פוסט אורח: אברי רוזן צבי – דיכוי

חברות וחברים, אני שמח להציג בפניכם לראשונה בבלוג פוסט אורח.

יש לי כבוד גדול להעלות את הפוסט הנפלא של אברי רוזן-צבי, חבר יקר ואיש מדהים.

מקווה שתהנו.

דיכוי. זה באופן כללי התהליך שקורה בתקופה האחרונה (חודשים? שנים?) במדינה שלנו. וזה מכניס אותי לדכאון.

באופן גובר אני חש תחושת מצוקה ומחנק אמיתיים לאור מה שקורה לנגד עיניי בשנים האחרונות – מחד התקדמות
בוטה ועקבית של חקיקה המונעת את חופש הביטוי, מצמצמת חירויות אזרחיות ומוציאה מחוץ לחוק מחאה לגיטימית ומאידך חוסר פעולה טוטאלי אל מול התנהגות פושעת של זרמים  מסויימות בקרב ציבור המתנחלים, הימין הקיצוני הדתיים.

כשהצביעה הכנסת השבוע על "חוק החרם" ישבתי נטוע מול ערוץ הכנסת ובהיתי בנאומים של חברי הכנסת השונים, מנסה להתנחם בתחושה שקיימת עדיין תרבות פרלמנטרית כלשהיא במדינת ישראל, אבל בעיקר מקווה לנס כלשהו שבושש לבוא.

התחושה שאוסרים עליך לעשות משהו שאתה יודע שבחברה דמוקרטית צריך להיות חופשי ולגיטימי, התחושה שיכולים
לפעול כנגדך על עשייה לגיטימית, נכונה ומוסרית, היא תחושה נוראית.

התחושה היא שקורעים מידיך את הזכויות שלך, זכויות לגיטימיות ומצפים ממך לחייך ולשתוק.

תחושות אלה מחריפות כשלפורעי חוק בחסות האידאולוגיה המעוותת של הימין עושים הנחות, או גרוע מכך, תומכים בהם.

"חוק החרם" הזה גרם לצעקה בקרב רבים בגלל שהוא מסמל בדיוק רב את מה שהשתבש בשיח הפוליטי הישראלי – המחשבה בימין, שמחזיק ברוב, שניתן להעלים בחקיקה את מה שאינו מוצא חן בעיניו; הפעולה האלימה אל מול הניסיון לשפוך אור על העוולות שמבצעת המדינה; ובתוך כל זה, הפריזמה הקפיטליסטית דרכה מסתכלים חברי הכנסת על כל אלה – החוק בא בסופו של דבר, למנוע פגיעה כלכלית בהתנחלויות, והוא מאיים על אזרחים מהשורה בתביעה כספית.

 הדיכוי מוביל באופן מאד ישיר לתסכול. התסכול יכול לייצר ייאוש ואפתיה, ובאמת נראה שזה מה שזה יצר בקרב רוב האזרחים פה שנפגעו באופן ישיר מהדיכוי (כי למעשה, כולם נפגעים מצמצום החירויות האזרחיות, גם תומכי ימין שאינם מבינים זאת עדיין). את הייאוש הזה אני חש היטב על בשרי יום יום ושעה שעה, כשנראה שהטירוף משתולל פה ושקרוב היום שפשוט לא יהיה פה מקום לאזרחים רודפי שלום וצדק שמבקשים בסך הכל לחיות במדינה מתוקנת, לא קנאית ולא
אלימה.

אבל תסכול גם יכול להוביל להתקוממות כנגד השלשלאות המתהדקות והחישוק ההולך וגובר של החופש, וזה אולי מה שאנחנו מתחילים לראות בימים האחרונים. רוח קרב מנשבת בקרב חפצי החיים ושוחרי החופש במדינה, בעיקר צעירים , בעיקר שמאלנים (וביניהם כאלה שאינם יודעים/מסרבים להודות שהם כאלה כי פוליטיקה נתפסת בעיניהם כמילה גסה).

והתקוממות מורידה קצת את הלחץ בחזה. רק קצת. פתאום מרגישים שאולי לא נעמוד מנגד וניתן שיקרעו חתיכה אחר חתיכה מחופש הדיבור. אולי יש פה עוד מספיק אנשים שפויים שמוכנים להלחם.

