מה היה חסר לי בהפגנה אמש?

ערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערבים

ערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערבים

ערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערבים

ערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערבים

ערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערביםערבים

להוציא מאה חמישים אלף איש לרחובות – זה מרשים. להוציא אותם כדי לספר סיפורים כמה קשה לגמור את החודש –  זה מעייף, כולנו יודעים את זה, בגלל זה אנחנו פה. לבוא ולספר כמה ביבי לא טוב, זה מיותר, זה ברור לנו, ולעשות אנלוגיה בין הון-שלטון ועולם תחתון זה מוגזם  – אני נעלב בשמם של משפחת אלפרון, אברג'יל ושות'.

האמת שבאתי סקפטי אמש, לא חשבתי שיבואו אותה כמות של אנשים כמו שבוע שעברה וזה יכול להיות תחילת הסוף. אבל מסתבר שהמחאה רק מתגלגלת ותופסת תאוצה וכמו שאמר אחד הדוברים אמש, העם נהיה מודע למעמד שלו (ניצני קומוניזם במחאה?). אבל השאלה שנותרה היא האם המחאה הזו הולכת להיות אידיאולוגית (אני נמנע משימוש במילת ה"פ" האסורה, ולא אני לא מדבר על Fuck) או תמשיך להיות מגאפון הצועק: "עד כאן! יותר לא תרמסו אותנו". איך זה יקרה – את זה כבר נגלה רק בסיקוול כנראה.

כולנו משה רבנו

אולי אין זה מתפקידו של העם ומנהיגי המחאה להציע פתרונות, אבל רק כשסתיו שפירו עלתה, סוף סוף מישהו אמר משהו בעל תוכן ולא ססמאות מלהיבות: לקצץ בביטחון. זה השומן, זה מה שלא מאפשר להעברת תקציבים למקומות החברתיים. הרי ביבי הוכיח השבוע במסיבת העיתונאים שהוא קוסם גרוע, אנחנו כבר לא קונים את הלהטוטים הזולים שלו. מה שצריך כאן זוהי בנייה יסודית, והיא מתחילה בקיצוץ תקציב הביטחון הלא שפוי, שלא רק שהוא ממן הכנות למלחמה שאולי בכלל לא תגיע וכלי נשק שאולי כבר לא נשתמש בהם,  אבל לך תגיד את למדינה אכולת חרדה. צה"ל גם כולל כוח אדם מיותר בסדיר ובקבע, ופינוקים שבאים על חשבון צרכי  המינימום של חלקים נכבדים מהאוכולוסייה – אבל לך תגיד את זה לגנרלים ונגדים שאוהבים את מנעמי החיים, כמו פנסיה בגיל שבו רוב האנשים טרם סיימו לשלם את המשכנתא שלהם.

 וזה עוד בלי להזכיר את ההתנחלויות. הימין בעצמו מודע לכך שהפתרון לכל המצב אליו נקלענו הוא בין היתר על ידי אג'נדה שמאלנית קיצונית. בהמשך טענה זו נגנזה בטענה כי המחאה היא כבר מעבר לאנשים המובילים אותה. ייתכן מאד שהמחאה היא כבר משהו רחב יותר, אבל הפתרון הוא אותו פתרון, ובאופריה של היציאה מהאדישות אף אחד לא מוכן להגיד את זה. אני משער שאני עונה להגדרה של שמאל-קיצוני הזוי, אבל האמת היא שאני מוכן להיות קצת אגואיסט! מבחינה אידיאולוגית אין לי בעיה שנשמר את ההתנחלויות ותקציבי הענק שלהם – כולל השמירה עליהם, וכבישים עוקפים, שלא לדבר על סבסוד שאנחנו לא זוכים לו כאן. לא מעניין אותי זכויות אדם וכל מיני עניינים שוליים – אבל אני אדם פרקטי, ויודע שכסף לכל הדרישות המוצדקות של המאבק הזה לא יגיעו מהשמיים. גם אם שיטת המיסוי תשתנה והטייקונים ייתנו יותר, ולא יוכלו להתגלח על חשבוננו כמו אילן בן דב זה לא יפתור את כל הבעיות שהמחאה הזו מעלה. שיטת השקשוקה היא דבר מרגיז אבל היא רק תפתור בעיות נקודתיות.

