שניים שהם אחד

אפתח בווידוי: אני לא ממעריצי קוונטין טרנטינו. אני חושב שהוא במאי טוב, אפילו מצוין, אפילו כזה שמייצג עשייה קולנועית ייחודית שלא רבים שולטים בה, אבל זה לא סגנון שאני  מתחבר אליו. הניהליזם שלו לא מרגשת אותי (לא שהיא אמורה – בכל זאת, ניהיליזם), הפוסטמודרניזם שלו והשליטה שלו בבי מוביס על סוגיו לא עושות עליי רושם. והדיאלוגים, בוא לא נכנס לדיאלוגים. גם עענ הדיאלוג הכי טוב שהוא כתב בכלל לא היה בסרט שהוא ביים.

אחרי הוידוי, מגיע השלב של הגילוי הנאות: כשראיתי את ספרות זולה לראשונה בקולנוע נרדמתי. הייתי בן 13, הצגת חצות, נרדמתי. וכל פעם שהתעוררתי לא הבנתי מה קורה, כי כבר היינו בסיפור הזה, והאיש הזה מת כבר. שנים לאחר מכן חזרתי לסרט (כמה פעמים) והוא סרט גאוני ומבריק. כנ"ל כלבי אשמורת. 

והגילוי המפתיע: הציון הכי גבוה שקיבלתי על עבודה באוניברסיטה (עד כה) הייתה על להרוג את ביל. לא מבחירה, גם ב-2007 לא הייתי מעריץ גדול שלו. אבל בין האופציות היא הכי התאימה לי, וגם כי עבודת אמצע הקורס הייתה על הסרט אז היה לי על מה להתבסס.

הטענה שלי הייתה פשוטה: להרוג את ביל (ובייחוד החלק הראשון) הוא כמו שיר ראפ. זה הזמן להגיד שהייתי בשלב הפארודי שלי בהתפתחות האקדמית שלי: חשבתי להצטרף על העגלה של כל המטאפורות שעשו על קולנוע הוא כמו X. אבל מתוך הבדיחה יצא שם עבודה לא רעה בכלל, כי בקולנוע של טרנטינו יש משהו שהוא מאד דומה לשירי ראפ: יחס ישיר ומעט בוטה לאבות הקולנועיים שלך ובעיקר התגרות בהם. זה קיים בכל אמנות, אבל בראפ ואצל טרנטינו זה לא מעודן (וכנראה בגלל זה אני לא אוהב אותו יותר מדי – הוא צועק "תראו אותי – אני עושה קולנוע!"). ובלהרוג את ביל זה השיא שלו. התבססתי על רעיון שמקורו בחקר השירה, שאומר שכל יצירה אמנותית היא למעשה אקט של קריאה מחדש או "רצח" של האב האמנותי שלך. אבל המקרה של טרנטינו הוא כבר פיתוח של זה: טרנטינו היה במאי משפיע כמעט מיד מסרטו הראשון, דבר שיצר לו גל חקיינים (שזו התפתחות אמנותית תקינה) ואף יש מושג לכך Tarntinoesque. אבל בניגוד לאמנויות בעידנים קודמים, קצב ההפצה של קולנוע היינו מהיר יותר, וכך גם קצב התגובה של היוצר שמחקים אותו. וכך טרנטינו יכול היה לראות במהלך חייו את "בניו" האמנותיים מנסים לרצוח אותו. התגובה היא להרוג את ביל – טרנטינו אומר ליוצרים אחרים המנסים לתפוס את מקומו: אתם חושבים שאתם פרועים? יודעים לשלב בין ז'אנרים? אני אראה לכם מה זה.