 ביום שישי צעדנו יחד ישראלים ופלסטיניים בירושלים, צמצמנו גבולות והראינו שאפשר גם אחרת – לא כאויבים
אלה כשותפים.

בימים אלה יושבים צעירים רבים בשדרות רוטשילד באוהלים. המחאה שלהם בינתיים מבולבלת ומפוזרת, בעיקר כיוון שהם אינם מוכנים לצאת באופן מוצהר נגד לב הבעיה, נגד הפיל שבאוהל – המדיניות הקפיטליסטית הבלתי מרוסנת שמשתוללת פה בעשורים האחרונים, חוסר הדאגה לשכבות הביניים ולשכבות החלשות וסיאוב המערכת הכלכלית. אי אפשר להיות "לא פוליטיים" וצריך לדעת על מה יוצאים לרחובות. הקפיטליזם הוא חלק ממגמת השובניזם הלאומני הכללית, ההפרטה, ההתנחלויות והכיבוש.

 הקריאה צריכה להיות רמה וברורה – אנו רוצים מדינה דמוקרטית וליברלית, שמקדשת את ערכי הסוציאליזם שעליה קמה המדינה הזאת. מדינה שדואגת לחלשים במקום להעשיר את העשירים. מדינה שכל אזרחיה שווים באמת, ללא אזרחים סוג ב' וללא יוצא מן הכלל.

את זה רוצים לקחת מאיתנו, את זה רוצים להכחיד ולהשכיח.

לא ניתן להם.

רם רם – ההמשך כבר לא חוקי

לפני שבועיים עם ביטול ההופעה של ג'לו ביאפרה, כתבתי פוסט על החרמות של מוזיקאים, או יותר נכון ביטולים שמתפרשים כהחרמות . למי שלא קרא אסכם: המילה חרם לא מתאימה לכל האמנים שעולים לכותרות. למעשה כמעט כל אלו שאנו שומעים עליהם ומעוררים את זעם הציבור הם מבטלים ולא מחרימים, וזהו ביטול שלרוב נובע מלחץ ולא אידיאולוגיה – גם אם הם מורחים אותנו שזה בא מעומק ליבם. כמו כן ציינתי שאני מתנגד להחרמות: אני לא רואה באי-דיבור או המנעות משיתוף פעולה דרך להשיג משהו בעולם (לידיעת הקורא בנימין נתניהו), זהו אקט כוחני כמו הכיבוש שנגדו הוא יוצא. אבל גם  סייגתי את דבריי בכך שאם הביטול גורם למעריץ להבין את העובדה שיש כאן "מצב", אז אולי כן שווה. שכן מבחינת אפקטיביות של תודעה, עדיף להיות מבטל מאשר מחרים, גם אם בעיני אנשים מסוימים (אני למשל) חושבים שזה אקט שנעשה בגלל הפחד מהסנקציות של ארגונים שמפעילים לחץ, שכן מי שמחרים לא עושה רעש או בגרסת הזן: אמן שלא מכריז על בואו, האם מישהו מרגיש בהעדרו? משהו שלא מתרחש לא מעניין את החדשות (או את הציבור). לעומת זאת משהו שבוטל, זה כבר בעל משמעות, משהו שאפשר להעלות לסדר יום, קרי לתת לטוקבקים להשתולל.

אבל כשבחונים את זה לעומק גם אותם אמנים  שכן מחרימים אותנו, שמראש מסרבים לבוא לכאן, הם לא בדיוק מחרימים, לפחות לא במובן המילוני של המילה, שכן חרם הוא משהו שאוסרים עליו: "אסור לבוא במגע עם הציבור" או "דבר שהֻטל איסור על השימוש בו ועל ההנאה ממנו" (מתוך מילון אבן שושן), ומה שהם עושים הוא פשוט למנוע מאיתנו את ההנאה מהם עצמם, שזה כשלעצמו עדיין חלק מהזכות הבסיסית של כל אדם, גם אמן עם פרופיל ציבורי. הם מונעים מעצמם את ההנאה להגיע לכאן ניתן לומר, או לחילופין מונעים מאיתנו את ה"זכות" להוציא מאות שקלים לראות אמן מזדקן באצטדיון לא ראוי במחיר לא סביר לאיכות הסאונד.