 

גלים של מחאה

העובדה שהמחאה הזו חוצה מחנות פוליטיים וכוללת בתוכה אנשים מכל גווני הקשת החברתית (חוץ מגוון אחד כאמור-  וייתכן ואני טועה. אבל בהפגנות שמאל הזוי יש יותר ערבים מאשר בהפגנות של השבועיים האחרונים) היא לא תצליח. יש כאן דבר נפלא, דבר שלא נראה במדינה מעולם, אבל אני לא בטוח שנזכה לראות את פירותיו כעת. ללא תפיסה משותפת של פתרון ראוי – ואת הפתרונות לא אנחנו צריכים לספק –  לא ישתנה כאן דבר. פתרון פירושו לבחור על חשבון מה יבוא הכסף לטיפול בכל הנגעים. ושינוי שיטת המס לא יוכל לשנות הכל.  אם אמשיך באופוריה האופפת את רוב האנשים סביבי בימים אלו (בתור מישהו שצדק חברתי תמיד היה חשוב לו, אני קורא למה שהיה אמש "שבת") ונגיד שביבי לא מתמודד עם הלחץ ומתפטר (אם כי יותר הגיוני שהוא קודם יתקיף את איראן, לבנון, סוריה, ירדן ופורטוגל  – בכל זאת הכל כשר להגיע למונדיאל וכך גם יזכה לתמיכה בחלקים  מהעם) למי יצביעו כל האנשים הללו? גם אם כל מי שהיה אמש בכל ההפגנות רחבי הארץ יצביעו לאותה מפלגה, הם שווים בין 5-6 מדנטים כך נראה. אבל למי? לחד"ש הם הרי לא יצביעו. כמו שמישהי אמרה,  השלטים של חד"ש שלטו אמש בהפגנה, אבל כדי לא להבהיל אז הלוגו הוסר. כל עוד אנחנו עדיין חיים בפחדנות ולא מוכנים לראות מעבר לעצמנו, כי זה פירושו של החשש מחד"ש, אז השינוי המיוחל על ידי מאות אלפים לא יגיע. האופצייה החברתית השנייה היא ש"ס. אז כל עוד שלא שתוקם כאן מפלגה חברתית שבראש סדר העדיפות שלה הוא המצב החברתי, וכל שאר ההצבעות שלה, למשל בתחום המדיני-ביטחוני יהיו נגזרת של זה (ולי מן הסתם ברור איך זה מסתדר בתמונה הגדולה) אז אין לנו ממש פתרונות באופק.

אפילוג

"בתולדותיו של כל סוג אמנות יש תקופת משבר, בהן הצורה דוחקת לגילומם של אפקטים, שמימושם הלא-מאולץ יתאפשר רק כשתשתנה הרמה הטכנית – הווי אומר, בתורת אמנות חדשה"

                        (וולטר בנימין, יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, ע' 171)

אמירה זו של וולטר בנימין מדברת על האופן בו האפקט האמנותי שאמנות הדא-דא ניסתה להשיג דרך שירה, מייצגים וכו', הקולנוע השיג הודות למבנה הטכני שלו: היותו התחלפות בלתי פוסקת של דימויים היוצרים הלם על העין (ותודעת) הצופה. מה שאמני הדא-דא היו צריכים להתאמץ להשיג, הקולנוע משיג מעצם קיומו, גם בסרטים ההוליוודים הכי "פשוטים" ולא "אמנותיים". המהות הקיומית של הקולנוע מאפשר לאמן הקולנוע לנסות לפתח את האמנות לשלב הבא ולהשיג אפקטים אחרים.

האם הדבר תופס גם עבור פוליטיקה? כי כל עוד המחאה נשענת על הקו "לא פוליטיקה", אין לה סיכוי להתמודד עם האופן בו המדינה מנוהלת, תחת חוקי הפוליטיקה המוכרת לנו. השאלה האם היא תגרום לשינוי מהותי של האופן בו המדינה מתנהלת וכן של האופן בו אנו תופסים אותה ואת עצמנו כחברה וכיחידים כחלק מחברה חדשה. לכן אולי לא נראה כאן שינוי מיידי, שכן אם אתה לא פוליטי, אז לא תוכל להביא תוצאות בשדה הזה, אבל אם אתה חותר לשינוי השדה ויצירת פוליטיקה חדשה – אז הכל אפשרי. אבל זה לא יקרה בקרוב, זה יהיה בגל הבא. אבל אנחנו בדרך הנכונה ללא ספק.

פוסט-סקריפט

בעקבות דיון מרתק שהתפתח בפייסבוק בעקבות הפוסט החלטתי להבהיר משהו וכן להוסיף: הנוכחות הפיזית של ערבים-ישראלים בהפגנה בת"א אמש היא ממש לא העניין. דבר ראשון כי אני לא יכול לראות את כל האנשים הנוכחים, ושנית, היו הפגנות בכל הארץ ויותר מהגיוני שגם יגיעו לשם. מה שהפריע לי הוא העדר האזכור שלהם. ואני לא מקבל את הטענה

אבל יותר מזה, טענו בפניי שאין זה המאבק שלהם, שהבעיות שחווה המגזר הזה הן גדולות יותר. אני הראשון שיסכים לכך ואומר זאת שנים. אבל אז עולה השאלה: האם העם דורש צדק חברתי? מה הכוונה באותו צדק חברתי. כאן כבר אשמח להבהרה, שכן, בניגוד לפתרונות זה נשמע כמו חזון ולא אסטרטגיה, וזה משהו שאמור להיות ברור.