אבל האמת, שמשם הקולנוע שלו הדרדר. הסרטים החלו להתבסס על רעיון מגניב והרבה קטעים מצויינים – אבל זה תמיד היה השלם הקטן מסך חלקיו ובעיקר השלם ארוך מדי. חסין מוות היה עם חצי ראשון סקסי מאד אבל לא ממש מעניין. ממזרים חסרי כבוד הביא כבוד רב לעם היושב בציון אבל בעיקר הרגיש  כמו סדרת מערכונים על מלחמת העולם השנייה. ואז הגענו לג'אנגו ללא מעצורים (עכשיו במסכי הקולנוע הקרובים לביתכם): סיפורו של עבד המשוחרר על ידי צייד ראשים ומגלה את הכישרון הטבעי שלו להרג. אם כאן היה נגמר הסרט, זה ככל הנראה היה סרט השנה ל-2013. אבל למעשה זו רק הייתה האקספוזיציה. החצי השני של הסרט היינו מסע של ג'אנגו עם הבוס שלו אל עבר האחוזה שבה מוחזקת אישתו. כאן מתחיל סיפור ארוך ומתיש, עם דמויות מעט הזויות  שנשמעות כמו שדמויות במאה ה-19 היו מדבורת אם טרנטינו היה כותב להן דיאלוגים. אחרי שג'אנגו עושה את שלו, הסרט מתחרה בשיבת המלך ב"מי לא יודע לסיים את הסרט?". לפחות לטרנטינו יש את התירוץ שהעורכת הקבועה שלו מתה. מה התירוץ של פיטר ג'קסון?

אם על להרוג את ביל אמרתי שזה יוצר המנסה להראות ליורשיו שהוא יודע יותר טוב מהם להיות הוא עצמו, בשלב הזה של הקריירה זה מרגיש כמו יוצר שאומר: יש לי נקודות מוצא מגניבות על ההיסטוריה, יש לי בדיחות מצחיקות, אני משלב ז'אנרים, שחקנים מפורסמים בתפקידי אורח – מה עוד אתם צריכים?

הצד השני של העבדות

עבור טרנטינו, ההיסטוריה האמריקאית היא כר לעוד סרט נקמה, כפי שהוא עושה כבר כמעט עשור. עבור סטיבן שפילברג ב-לינקולן העבדות היא קרקע לדיון במצב האומה האמריקאי כעת ויחסיה לאפרו אמריקאים במאה ה-21. כמובן ששפילברג אינו טירון בתחום הקולנוע ההיסטורי, עם רשימת שינדלר אבל גם עיסוק בעבדות באמיסטד.

שפילברג יותר רגיש וקורקטי מטרנטינו, אבל אצלו לאפרו אמריקאים יש תפקיד מאד קטן בסרט. הסרט עוסק במהלך שהוביל אברהם לינקולן להעברת התיקון ה-13 בחוקה האמריקאית – תיקון המבטל את העבדות, תיקון שהביא לסוף מלחמת האזרחים ולרציחתו. לינקולן בגילומו של דניאל דיי לואיס (שמועמד לאוסקר גם על תפקיד זה. פרס מיותר לשחקן כישרוני זה, עדיף שפשוט ייתנו לו להיות הנשיא) מתמודד עם הלחץ מתוך המפלגה להביא לסיום המלחמה ועם הרצון שלו לבטל את העבדות, וגם עם הבעיות המשפחתיות שלו. לינקולן מלהטט בין הצדדים ונחוש להעביר את התיקון לחוקה, והוא יעשה זאת בכל מחיר, אם כי גם דרך פנייה ללב.

זהו סרט חכם ומעניין, שמשרטט דיוקן של מנהיג שהוא גם פוליטיקאי, שעליו להתמודד עם החלטות לא פשוטות הקשורות לעתיד האומה. רמז קל למנהיג הנוכחי שהתאפשר לו להיות נשיא הודות למהלך שהחל אותו תיקון, ומתמודד בעצמו עם בעיות יסודיות בחברה האמריקאית. אבל הסרט אינו אחיד ברמתו, והנסיון לשרטט את לינקולן כאדם ולא רק כפוליטקאי מתגלה כחוליה החלשה של הסרט, שלא מתחבר לאמירה הגדולה שלו.

במקום גרסת הבמאי של כל אחד מהסרטים, הייתי רוצה לראות את גרסת המאש-אפ: המיטב של האחד עם המיטב של השני. שלוש שעות מושלמות.

