאת גם דרך הקבלת הפתיחה של הסרט לזו של מנהטן: בניגוד לכל (?) סרטיו, סרט זה אינו נפתח בכותרות הלבנות על רקע שחור עם מוזיקת ג'אז. הוא קודם נפתח עם סקירה של העיר ורק אז עובר לכותרות הרגילות.

בכך שהוא חורג מהפתיחה הקבועה שלו ומקביל אותה לפתיחה המהללת של מנהטן העיר שלו, הוא מחזק את האמירה שלו על פריז בחייו, או יותר נכון לומר, על מקומה של ניו יורק בחייו היום.  חשוב להבין את הקרבה שלו לעיר: רבים מסרטיו לא רק שהתרחשו שם, אלא העיר הייתה גיבורה וחלק מהותי מהסרט. סרטים כמו מנהטן או תעלומת רצח במנהטן הן ממש סרטים מובהקים על העיר. אבל גם הרומן שלי עם אנני בו הוא מציג את הסלידה שלו מלוס אנג'לס או אליס כמעט בלתי ניתנים להפרדה מהעיר. מעבר לכך, וודי אלן הגיע לטקס האוסקר בשנת 2002 כדי להפציר במפיקים לצלם בעיר אחרי אירועי 9/11. זו הפעם היחידה בה הוא הגיע לטקס, אפילו כשזכה בפרס בעבר.

האם זו רק סיבה כלכלית כפי שציינתי בפתיחה? רק כי הצרפתים נותנים לו כסף רק כדי שיבוא לצלם אצלהם או שיש לו סיבה אמנותית לרעות בשדות זרים? האם ניו יורק כבר לא מספקת עבורו את ההשראה לה הוא זקוק ולכן הוא צריך את פריז ואת העושר התרבותי שלה כדי לבוא. לאור העובדה שפריז שהוא מתענג עליה היא פריז של שנות העשרים, בתור הזהב, אז ניתן להבינה כמייצגת את הערגה שלו לניו יורק של פעם, מצעירותו. זאת שהייתה יותר אינטלקטואלית ותרבותית.

באמצעות הכנות והעיסוק האינטלגנטי בנוסטלגיה וודי אלן הצליח למנוע ממני  להתרפק בנוסטלגיות על וודי אלן של פעם, ולשאול לאן הוא נעלם או להצהיר שוודי אלן נהיה במאי שמנסה להיות וודי אלן, אלא להנות מהיצירה הנוכחית שלו. ידוע שיהודים נולדו לסבול, וככל שהם יותר מרירים כך הם חיים יותר. לאור זאת נראה שלאלן צפויות שנים רבות של מרירות ויש רק לקוות שבשנים הקרובות הוא ימשיך להוציא סרטים שלא רק נושאים את השם וודי אלן, אלא גם מרגישים כחלק מהמורשת שלו.

* אני רוצה להודות לפבלו אוטין על חלקו במחשבות שלי אודות הסרט וודי אלן בהקשר זה.