מועדון ה-800

לאחרונה חציתי את גבול שמונה מאות החברים בפייסבוק, דבר שלא הצלחתי לעשות בפסיכומטרי או בג'י.אר.אי. הדבר לקח לי כמעט ארבע שנים. אני זוכר בדיוק מתי התחברתי: זה היה בקיץ בין שנה ב' לג' של התואר הראשון, בזמן ביקור משפחתי באדינבורו. באותה תקופה כבר שמעתי מחברים על האתר, אבל לא הבנתי מה עושים שם, תהיתי (בצורה מאד חומרנית) למה זה טוב? מה זה נותן לי? לא נראה לי הגיוני להרשם ולהתחבר רק כדי שאדע איזה דמות מהארי פוטר אני. בשביל זה לטרוח?

בסופו של דבר נרשמתי לאחר שקיבלתי אי-מייל בו נתבשרתי שחבר תייג אותי בתמונה שהוא העלה לאתר, רציתי לראות על מה מדובר, והשאר היסטוריה. בהתחלה זה קירטע, התלהבתי מפוקים ועוד יותר מסופר פוקים (שהיום נעלמו וחבל). עשיתי כל שאלון אפשרי. באותה תקופה צירפתי רק אנשים שאני מכיר כמובן, העלתי קצת תמונות מהטיול וזהו בערך. משהו די סולידי.

כמה חודשים לאחר מכן, כשהתפטרתי מהעבודה שאהבתי בחברת סרטים ישבתי בחוסר חשק במשרד וצירפתי את כל מי שאי פעם למד איתי בחוג לקולנוע וכך גדל לי מספר החברים די מהר. באותה שנה גם התחלתי לעבוד בפסטיבל סרטי סטודנטים של החוג ורוב חברי הצוות צורפו וכן עשרות מתמודדים מחו"ל. אחרי זה הגידול היה מתון  והתחלק לשניים: באנשים שאני פוגש בעולם האמיתי: סטודנטים, אנשים בכנסים מחו"ל או אנשים שפוגשים באירועים חברתיים או אנשים שפוגשים שוב ושוב בפייסבוק דרך חברים אחרים (האמת שזה בעיקר חברים של מישהי אחת).  היום, בעיקר בגלל הבלוג, אני מצרף הרבה יותר אנשים על דעת עצמי כדי לחשוף את הבלוג ומנגד מאשר אנשים שאין לי קשר אליהם כי אני יכול רק לשער שהם באו בעקבות הבלוג.

(The Revolution will not be Televised(because TV is dead

למזלי הטוב פוסט בנושא פייסבוק הוא אקטואלי ורלוונטי בימים אלו לא בגלל מספר החברים אליו הגעתי, אלא כמובן בגלל תנועת המחאה האדירה שהצליחו להרים כאן באמצעותו. כמו שהזכרתי בפוסט שלי על מחאת האוהלים אני זכיתי בכבוד לראות איך הדבר הזה התגלגל, שכן דפני היא חברה שלי מהלימודים, מישהי שאני מכיר אישית ולא עוד פרצוף פייסבוקי. היא בסך הכל הזמינה את חבריה לארח לה חברה בעת שהיא מקימה אוהל בכיכר "הבימה". אז עשיתי "מייבי", שזה אומר: "לא יודע מה יהיה, אבל אם יבוא לי טוב, אני שם". המהירות שזה התפשט הוא מדהים, וזה מעיד על כוחו של הכלי הזה. ברור שהטלויזיה לא מתה, ויש לה עדיין כוח רב על ההמונים (וממולץ לקרוא את אלון עידן המופלא כרגיל בנושא) אבל גם שם יודעים שדברים משתנים, ומאחר ונראה לי שיש מספיק אנשים שידברו על הפוטנציאל המהפכני של הכלי הזה ולכן אני רוצה לגעת במשהו אחר.