אסור לאסור

לעומת זאת, חוק איסור הטלת החרם שעבר השבוע משתמש במושג חרם כפי שהוא מופיע במילון. עיקר החוק כפי שמביא אתר הארץ הוא ש:

אדם או ארגון הקוראים לחרם על ישראל, ובכלל זה חרם על ההתנחלויות, יוגדרו כמבצעי עוולה אזרחית. […] חלקו השני של החוק קובע כי אדם או חברה מהארץ או מחו"ל שיכריזו על חרם על ישראל או ההתנחלויות לא יוכלו להתמודד על מכרזים שפרסמה המדינה. מוסדות שיקראו לחרם, לא יוכלו להיות מוגדרים עוד כמוסד ציבורי לפי פקודות מס הכנסה ולא יזכו בהטבות מס. מוסדות אלו גם לא יהיו זכאים לסיוע כספי מהמועצה להסדר ההימורים בספורט ולא ייחשבו כמוסד ציבורי לצורך קבלת תמיכות מהמדינה.

החוק הזה הוא עוד נדבך בספר החוקים החדש שמכרסם לאט לאט בערכי הדמוקרטיה. מדינת ישראל מתחפרת בתוך עצמה, ולא מנסה למצוא פתרון לעובדה שיש אנשים בארץ ובעולם שמבקרים אותה, אלא מעדיפה להעניש את המבקרים ואלו שמעלים סימני שאלה. בין אם זה מתבצע על ידי איסור חרם או מניעת כניסה לארץ, אנחנו לא רוצים שיגידו לנו (שלטון הכיבוש) מה לעשות. אבל אולי היה עדיף שבמקום להשתיק את ההתנגדות, המדינה הייתה מסתכלת בצורה רציונאלית ומנותקת אידיאולוגיה על המדיניות הבעייתית אותה היא מנהלת בגדה המערבית ובעיקר את שלטון הכיבוש המשתולל ללא הפרעה על ידי קבוצות קיצוניות של מתנחלים פורעי חוק.

אז כן, אני בתור סמולן-נאור-חובב דמוקרטיה-שלא-מפחד-מקצת-לכלוך כמובן מתנגד לחוק, החלטתי יחד עם רבים אחרים לפעול נגדו. נכון לעכשיו הבאתי את מחאתי על ידי הוספת פאטץ' לפייסבוק המודיע שאני מחרים את ההתנחלויות.

קצת מרחיק את הבנות לא? ולא רק את הימניות

העניין הוא שזוהי לא התגובה הנכונה ויותר מזה, זוהי תגובה אינפנטילית אפילו, אבל היא התשובה היחידה שאני רואה כאפשרית נכון לעכשיו. חייבים להגיב עכשיו ולא לחכות, חיכנו יותר מדי. ואני שומע קולות של אנשים שטוענים שהם נגד החוק אבל לפעול דווקא נגדו הוא לא הפתרון. אני לחלוטין לא מסכים, חייבים לפעול ועכשיו, וגם אם זה נוגד את האמונה: כפי שציינתי כבר, אני נגד החרמות, ואני לא מבין למשל איך אדם המקבל מימון ממדינת ישראל יכול להכריז על החרמה של עצמו. כשחבר סגל באוניברסיטה ישראלית אומר שיש להחרים את האקדמיה הישראלית, אז בעיני הוא עושה עוול כפול: ראשית, מאין החוצפה להמשיך לקבל משכורת ממוסד ומדינה שאתה חושב שהיא לא בסדר, ועוד קורא לא לשתף איתה פעולה? נגיד והחרם עובד, או לפחות חלקית, כך שמדינת ישראל לא מתרשמת מכל הקריאות לחרם והבידוד שלה, אבל כל העולם מנתק מגע איתנו. מאיפה הוא מצפה שיגיע הכסף לשלם לו? האם כשהמדינה תרקב בבידוד שלה הוא ימשיך לדרוש משכורת? אאבל נעזוב דברים כמו המציאות או הגיון בצד, וכמו שאמרתי, חרם היא לא פתרון. להמנע מלדבר על הבעיה ולוותר על למצוא פתרון היא לא הדרך למצוא פתרונות. לא משנה כמה מדיניות המדינה היא סגורה ולא כזו השואפת פתרון, עדיין יש לפעול בדיבור ולא בהמנעות. אני כמובן לא מדבר על מרצים ישראלים שחיים בחו"ל וקוראים לחרם. זה אולי אקט הנוגד את האידיאולוגיה שאני מאמין בה, אבל הם לא פה, ורובם מסיבה די ברורה גם.

