אחלה סרט!!!1

14 ביוני 2011

בתור בלוג שחרט על דגלו לדון במניפסטים בפרט ובהלך רוח הפוליטי של עולם הקולנוע, נראה לי מן הראוי להציג מניפסט משל עצמי. אם בפוסט הפתיחה הצגתי את מטרת הבלוג ומה שאני מייעד לו, המטרה שלי בפוסט זה היא להצהיר את האני-מאמין שלי בכל הנוגע לכתיבה על קולנוע. מאחר וזה פוסט שנוטה יותר לכיוון האישי ולא אקדמי אני אחסוך מכם את ההסבר המלומד אודות ההיסטוריה של המניפסטים ומהי המשמעות שלו. כמו כן, במודע או שלא, המניפסט שלי מושפע ממניפסט "דוגמה 95" וההסבר אודותיו יגיע באחד הפוסט הקרובים יחד עם הסבר מפורט יותר על ההיסטוריה של מניפסטים.

עבורי ביקורת סרטים היא משהו שקוראים אחרי הצפייה ולא לפני. אם רוצים לדעת האם לראות או לא מספיק סטאטוס בפייסבוק או לקרוא תקציר. כמובן שביקורת לפני יכולה לכלול הסבר על למה זהו סרט טוב או לא, אבל זה נכנס אצלי לקטוגריית ההמלצה ופחות לקטגוריית הביקורת. המניפסט שלי מתייחס לביקורת מעמיקה שמנתחת סרט, חלק מדיון תיאורטי ופחות לביקורת שמטרתה להמליץ.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על סרטים

מתחת לכל הכסות המתוחכמת, אנחנו בני האדם בסך הכל חיות טיפל'ה מתוחכמות. אולי המצאנו את האמנויות ובניהם הקולנוע, אבל בסופו של דבר אנחנו מחפשים סיפוקים פשוטים. וגם אם הסיפוק הפשוט הזה מגיע בצורת סרטים אובר פלצניים/ארטיסטיים/משעממים (מחק את המיותר), בסופו של יום זה נהיה שגרת צפייה ואנחנו לרוב נמנע מללכת על משהו מורכב יותר, מאתגר יותר – יש לנו איזה קו גבול, סוג של הרגל.

אם באופן בחינת הסרטים שלנו אנחנו עוד גמישים לעיתים, אז הדבר נוכח בצורה בולטת באופן בו אנחנו מדברים על סרטים. כשאתה מדבר על סרט, תמיד נחפש ללכת אל "המקומות הבטוחים" אלו שמוכרים לנו, דרך מושגים ודימויים שכבר השתמשנו בהם בעבר. השפה בה נשתמש היא השפה שהתקבעה אצלנו. זה בהתאמה עם הדרך בה אנחנו צופים בסרטים: כשאנחנו רואים משהו, אנחנו מנסים לזהות האם הוא דומה למשהו שאנחנו כבר מכירים, בוחנים מה יחסינו אליו ופועלים בהתאם. הניתוח שלנו את הסרט נבנה בהתאם לתפיסת העולם שגיבשנו בצפיות קודמות.

יש לנו כמה תבניות של אמירות, השוואות ודימויים שאנחנו אוהבים להחיל על סרטים ואיתם כנראה נשאר לנצח. גם האמירות הכי מבריקות ומעניינות, מתחילות לשעמם כשהן נשמעות בפעם העשירית. אבל לשעמם היא בעיה מינורית, הבעיה הרצינית יותר היא שכשאתה בתור מבקר או סתם צופה הדיוט בעל תובנה ומחשבה אומר את אותו הדבר בשלוף אתה לא חושב על מה שאתה אומר. במצב כזה הניתוח נהיה פחות ניתוח ויותר הדבקת תוויות. התוצאה הסופית היא מין חטא כפול: אתה גם אומר בעל ערך פחות על הסרט וגם מפספס את כל הדברים שהיית יכול להגיד עליו אבל נותרו בחוץ כי הם לא נכנסים תחת המטריה שלך. דבר זה מוביל לכיפוף העובדות בסרט למען האמירה שלך. לפעמים יוצא גם שאתה מתעלם ממה שאתה רואה כדי שיוכל להכיל את מה שאתה חושב. הנה דוגמה אקטואלית על הערת שוליים ובמקרה זה לכותב יש את ההגינות להגיד שייתכן שהוא טועה בזיהוי – והוא אכן טועה. אם כי במקרה הזה הניתוח הוא לא העיקר אלא הדיון בסרט והעובדה שהוא סרט שדורש ניתוח מורכב – וכאן גדולתו של מאמר זה.