כמו אוויר לנשימה

פייסבוק הוא לא עוד אתר, פייסבוק הוא האינטרנט. תנסו לחשוב איך אתם מגיעים למידע אותו אתם צורכים ברשת (כולל בלוג זה) ותראו שפייסבוק הוא בעל השפעה על התוכן שלכם, לפחות כמו גוגל. קשה לי להבין אנשים שאין להם חשבון בפייסבוק ולא מתעדכנים דרכו בנעשה בעולם – הוירטואלי והממשי כאחד. לא חייבים להיות כמוני ולהגיב על כל פוסט ותמונה שעולים (זה כבר שימוש אחר בפייסבוק), אבל מי שאין לו פייסבוק ככלי מידע, דינו להכחד. זה לא משהו אידיאולוגי, אלא אבולוציוני נטו. הכל קורה שם. מי שהיה צריך לשמע על מחאת האוהלים דרך עיתונים או אפילו אתרי אינטרנט, מפגר מאחור. כך למשל לפני מספר חודשים חברה שלי מהלימודים ביקשה מאיתנו להצביע עבורה לקליפ בתחרות של דיויד לינץ', והפלא ופלא היא זכתה (זה הקליפ ד"א). שבועיים אחרי זה בערך, חברה שאין לה פייסבוק שלחה בהתלהבות במייל לינק לקליפ של תמר עם הידיעה שהיא זכתה בתחרות. אין מה לעשות, הדברים קורים שם, ואם רוצים להיות מעודכנים, חייבים להיות מחוברים לפיד. אבל מעבר לכך, החיבור לפייסבוק הוא פרקטי: אימא שלי ביקשה ממני לפתוח עבורה יוזר שכן גופים שהיא במגע איתם מפנים אותה לפייסבוק. הכל קורה שם, ומי שלא שם פשוט ישאר מאחור.

רבים מאלו שלא מתחברים, חוששים לפרטיות שלהם, שזה בעיני טיעון חלש. קשה לי לחשוב על פרט מידע אחד שהכנסתי כאן שיכול לשמש כנגדי בעתיד: מה העיסוק שלי? הדת שלי? נכון להיום היא רשומה כמייק פאטון, לא ממש החומר שמישהו יכול לעשות בו שימוש נגדי. אם מישהו באמת רוצה להשיג מידע עליי, הוא ישיג אותו גם בלי פייסבוק. לעומת זאת אני מאד נזהר בדברים שאני אומר, ואם יש דברים שאני חושש שעלולים להגיע למישהו שהוא לא חבר פייסבוק שלי, אז אני פשוט לא אומר אותו. והכוונה שלי היא יותר ברמה האישית-מקצועית ופחות הפוליטית – שכן אם נגיע לשלב בו לא אוכל לבטא את דעותיי ברשת מחשש שהרשויות משתמשות זאת נגדי, אז פייסבוק הוא לא הבעיה, אלא המדינה, ולמרות מה שכתבתי בפוסט על חוק נגד החרם, אנחנו עדיין רחוקים מזה. אבל זהו כלל אצבע שאני הולך בעקבותיו גם בחיים הלא וירטואלים: לא אומר דברים שאני לא רוצה שיגיעו לאנשים הלא נכונים, שאני לא יכול לעמוד מאחוריהם. ואם אני כבר אומר אותם, אז זה בטח לא יהיה במקום ציבורי. בכל זאת, ישראל היא מקום קטן, ויש סיכוי שבשולחן לידך בבית קפה בדיוק יושב האחיין של בעלה של המרצה שאתה משמיץ (לא שאני משמיץ אנשי אקדמיה חס וחלילה).

אני אני ואני (ואולי קצת אתם)

אז מה מוקד המשיכה של פייסבוק? דבר ראשון זוהי רשת חברתית וכשמה כן היא, מקשרת בין פרטים בחברה: אני אישית מצאתי עבודה דרך הרשת (ועזרתי לאחרים למצוא כזו), קיבלתי עזרה ועצות בכל הקשור למחקר אקדמי וכמובן דייטים, סטוצים ומה שבניהם –  כי כולנו ראינו את הרשת החברתית וכולנו בסה"כ חנונים עם בעיות אישיות, מי פחות ומי יותר.

rejection is one thing, rejection by a hot chick can cause to be billionaire

 אבל הפייסבוק היא גם במה לנרקיסיסטים כמוני לפרוח. כל הגיג שטותי, כל שאלה חצי מבודחת מקבלת מענה (והשבוע שאלה שלי בסטאטוס אודות פירה גררה שישים תגובות משלושים איש, שזה רק מראה כמה קשה להבין מה "עובד" שם) וכמובן הלייק. אין מה לעשות, הלייק הוא השכר שלנו בפייסבוק, ואני לא אתפלא שבקרוב ירצו לשלם לנו בלייק גם בעולם האמיתי, תחליף למשפט האלמותי: "הנסיון יעזור לך להתקדם". הלייק נהיה כבר מטבע לשון, משתמשים בו מחוץ לפייסבוק, כדי להביע אהדה למשהו, אבל הוא גם משמש כמושא ביקורת לאלו שמרתיעים מסכנות הפייסבוק, הלייק גורם לנו לא להעמיק בדברים ולהשאר פאסיביים, זה חוסך מגע ישיר בין בני אדם וכו'. אבל הלייק הוא יצור מורכב, ולא ניתן לפטור אותו בכזו קלות. ראשית יש שני סוגי לייקים: הלייק על עמוד של חברה, אמן אהוב, סטודיו וכו' – זה הלייק שמאפשר להתחבר לך לעמוד הרלוונטי. זה לייק טכני כמעט. אתה רוצה לקבל מידע או להצטרף לקהילה מסוימת – אז הלייק הוא סוג של הרשמה.