ומה בנוגע לאמנים ישראלים המסרבים להופיע באריאל למשל? מחאה יותר מלגיטימית, אבל יש לזכור שעונשה בצידה. ואם מישהו מסרב להופיע במקום מסוים מסיבה פוליטית, שידע שעליו לשלם את המחיר ולאבד את פרנסתו. בעיני זה רק הגיוני, כי מה הסיכון שאתה לוקח אם אתה רק מסרב? שים על השולחן את הפרנסה שלך – והמחאה תטען במשמעות.

גבולות החרם

אז כן, אני קורא לחרם, דבר שלא הייתי מעז לעשות לפני כן, שכן במחיר של ביסוס מחדש של היסודות הדמוקרטיים של המדינה אני מוכן לפעול בצורה ילדותית, אם כי בניגוד ל-גדעון לוי  אני לא חושב שברקן או רמת הגולן הם חלק מהחרם, ויש לך שתי סיבות: לתפיסתי לא כל היישובים מעבר לקו הירוק הן התנחלויות, ובעוד מקומות כמו אריאל או ברקן הם גם חלק מדיון עתידי עם הפלסטינאים, הם בכל זאת יישובים שמדינת ישראל הקימה כדי לספק מענה כלכלי (וגם טריטוריאלי מן הסתם) ומגיע להם פתרון הוגן, ולקרוא להם התנחלויות נושא נעימה מעליבה מעט בעיני. הבעיה היא עם ההתנחלויות האמיתיות כמו תפוח, איתמר וכו', כאלה שהמילה התנחלות לא מתחילה לתאר אותן. אלא בעיקר יישובי מערב פרוע, בו פורעי חוק בחסות המדינה או בהעלמת עין שלה, לא רק שפוגעים בפלסטינאים אלא גם בצה"ל עצמו. כל עוד אנשים אלו לא מקבלים טיפול על פי החוק, ויכולים לשרוף עצים של פלסטינאים, לדרוס, לירות בהם ושאר התנהגויות שאם היו מתקיימות כאן, היו מקפיצות חצי מהמשטרה אז הדרך לפתרון רחוק מאד. וזה בלי להזכיר את המושג "מאחז לא חוקי". אני כל פעם נדהם שמתנהל דיון על משהו לא חוקי. אם אני עושה עכשיו חרם לא חוקי לא יהיה ממש דיון בנושא. אבל המערב הפרוע הוא המערב הפרוע.

עוד גרסה של המערב הפרוע

אבל גדעון לוי גם קורא להחרים מוצרים מהגולן, ויותר מכך, את כל מוצרי המשטר. אז אני מנסה להבין, האם לוי הולך להסתפק רק בהחרמת הגולן?כי מה עם תל אביב? זו השאלה שממצאת בשלוף אצל ימניים (או לא סמולנייים) לאלו מאיתנו שמתנגדים לחוק החרם או סתם להתנחלויות: "ומה עם שייח' מוניס עליו יושבת אוניברסיטת תל אביב כיום?" וכביכול אין איך לענות על זה. כי כל עוד הוויכוח נותר ברמה ההיסטורית, אלו מסוג הטיעונים שקשה לנצח: כל צד יביא את ההיסטוריון שלו שיקבע את העובדות. אבל זו בדיוק הבעיה, זהו אינו וויכוח היסטורי אלא וויכוח על הקונקרטי-אקטואלי.