ולסיום סיומת 

לעומת טרנטינו ושפילברג, ספייק לי, הבמאי האפרו-אמריקאי החשוב ביותר (וגם אחד הבמאים האהובים עליי- ראיתי את כל סרטיו העלילתיים חוץ מאחד וגם כמה דוקומנטריים) מעולם לא עשה סרט על הנושא הזה. למעשה בשנים האחרונות הוא עושה בעיקר קולנוע דוקומנטרי (ומאלו שמהם שראיתי – הוא שולט בזה כמו שהוא שולט בקולנוע העלילתי עם אותה רגישות). אבל ב-2012 הוא עשה את רד הוק סאמר מין סרט המשך לעשה את הדבר הנכון המופתי. הקשר היחיד בין שני הסרטים היא דמותו של מוקי, שליח הפיצה שמסתובב בשכונה (בגילומו של ספייק לי). עצוב להגיד, אבל ספייק לי איבד את זה. הוא לא במאי שחושב שהוא ספייק לי – כי זה בלתי אפשרי, אין לו סגנון של ממש  – אלא הוא פשוט עשה סרט מביך. הוא בעיקר מביך ברמת הבימוי וההפקה, כי התסריט שמתחבא שם די סביר. מרגיש כאילו טיילר פרי עשה סרט של ספייק לי. חבל.

השנה אמור לצאת הרימייק שלו לשבעה צעדים המופתי. מעניין לאן הוא ייקח את זה. על פניו הסרט לא אמור להיות סרט חברתי, אלא מותחן נטו – אבל בהאיש שבפנים הוכיח ספייק לי שהוא גם שולט בקולנוע "רגיל". יהיה מעניין.

אחלה סרט!!!1

בתור בלוג שחרט על דגלו לדון במניפסטים בפרט ובהלך רוח הפוליטי של עולם הקולנוע, נראה לי מן הראוי להציג מניפסט משל עצמי. אם בפוסט הפתיחה הצגתי את מטרת הבלוג ומה שאני מייעד לו, המטרה שלי בפוסט זה היא להצהיר את האני-מאמין שלי בכל הנוגע לכתיבה על קולנוע. מאחר וזה פוסט שנוטה יותר לכיוון האישי ולא אקדמי אני אחסוך מכם את ההסבר המלומד אודות ההיסטוריה של המניפסטים ומהי המשמעות שלו. כמו כן, במודע או שלא, המניפסט שלי מושפע ממניפסט "דוגמה 95" וההסבר אודותיו יגיע באחד הפוסט הקרובים יחד עם הסבר מפורט יותר על ההיסטוריה של מניפסטים.

עבורי ביקורת סרטים היא משהו שקוראים אחרי הצפייה ולא לפני. אם רוצים לדעת האם לראות או לא מספיק סטאטוס בפייסבוק או לקרוא תקציר. כמובן שביקורת לפני יכולה לכלול הסבר על למה זהו סרט טוב או לא, אבל זה נכנס אצלי לקטוגריית ההמלצה ופחות לקטגוריית הביקורת. המניפסט שלי מתייחס לביקורת מעמיקה שמנתחת סרט, חלק מדיון תיאורטי ופחות לביקורת שמטרתה להמליץ.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על סרטים

מתחת לכל הכסות המתוחכמת, אנחנו בני האדם בסך הכל חיות טיפל'ה מתוחכמות. אולי המצאנו את האמנויות ובניהם הקולנוע, אבל בסופו של דבר אנחנו מחפשים סיפוקים פשוטים. וגם אם הסיפוק הפשוט הזה מגיע בצורת סרטים אובר פלצניים/ארטיסטיים/משעממים (מחק את המיותר), בסופו של יום זה נהיה שגרת צפייה ואנחנו לרוב נמנע מללכת על משהו מורכב יותר, מאתגר יותר – יש לנו איזה קו גבול, סוג של הרגל.