הלייק המעניין ביותר הוא הלייק שאתה מקבל בעקבות פעילות שלך: פרסמת סטאטוס שנון או תגובה מצחיקה, העלאת תמונה מוצלחת או לינק מגניב – זכית בלייק.  זה  לייק נרקסיסטי כפי שמכנה אותו ג'ונתן פרנזן, דרך של זוכה הלייק לקבל חיזוק חיובי, דבר כל כך בסיסי ביחסי אנוש. דבר ראשון, למרות מה שאנשים כפרנזן ואחרים טוענים לא מוצא דבר רע בכך, קצת חיבה לא הרגה אף אחד. זוהי אולי חיבה מזוייפת, ריקה, אבל במקרה שלי לפחות, רוב האנשים שחברים שלי פסייבוק הם אנשים שאני מכיר בעולם האמיתי, ויצא לי לא פעם לשמוע מהם "לייק" גם העולם האמיתי בגלל דברים שעשיתי בפייסבוק. וזה מוביל אותי לנקודה השנייה שלי: בהנחה שאת רוב הלייקים אני מקבל לא בגלל העיינים הכחולות שלי, אז ההנאה שלי מהלייק נובעת מדבר אחד – ההנאה של האנשים ממני מהשנינויות שלי, מבחירת הלינקים שלי, מהעובדה שהנעמתי את זמנם. אם זה אכן המצב, אז מה רע בקצת הכרת תודה? בעולם ציני וחומרני, אם כל מה שנדרש כדי להביע חיבה היא לחיצה קטנה – הטכנולוגיה רק מקרבת ולא מנכרת.

כוונות המשורר זה פאסה

נכון לעכשיו, אני לא רואה שפייסבוק משפיע לרעה על היחסים בין אישיים בעולם האמיתי. להפך: הוא מחזק קשרים בחוץ. במקום שנשב כל היום במשרד, ספריה או בבית מבודדים מהעולם ועוסקים בשלנו, אנחנו יוצרים מעט אינטרקציה עם חברים, פור-פליי חברתי. במקום לשקוע בעבודה ובאמת להיות מנוכרים מהסביבה, הפייסבוק מביא את הסביבה חזרה אלינו, ודרכה אנחנו מנהלים חיים חברתיים יחדיו, אך אלו חיים חברתיים מסוג אחר.

ולמי שתהה, אז יצא שאני רון וויזלי. לא הכי מפתיע.

ותזכורת קלה על ההרצאה שלי על קולנוע רוקומנטרי/מוקומנטרי, ביום שני הקרוב בקוזה נוסטרה בשעה תשע.

 

פוסט אורח: אברי רוזן צבי – דיכוי

חברות וחברים, אני שמח להציג בפניכם לראשונה בבלוג פוסט אורח.

יש לי כבוד גדול להעלות את הפוסט הנפלא של אברי רוזן-צבי, חבר יקר ואיש מדהים.

מקווה שתהנו.

דיכוי. זה באופן כללי התהליך שקורה בתקופה האחרונה (חודשים? שנים?) במדינה שלנו. וזה מכניס אותי לדכאון.

באופן גובר אני חש תחושת מצוקה ומחנק אמיתיים לאור מה שקורה לנגד עיניי בשנים האחרונות – מחד התקדמות
בוטה ועקבית של חקיקה המונעת את חופש הביטוי, מצמצמת חירויות אזרחיות ומוציאה מחוץ לחוק מחאה לגיטימית ומאידך חוסר פעולה טוטאלי אל מול התנהגות פושעת של זרמים  מסויימות בקרב ציבור המתנחלים, הימין הקיצוני הדתיים.

כשהצביעה הכנסת השבוע על "חוק החרם" ישבתי נטוע מול ערוץ הכנסת ובהיתי בנאומים של חברי הכנסת השונים, מנסה להתנחם בתחושה שקיימת עדיין תרבות פרלמנטרית כלשהיא במדינת ישראל, אבל בעיקר מקווה לנס כלשהו שבושש לבוא.

התחושה שאוסרים עליך לעשות משהו שאתה יודע שבחברה דמוקרטית צריך להיות חופשי ולגיטימי, התחושה שיכולים
לפעול כנגדך על עשייה לגיטימית, נכונה ומוסרית, היא תחושה נוראית.

התחושה היא שקורעים מידיך את הזכויות שלך, זכויות לגיטימיות ומצפים ממך לחייך ולשתוק.

תחושות אלה מחריפות כשלפורעי חוק בחסות האידאולוגיה המעוותת של הימין עושים הנחות, או גרוע מכך, תומכים בהם.