פתרונות ולא אידיאולוגיה

אני בן אמצעי בין שלושה ילדים, נצר למשפחה חילונית גאה. שני האחים שלי מייצגים שתי קצוות מנוגדים כמעט: האחד רופא, איש של המדע והרציונאל, והשני איש של אמונה, שבא הלב קובע והולכים על פי תחושה, בהתאם לאמונה ללא צורך לספק תשובות. אני נמצא אי שם באמצע: חושב בצורה רציונאלית אבל מודע לכך שיש בנו הרבה מעבר לרציונאל. הדיונים בארוחת שבת לעיתים גולשים לוויכוחים קולניים על אודות יחסי דת ומדינה וכו'. אני בתור אקדמאי מתחום מדעי הרוח אמור להיות בדיוק האדם להנות משיחות אלו, אבל אני לא נהנה מוויכוחים שגולשים לטונים לא נעימים ובמיוחד שהם לא תורמים לכלום. שכן בעוד כל הטיעונים מבית מדרשו של ריצ'ארד דוקינס וספרו יש אלוהיםשמביא הרופא אולי משכנעים אותנו החילונים-נאורים, הם לעולם לא ישכענו אדם בעל אמונה, וזה כל  היופי באמונה, היא משהו שהולכים איתו, כנגד ההגיון: המדע לא יכול להסביר תשובה להכל, נותר ספק קטן ואותו ממלאת האמונה באל, כפי שאמר סרן קירקגור: "האמונה מתחלת לפעול בדיוק שם היכן שהחשיבה מפסקת."

וויכוחים מהסוג הזה הם בדיוק מה שצריך להמנע מהם גם בכל הקשור לשטחים הכבושים: אין טעם לנסות לשכנע אנשים כאלה או אחרים של מי הארץ הזו. זה מיותר משתי סיבות: אנחנו יצורים שקשה מאד לשכנע ובכל מקרה לכל צד יש מספיק "הוכחות" לצדקתו: אין עם פלסטיני/אין עם יהודי, הפלסיטנים נטשו על דעתם עצמם כי רצו מקום פחות חם/היהודים גירשו את הפלסטינים. אבל עובדה היא שהמיעוט הפלסטיני היושב בארץ ישראל השלמה סובל בגלל השלטון של מדינת ישראל. איך מביאים לכך שהמצב עכשיו יהיה טוב בלי קשר להיסטוריה היא מה שצריך להעסיק אותנו, ולא לנהל וויכוחים על מה הוא אמר וכך כתוב.

אמונה היא לא משהו לזלזל בו, היא להכנע למשהו גדול מאיתנו, משהו לא ידוע. ומעבר לפתרונות קונקרטיים, לא תזיק לנו כאן גם קצת אמונה, שכן היא מה שאנחנו צריכים כדי לשנות כאן משהו. לא להתווכח אלא להאמין ביכולת שלנו לשינוי. גדעון לוי ואחרים מזהירים שאם לא נעצור את החוקים הללו עכשיו, הם בסופו של דבר יכרסמו כל חלקה טובה של המהות הדמוקרטית של המדינה שלנו. הבעיה היא שהחוקים הללו משחקים על מנגנוני השנאה והפחד וכך יוצא שרוב האנשים לא רואים מעבר לפשט של החוק: למנוע פגיעה מיידית בישראל. זוהי שאיפה שרוב האנשים, כולל אני בתוכם בעדם, כי גם אני אוהב את המדינה הזו, היא מקום נפלא, אין לי אחרת, ולא בא לי לראות אותה הופכת למשהו אחר או מאלצת אותי לחפש מקום אחר, שפשוט לא יהיה זה. אבל החוק הזה מייצג משהו אחר ועמוק יותר ומעבר לנסיון שלה שלה להגן על המדינה והיא הדרדרות למקומות לא דמוקרטיים.

הייתי מעדיף לראות את כל הארגונים המתנגדים למדינה ממשיכים לפעול לשינוי ולא קוראים למשהו נגדה, אבל יותר מכך, הייתי רוצה לראות את זה קורה ולא נכפה בשמה של המדינה על חשבון הדמוקרטיה. אני מקווה שיותר אנשים יתעלו על השנאה שלהם לפעולות של ארגונים ואנשים שלדעתם גורמים לנזק מיידי למדינה וייצאו כנגד החוק הזה שגורם לנזק בטווח הארוך, נזק עמוק ובלתי הפיך.