הדבר בא לידי ביטוי גם באופן בו אנחנו "מוצאים" פילוסופיות  בסרטים. כשאנחנו מדביקים פילוסופיה מסוימת לסרט, אנחנו מפסיקים לחשוב על סרטים כמשהו חושב ודינאמי, והופכים את הסרט לדוגמא של הגות מסוימת ותו לא. אבל סרט כשהוא טוב, הוא לא כזה שניתן להגיד עליו שהוא מייצג רעיון מוכר כזה או אחר, אלא הוא מציג מכלול מחשבתי מגוון. כך למשל בלתי אפשרי לדעתי לעשות רדוקציה ל-האביר האפל לכדי תורה פילוסופית אחת. העולם שהסרט מציג ואופן הפעולה בו הוא מורכב, ומגדיר מחדש את מושגי הטוב והרע בתוך חברה. מנגד הבדיחה על המטריקס היא שניתן ליישב אותו עם כל פילוסוף שעסק באפסטימולוגיה (תורת ההכרה) באופן כזה או אחר: אפלטון, קאנט, אדורנו והורקהיימר ועוד.

"בוראט מייצג את התפיסה של היידיגר את מושג מות האלוהים של ניטשה כפי שהוא קורא אותו אצל הגל בפירושו את קאנט". מבקר שיודע. רק לא ברור מה.

זאת שאלה של ביצה ותרנגולת, האם נולדנו עם תפיסה מסוימת של קולנוע (או אמנות בכלל) ואנחנו מחפשים סרטים שיתאימו לכך, או שמא להפך: ראינו הרבה סרטים מסוג מסיום ופיתחנו טעם וחיבה להם? ברור לי שבלתי אפשרי להפריד את המבקר מהידע הקודם שלו, הרי הידע הזה הוא מה שהביא אותו עד הלום. אבל אני חושב שזה יותר מאפשרי לא לפעול באופן עיוור ואינסטנקטיבי. זה מה שמייחד אותנו כבני אדם, היכולת לחשוב ולבקר. ולכן חשוב בכל צפייה וצפייה לעצור רגע ולהיות מודעים לקפאון שלנו, לשימוש החוזר שלנו באותן טענות ולנסות ולבחון את הסרט בדרך אחרת.

הכללים

הכללים הללו הם ריכוז של קלישאות הביקורת הנפוצות. חלקן ברמה היומיומית שכולם כמעט משתמשים בהם, גם אלו שלעולם לא שמעו הרצאה אחת על קולנוע. חלקן אנקדוטות של לימודי קולנוע. אבל העקרון הוא אותו עקרון: לחדול מלהגיד על סרט את מה שאנחנו רגילים. לנסות להוציא מאיתנו את המיטב, לחדש – כפי שכל סרט מנסה לעשות.

1. הספר לא היה יותר טוב, אם כבר מופע המחול שנעשה אחרי הסרט היה טוב יותר – לא ניתן להשוות בין סרט לספר. מי שעושה את זה לא אוהב כנראה את אחת האמנויות הללו (אם לא את שתיהן). החוויה של כל יצירה היא הדבר החשוב, בלי קשר על מה היא מבוססת. זה גם למה בעיני השאלה האם סרט דוקומנטרי או לא היא לרוב לא העניין.

"המציאות הייתה גרועה יותר", אזרח שהחל לחשוב כמה שנים מאוחר מדי

2. אני בטוח שהגרסא האוזבקית שנעשתה לפני שלושים שנה ועליו הסרט מבוסס היה מורכב  ועמוק יותר. אבל בכל זאת, אנחנו מדברים על הגרסא הנוכחית – על אותו עקרון כמו הסעיף הקודם: אז פעם היה סרט שעליו מבוסס הסרט הזה. מסיבה כלשהי (שלרוב היא הרצון בעוד כסף של האולפנים, אבל לא תמיד) החליטו לעשותו שוב ולשנות משהו. ההשוואה לסרט הקודם רק פוגעת בשני הסרטים. הסרט החדש יהיה לא טוב בלי קשר לזה שנעשה לפניו. כי ניתן באותה מידה להשוות כל סרט לכל סרט אחר שנעשה לפניו ולהגיד שהוא טוב יותר. שאלה של טוב יותר היא בכלל לא שאלה מעניינת.