"חוק החרם" הזה גרם לצעקה בקרב רבים בגלל שהוא מסמל בדיוק רב את מה שהשתבש בשיח הפוליטי הישראלי – המחשבה בימין, שמחזיק ברוב, שניתן להעלים בחקיקה את מה שאינו מוצא חן בעיניו; הפעולה האלימה אל מול הניסיון לשפוך אור על העוולות שמבצעת המדינה; ובתוך כל זה, הפריזמה הקפיטליסטית דרכה מסתכלים חברי הכנסת על כל אלה – החוק בא בסופו של דבר, למנוע פגיעה כלכלית בהתנחלויות, והוא מאיים על אזרחים מהשורה בתביעה כספית.

 הדיכוי מוביל באופן מאד ישיר לתסכול. התסכול יכול לייצר ייאוש ואפתיה, ובאמת נראה שזה מה שזה יצר בקרב רוב האזרחים פה שנפגעו באופן ישיר מהדיכוי (כי למעשה, כולם נפגעים מצמצום החירויות האזרחיות, גם תומכי ימין שאינם מבינים זאת עדיין). את הייאוש הזה אני חש היטב על בשרי יום יום ושעה שעה, כשנראה שהטירוף משתולל פה ושקרוב היום שפשוט לא יהיה פה מקום לאזרחים רודפי שלום וצדק שמבקשים בסך הכל לחיות במדינה מתוקנת, לא קנאית ולא
אלימה.

אבל תסכול גם יכול להוביל להתקוממות כנגד השלשלאות המתהדקות והחישוק ההולך וגובר של החופש, וזה אולי מה שאנחנו מתחילים לראות בימים האחרונים. רוח קרב מנשבת בקרב חפצי החיים ושוחרי החופש במדינה, בעיקר צעירים , בעיקר שמאלנים (וביניהם כאלה שאינם יודעים/מסרבים להודות שהם כאלה כי פוליטיקה נתפסת בעיניהם כמילה גסה).

והתקוממות מורידה קצת את הלחץ בחזה. רק קצת. פתאום מרגישים שאולי לא נעמוד מנגד וניתן שיקרעו חתיכה אחר חתיכה מחופש הדיבור. אולי יש פה עוד מספיק אנשים שפויים שמוכנים להלחם.

 ביום שישי צעדנו יחד ישראלים ופלסטיניים בירושלים, צמצמנו גבולות והראינו שאפשר גם אחרת – לא כאויבים
אלה כשותפים.

בימים אלה יושבים צעירים רבים בשדרות רוטשילד באוהלים. המחאה שלהם בינתיים מבולבלת ומפוזרת, בעיקר כיוון שהם אינם מוכנים לצאת באופן מוצהר נגד לב הבעיה, נגד הפיל שבאוהל – המדיניות הקפיטליסטית הבלתי מרוסנת שמשתוללת פה בעשורים האחרונים, חוסר הדאגה לשכבות הביניים ולשכבות החלשות וסיאוב המערכת הכלכלית. אי אפשר להיות "לא פוליטיים" וצריך לדעת על מה יוצאים לרחובות. הקפיטליזם הוא חלק ממגמת השובניזם הלאומני הכללית, ההפרטה, ההתנחלויות והכיבוש.

 הקריאה צריכה להיות רמה וברורה – אנו רוצים מדינה דמוקרטית וליברלית, שמקדשת את ערכי הסוציאליזם שעליה קמה המדינה הזאת. מדינה שדואגת לחלשים במקום להעשיר את העשירים. מדינה שכל אזרחיה שווים באמת, ללא אזרחים סוג ב' וללא יוצא מן הכלל.

את זה רוצים לקחת מאיתנו, את זה רוצים להכחיד ולהשכיח.

לא ניתן להם.

עכשיו בהבימה: למה לי פוליטיקה? עכשיו!

בפסטיבל ירושלים האחרון (ה-28) זכה נחמן אינגבר באות הוקרה על מפעל חיים. רבים הרימו גבה למה מבקר קולנוע, טוב בסדר, גם מורה אמרו, מקבל פרס הוקרה על תרומתו לקולנוע בארץ. רבים לא יודעים שהוא הקים את מכון הקולנוע הישראלי ועמד בראשו שנים רבות, משמש כמנהל אמנותי של קרן רבינוביץ ובכלל מעורב באינספור פרוייקטים; יוצרים רבים ציינו שהם חייבים לו רבות הודות לעצות שלו שהאירו את סרטיהם באור אחר. אני אישית לא הייתי צריך את רשימת המכולת הזו לדעת שהוא איש דגול, אני יודע את זה כי הוא זכה לקליפ פארודי שרץ ברשת. את הקליפ עשו בני המחזור שלי: גל זלזניאק, דיוויד דויטש ויובל מרקוס – שעושה חיקוי קולי אדיר של נחמן, שבא לידי ביטוי לא רק בטונציה, אלא גם בתוכן. אחד המשפטים הזכורים ביותר בקטע זה מגיע בערך אחרי חצי דקה: "נחמן" צוחק על כך שסטודנטים באוניברסיטת תל אביב הצביעו בהמוניהם למפלגת הגמלאים. מקור הבדיחה היא באלמנט חוזר בשיעורים של נחמן ב-2006, בתקופה שלאחר הבחירות לכנסת ה-17 בה מפלגת הגמלאים זכתה בשבעה מנדטים. חלק ניכר מהמנדטים הגיעו הודות לקולות של צעירים, ונחמן ספק צוחק ספק כועס על הסטודנטים שעשו אקט דבילי רק משום שמאסו בפוליטיקה הרגילה והרגישו שהנה הם עושים מחאה.