אם באופן בחינת הסרטים שלנו אנחנו עוד גמישים לעיתים, אז הדבר נוכח בצורה בולטת באופן בו אנחנו מדברים על סרטים. כשאתה מדבר על סרט, תמיד נחפש ללכת אל "המקומות הבטוחים" אלו שמוכרים לנו, דרך מושגים ודימויים שכבר השתמשנו בהם בעבר. השפה בה נשתמש היא השפה שהתקבעה אצלנו. זה בהתאמה עם הדרך בה אנחנו צופים בסרטים: כשאנחנו רואים משהו, אנחנו מנסים לזהות האם הוא דומה למשהו שאנחנו כבר מכירים, בוחנים מה יחסינו אליו ופועלים בהתאם. הניתוח שלנו את הסרט נבנה בהתאם לתפיסת העולם שגיבשנו בצפיות קודמות.

יש לנו כמה תבניות של אמירות, השוואות ודימויים שאנחנו אוהבים להחיל על סרטים ואיתם כנראה נשאר לנצח. גם האמירות הכי מבריקות ומעניינות, מתחילות לשעמם כשהן נשמעות בפעם העשירית. אבל לשעמם היא בעיה מינורית, הבעיה הרצינית יותר היא שכשאתה בתור מבקר או סתם צופה הדיוט בעל תובנה ומחשבה אומר את אותו הדבר בשלוף אתה לא חושב על מה שאתה אומר. במצב כזה הניתוח נהיה פחות ניתוח ויותר הדבקת תוויות. התוצאה הסופית היא מין חטא כפול: אתה גם אומר בעל ערך פחות על הסרט וגם מפספס את כל הדברים שהיית יכול להגיד עליו אבל נותרו בחוץ כי הם לא נכנסים תחת המטריה שלך. דבר זה מוביל לכיפוף העובדות בסרט למען האמירה שלך. לפעמים יוצא גם שאתה מתעלם ממה שאתה רואה כדי שיוכל להכיל את מה שאתה חושב. הנה דוגמה אקטואלית על הערת שוליים ובמקרה זה לכותב יש את ההגינות להגיד שייתכן שהוא טועה בזיהוי – והוא אכן טועה. אם כי במקרה הזה הניתוח הוא לא העיקר אלא הדיון בסרט והעובדה שהוא סרט שדורש ניתוח מורכב – וכאן גדולתו של מאמר זה.

הדבר בא לידי ביטוי גם באופן בו אנחנו "מוצאים" פילוסופיות  בסרטים. כשאנחנו מדביקים פילוסופיה מסוימת לסרט, אנחנו מפסיקים לחשוב על סרטים כמשהו חושב ודינאמי, והופכים את הסרט לדוגמא של הגות מסוימת ותו לא. אבל סרט כשהוא טוב, הוא לא כזה שניתן להגיד עליו שהוא מייצג רעיון מוכר כזה או אחר, אלא הוא מציג מכלול מחשבתי מגוון. כך למשל בלתי אפשרי לדעתי לעשות רדוקציה ל-האביר האפל לכדי תורה פילוסופית אחת. העולם שהסרט מציג ואופן הפעולה בו הוא מורכב, ומגדיר מחדש את מושגי הטוב והרע בתוך חברה. מנגד הבדיחה על המטריקס היא שניתן ליישב אותו עם כל פילוסוף שעסק באפסטימולוגיה (תורת ההכרה) באופן כזה או אחר: אפלטון, קאנט, אדורנו והורקהיימר ועוד.

"בוראט מייצג את התפיסה של היידיגר את מושג מות האלוהים של ניטשה כפי שהוא קורא אותו אצל הגל בפירושו את קאנט". מבקר שיודע. רק לא ברור מה.

זאת שאלה של ביצה ותרנגולת, האם נולדנו עם תפיסה מסוימת של קולנוע (או אמנות בכלל) ואנחנו מחפשים סרטים שיתאימו לכך, או שמא להפך: ראינו הרבה סרטים מסוג מסיום ופיתחנו טעם וחיבה להם? ברור לי שבלתי אפשרי להפריד את המבקר מהידע הקודם שלו, הרי הידע הזה הוא מה שהביא אותו עד הלום. אבל אני חושב שזה יותר מאפשרי לא לפעול באופן עיוור ואינסטנקטיבי. זה מה שמייחד אותנו כבני אדם, היכולת לחשוב ולבקר. ולכן חשוב בכל צפייה וצפייה לעצור רגע ולהיות מודעים לקפאון שלנו, לשימוש החוזר שלנו באותן טענות ולנסות ולבחון את הסרט בדרך אחרת.

הכללים

הכללים הללו הם ריכוז של קלישאות הביקורת הנפוצות. חלקן ברמה היומיומית שכולם כמעט משתמשים בהם, גם אלו שלעולם לא שמעו הרצאה אחת על קולנוע. חלקן אנקדוטות של לימודי קולנוע. אבל העקרון הוא אותו עקרון: לחדול מלהגיד על סרט את מה שאנחנו רגילים. לנסות להוציא מאיתנו את המיטב, לחדש – כפי שכל סרט מנסה לעשות.

1. הספר לא היה יותר טוב, אם כבר מופע המחול שנעשה אחרי הסרט היה טוב יותר – לא ניתן להשוות בין סרט לספר. מי שעושה את זה לא אוהב כנראה את אחת האמנויות הללו (אם לא את שתיהן). החוויה של כל יצירה היא הדבר החשוב, בלי קשר על מה היא מבוססת. זה גם למה בעיני השאלה האם סרט דוקומנטרי או לא היא לרוב לא העניין.

"המציאות הייתה גרועה יותר", אזרח שהחל לחשוב כמה שנים מאוחר מדי

2. אני בטוח שהגרסא האוזבקית שנעשתה לפני שלושים שנה ועליו הסרט מבוסס היה מורכב  ועמוק יותר. אבל בכל זאת, אנחנו מדברים על הגרסא הנוכחית – על אותו עקרון כמו הסעיף הקודם: אז פעם היה סרט שעליו מבוסס הסרט הזה. מסיבה כלשהי (שלרוב היא הרצון בעוד כסף של האולפנים, אבל לא תמיד) החליטו לעשותו שוב ולשנות משהו. ההשוואה לסרט הקודם רק פוגעת בשני הסרטים. הסרט החדש יהיה לא טוב בלי קשר לזה שנעשה לפניו. כי ניתן באותה מידה להשוות כל סרט לכל סרט אחר שנעשה לפניו ולהגיד שהוא טוב יותר. שאלה של טוב יותר היא בכלל לא שאלה מעניינת.

3. לא כל מדרגות/מקלחת הם אזכור של אוניית הקרב פטיומקין/פסיכו (בהתאמה) – מדרגות ומקלחות הם דבר מאד שימושי בחיינו. ולא כל פעם שיש מקלחת בסרט היא מחווה להיצ'קוק. באמת. התייחסות לכך לא אומרת דבר על הסרט, רק על הידע הקולנועי שלך. מה המשמעות של השימוש בקטע הזה? לשם מה הוא שם? או שתסביר או שתתעלם. אם אתה חושב שהסצנה שם סתם כי הבמאי רצה אז אחד מהשתיים: אולי אתה פשוט לא יורד לסוף דעתו ולכן אין טעם להזכיר זאת, או שבאופן מפתיע, היה צריך בסרט סצנה עם מקלחת. או מדרגות. או גם וגם.

4. לדבר על כל הסרטים שסרט מתייחס אליהם לא אומר כלום על הסרט – רק על זה שאין לך משהו להגיד עליו – זה טוב בתור רשימת מכולת, אבל השאלה החשובה היא מה המשמעות של רשימת המכולת הזאת? למה הסרט שמתייחס לכל אותם הסרטים עושה זאת? לדעתי ד"א, להרוג את ביל חלק I מתייחס לכל הסרטים אליו הוא מתייחס (לינק) כי טרנטינו מנסה בו להיות חקיין הטרנטינו הגדול ביותר, הרבה יותר מכל החקיינים שלו. ויש לו הרבה כאלה.