היום חמש שנים אחרי, המחאה הזאת מתפוצצת להם בפנים, והם מנסים להריץ מחאה אחרת, אקטיבית יותר. אבל אם מחאה זו לא תשנה כיוון בקרוב, היא גם תתפוצץ לנו בפנים. הגמלאים לא עשו רבות בממשלה ובטח לא למען הצעירים – בכל זאת הם מפלגת גמלאים, קצת ההפך מאנשים שרק בתחילת דרכם כמו סטודנטים. הכלום הזה שהם עשו, הכסאות שהם תפסו לאנשים שאולי היו חושבים יותר על הצעירים מורגש היום בשטח. הצעירים מאסו בכך שדורכים עליהם והדבר בא לידי ביטוי במחאת האוהלים שארגנה דפני ליף (שהיא גם במקרה בת מחזור שלי) שנראית כמו הדרך הנכונה לגרום לשינוי.

אני מאד אוהב את המחאה הזו, שכן היא מוכיחה שאנחנו מוכנים להזיז את התחת שלנו וגם מציגה את כוחו של פייסבוק להניע דברים: מאחר ואני חבר של דפני, אני ראיתי את האירוע בפייסבוק כשעוד היה איוונט אחד מני איוונטים רבים, סתם קריאה אישית של דפני שלא מצאה דירה החליטה לעבור לגור בכיכר הבימה וביקשה מחברים לארח לה חברה. הרשת עובדת במהירות ותוך כמה שעות הדבר נהפך לאירוע המוני. אז נכון שאנחנו זזים כשזה מגיע אלינו ולא לאחרים (אם כי רבים מהפרצופים שם הם כאלו שאני רואה בהפגנות אחרות, רמז: רובן קשורות למשחקי קווים, וטיב הקשר בין השניים יתבהר בהמשך) אבל זה יותר טוב ממה שהיינו בעבר, זה אומר שהגיעו מים עד נפש ואנחנו מוכנים להזיז את התחת שלנו.

זה לא רק הדירות

 כאמור אני מאמין במחאה, ואני חושב שהמתנגדים לה לא רואים את התמונה הגדולה. בוואלה! טוען אוריה כנף שזוהי מחאה של מפונקים שרוצים לגור במרכז העיר ולא מוכנים להתפשר על פלורנטין או על יפו. אז יש לי חדשות בשבילו, גם שם כבר לא זול ביחס למה שאנחנו מרוויחים. כי בזה אפשר אולי לסכם את המחאה: מחירי השכירות עלו והמשכורת שלנו לא. פשוט מאד. ומעבר לפרקטיקה, מרכז עיר צריכה צעירים כמו שצעירים צריכים מרכז עיר. מי בדיוק יחייה אותה ויגרום לה להיות עיר? הצרפתים שנמצאים כאן חודש בשנה? (Je n'avais pas l'intention d'offenser une personne) אם הוא רוצה עיר רפאים, אז אשריו, המחאה אכן מיותרת, אפשר לקפל אותה יחד עם העיר. אבל אם ת"א רוצה להיות עיר ללא הפסקה, אז מישהו צריך לדאוג שהיא לא תפסיק. מעבר לכך, הוא מציג גישה תבוסתנית במעט כשהוא אומר:

"כתל אביבים, אנחנו אוהבים להיאחז בתקווה שיום אחד עירנו תהפוך לברלין, לאמסטרדם, לפריז; לחלום על שבילי אופניים, על רכבת קלה ועל דיור בר-השגה. אך בינתיים עלינו להסתגל למציאות".

אם הבעיה בעיר הייתה רק העדר דירות זולות (כאמור יש לומר מתאימות לרמת ההשתכרות) אז היה אפשר להציע לנו לגור מחוץ לעיר ולהגיע לעבודה ולבילוי (איפשהו בכל הדיון המושג של הנאה ובילוי נהיה טאבו ממש. בקרוב חוק יובש ואיסור קיום יחסי מין לזוגות לא נשואים) במערכת תחבורה היעילה שלנו. כמעט שבלתי אפשרי לחיות מחוץ למרכז ולהתנייד בקלות. וכן, יש רכבת ויש אוטובוסים ,וכן מי שגר בברוקלין לוקח לו שעה להגיע למנהטן. חבל שבישראל לוקח שעה בתחבורה ציבורית לעבור את מה שלוקח שמונה דקות באוטו. ואם זה נחשב להיות מפונק, אז אני מודה – אני מפונק. האם הגענו למצב שבו תחבורה ציבורית היא מותרות? מה עוד נותר לנו בדיוק להלחם עבורו? מה לא נחשב חלום? קוטג' (הגבינה לא הבית. אף אדם בגילי לא חושב על לגור בקוטג'). המחאה הזו היא על דיור, אבל היא למעשה על דרך חיים שאחד הביטויים שלו היא דיור במרכז העיר.

פוליטיקה היא לא מילה גסה

במוצאי שבת הייתי בכיכר, שם נערך מפגש ראשון של "נפגשים בכיכר", מין יוזמת בת של מחאת האוהלים המבוססת על עקרון פשוט: בכל עיר נפגשים בכיכר המרכזית וחושבים על פתרונות.  שם שמעתי אדם המספר שכאן בכיכר אין פוליטיקה. זה הרגע שהבנתי, בצער רב,  שהמחאה הזו תדעך במהרה ומה שיוותר ממנה היא רוח הקרב והיוזמה שהפגינו מאות צעירים, אבל שינוי אמיתי היא לא תחולל. לא כי אין כאן דם ואין המונים, ולא כי לא מציעים פתרון, אלא כי מפחדים ללכלך את הידיים בדבר עצמו. שכן למרות שישנה התעוררות ומודעות חברתית (אם כי חבל שזה קורה רק כשזה נוגע לכיס שלנו) בלי תודעה פוליטית, ולא במובן של ימין/שמאל, אלא במובן של אידיאולוגיה, בחירה בדרך, בגישה – הדבר הזה לא יתרומם. אני כנראה כבר לא מגניב מספיק שאני לא מאמין באנרכיזם, אם כי אני שמח שיש כאלו בעולם שמרעידים את הסיפים וסופגים את האש, אבל בסופו של יום, מישהו צריך לתת פתרון, להציע חלופה למצב הקיים. אנחנו הצעירים לא צריכים בהכרח להציע פתרונות קונקרטיים, אבל חובתנו היא לבחור דרך. לבוא ולהגיד "אני מאמין בסוציאליזם/קומוניזם/הומניזם" או כל איזם שרק תוכלו להעלות על הדעת. יש לי הרגשה, ואולי אני טועה בה, שאנחנו מצפים לפתרון בלי לעשות בחירה ובלי לעשות וויתור. לבוא ולהיות במאהל זו דרך למשוך תשומת לב, אבל היא לא תספק אותנו הרבה זמן. לכן לא מספיק לצאת מהאדישות, צריך גם לוותר על הניהליזם. לא להצביע שוב לגמלאים, וגם לעלה ירוק, כי יש דברים חשובים יותר, מהותיים יותר. פעם הבאה בוחרים במפלגה עם האג'נדה.

לבחור מפלגה זה קצת כמו בזוגיות, ולעולם לא תהיה המפלגה שמתאימה לך בול. יש פשרות, וכמו שאתה מקבל את זה שהיא שומעת ליידי גאגא בקולי קולות בבית, כי מה זה גאגא לעומת החיוך והמגע שלה? הטעם המוזיקלי שלה לא ממש רלוונטי. כך גם עם המפלגה שלך: שכן יחד עם הצעה לבעיית ההשתכרות, היא תכלול גם כמה הצעות שלא מתאימות לתפיסת עולם שלך כרגע, למשל זכויות לפלסטינאים. אבל אולי, רק אולי, הזוגיות הזו תגרום לך להבין שיש קשר בין הדיכוי של מעמד הביינים ומטה בגבולות הקו הירוק, לבין הזלזול המתמשך באוכלוסיה הערבית בארץ ושלא לדבר על הנעשה בשטחים. הכל תחת המטרייה של זילות בבני אדם שהם לא השלטון והפיכתנו לרובוטים וכלי משחק. יש כמובן עוד כמה וכמה קבוצות שסופגות את האש, החל מנשים, זקנים, רופאים, גלעד שליט, זה באמת לא נגמר. יש רק מאבק אחד, צריך רק לבחור איך לממש אותו. פעם אחת זה בשם הקפיטליזם, פעם אחת זה בשם הלאום ופעם אחת בשם הדת. זה לא משנה. כולנו חוטפים על הראש. והגיע הזמן לזוז ולדאוג לעצמנו. סליחה לאחרים.