5. רובר ברסון הוא לא שם נרדף למנימליזם – הבמאי הצרפתי הגדול רובר ברסון היה ידוע במינימליזם שלו, ובמטאפיזיות של הסרטים שלו (שיחד עם קולנוע פיוטי, אף פעם לא הבנתי מה זה אומר האמת). אבל וואלה, האיש אמן גדול ואפשר להגיד עליו עוד כמה דברים. רק תנסו. זה לא עולה כסף. הדבר נכון גם על: טרקובסקי-פיוטיות/ליריות, ברגמן- אקזיסטנציאליזם, קובריק-דה הומניזציה, בנואל-סוריאליזם והיד עוד נטויה.

6. ולהפך – כי ברסון לא היה הופך ליוצר כזה גדול אם הוא לא היה משפיע על יוצרים רבים אחריו שהיו גם כן עושים קולנוע מנימליסטי. אפשר להתייחס גם אליהם כשמדברים על הנושא. וגם כאן כמובן, כל הדוגמאות שלעיל תופסות גם כן.

 7. נעשו סרטים טובים גם בעשור האחרון. פשוט לא לעסו לכם אותם עדיין –זה כנראה הסעיף האהוב עליי. קלאסיקות הן דבר קל: אמרו לך שסרט מסוים הוא חובה? במאי מסוים הוא אמן? אתה רק צריך לראות ולהסכים. זה הסיבה למה מעט מאד פוסטים בבלוג יוקדשו כאן לבמאים ענקיים. אני אוהב את צ'אפלין, היצ'קוק, גודאר, קובריק ועוד (אם כי לא את אנטוניוני) אבל וואלה אין לי מה לחדש עליהם. לעומת זאת סרטים חדשים יחסית, גם כאלה שכבר קיבלו מעמד, ולאו דווקא סרטים "שגיליתם" (כי מנגד לא צריך בכוח להמליך מלכים), יש הרבה מה להגיד עליהם, לגלות, לחשוף ולעורר דיון. יש יותר סיכוי שיהיה לי משהו להגיד על מישהו שטרם נטחן ולא על הקלאסיקות. ואולי זה לא יהיה מעמיק כל כך, אבל זה יהיה שלי וזה יהיה משהו חדש בעולם.

סרט שטרם זכה להכרה המגיעה לו.

8. לא כל עמוד הוא סמל פאלי גם לא כל עיפרון, עץ, אטב כביסה, בקבוק, באנג וכו' – ואם כן, תסבירו מה זה אומר שהוא סמל פאלי. הדבר תופס גם לגבי כל סמליות: אדם עם שתי ידיים פרוסות לצדדים לא בהכרח אומר שהוא ישו וכו'.

9. אין סרט שהוא רק לחובבי הז'אנר – יש רק ז'אנר אחד, ז'אנר הסרטים. סרט טוב הוא טוב לא בגלל שהוא מציית לחוקי הז'אנר, אלא בדיוק ההפך, הוא שובר אותם, משחק איתם ומשנה אותם. רק בגלל שז'אנרים הם ביסודם תבניות עשייה לא אומר בהכרח שהמבקר צריך לחשוב בצורה תבניתית.

10. את ההפך כן ניתן לומר: "סרט גרוע, אפילו לא לחובבי הז'אנר" – אם סרט הוא גרוע, היותו חלק מתבנית ונוסחה לא אמור להוסיף לו. זה אמור אפילו להכעיס: נתנו לך את הנוסחה על מגש של כסף ואתה עדיין עשית סרט מעפן? נו נו נו.

אלו החוקים שלי, אשמח לשמוע מה אתם חושבים עליהם. ויותר מכך, אשמח לשמוע מה החוקים שלכם אם בכלל.

אני מאמין שבעתיד אני אתייחס לחלק מהכללים האלה בהרחבה, שכן הם מעסיקים אותי עוד משנה א' שלי בלימודי קולנוע לפני שש שנים.

-תוספת מהיום: סיון רהב-מאיר כותבת על "ספר ההפקה" אותו פריט שיש ברשות כל מפיק/ה עם שמות המרואיינים הקבועים, המומחים לכל תחום. אבל גם כאן אומרת לנו רהב-מאיר, יש מחיר לקבעון.