3. לא כל מדרגות/מקלחת הם אזכור של אוניית הקרב פטיומקין/פסיכו (בהתאמה) – מדרגות ומקלחות הם דבר מאד שימושי בחיינו. ולא כל פעם שיש מקלחת בסרט היא מחווה להיצ'קוק. באמת. התייחסות לכך לא אומרת דבר על הסרט, רק על הידע הקולנועי שלך. מה המשמעות של השימוש בקטע הזה? לשם מה הוא שם? או שתסביר או שתתעלם. אם אתה חושב שהסצנה שם סתם כי הבמאי רצה אז אחד מהשתיים: אולי אתה פשוט לא יורד לסוף דעתו ולכן אין טעם להזכיר זאת, או שבאופן מפתיע, היה צריך בסרט סצנה עם מקלחת. או מדרגות. או גם וגם.

4. לדבר על כל הסרטים שסרט מתייחס אליהם לא אומר כלום על הסרט – רק על זה שאין לך משהו להגיד עליו – זה טוב בתור רשימת מכולת, אבל השאלה החשובה היא מה המשמעות של רשימת המכולת הזאת? למה הסרט שמתייחס לכל אותם הסרטים עושה זאת? לדעתי ד"א, להרוג את ביל חלק I מתייחס לכל הסרטים אליו הוא מתייחס (לינק) כי טרנטינו מנסה בו להיות חקיין הטרנטינו הגדול ביותר, הרבה יותר מכל החקיינים שלו. ויש לו הרבה כאלה.

5. רובר ברסון הוא לא שם נרדף למנימליזם – הבמאי הצרפתי הגדול רובר ברסון היה ידוע במינימליזם שלו, ובמטאפיזיות של הסרטים שלו (שיחד עם קולנוע פיוטי, אף פעם לא הבנתי מה זה אומר האמת). אבל וואלה, האיש אמן גדול ואפשר להגיד עליו עוד כמה דברים. רק תנסו. זה לא עולה כסף. הדבר נכון גם על: טרקובסקי-פיוטיות/ליריות, ברגמן- אקזיסטנציאליזם, קובריק-דה הומניזציה, בנואל-סוריאליזם והיד עוד נטויה.

6. ולהפך – כי ברסון לא היה הופך ליוצר כזה גדול אם הוא לא היה משפיע על יוצרים רבים אחריו שהיו גם כן עושים קולנוע מנימליסטי. אפשר להתייחס גם אליהם כשמדברים על הנושא. וגם כאן כמובן, כל הדוגמאות שלעיל תופסות גם כן.

 7. נעשו סרטים טובים גם בעשור האחרון. פשוט לא לעסו לכם אותם עדיין –זה כנראה הסעיף האהוב עליי. קלאסיקות הן דבר קל: אמרו לך שסרט מסוים הוא חובה? במאי מסוים הוא אמן? אתה רק צריך לראות ולהסכים. זה הסיבה למה מעט מאד פוסטים בבלוג יוקדשו כאן לבמאים ענקיים. אני אוהב את צ'אפלין, היצ'קוק, גודאר, קובריק ועוד (אם כי לא את אנטוניוני) אבל וואלה אין לי מה לחדש עליהם. לעומת זאת סרטים חדשים יחסית, גם כאלה שכבר קיבלו מעמד, ולאו דווקא סרטים "שגיליתם" (כי מנגד לא צריך בכוח להמליך מלכים), יש הרבה מה להגיד עליהם, לגלות, לחשוף ולעורר דיון. יש יותר סיכוי שיהיה לי משהו להגיד על מישהו שטרם נטחן ולא על הקלאסיקות. ואולי זה לא יהיה מעמיק כל כך, אבל זה יהיה שלי וזה יהיה משהו חדש בעולם.

סרט שטרם זכה להכרה המגיעה לו.

8. לא כל עמוד הוא סמל פאלי גם לא כל עיפרון, עץ, אטב כביסה, בקבוק, באנג וכו' – ואם כן, תסבירו מה זה אומר שהוא סמל פאלי. הדבר תופס גם לגבי כל סמליות: אדם עם שתי ידיים פרוסות לצדדים לא בהכרח אומר שהוא ישו וכו'.

9. אין סרט שהוא רק לחובבי הז'אנר – יש רק ז'אנר אחד, ז'אנר הסרטים. סרט טוב הוא טוב לא בגלל שהוא מציית לחוקי הז'אנר, אלא בדיוק ההפך, הוא שובר אותם, משחק איתם ומשנה אותם. רק בגלל שז'אנרים הם ביסודם תבניות עשייה לא אומר בהכרח שהמבקר צריך לחשוב בצורה תבניתית.

10. את ההפך כן ניתן לומר: "סרט גרוע, אפילו לא לחובבי הז'אנר" – אם סרט הוא גרוע, היותו חלק מתבנית ונוסחה לא אמור להוסיף לו. זה אמור אפילו להכעיס: נתנו לך את הנוסחה על מגש של כסף ואתה עדיין עשית סרט מעפן? נו נו נו.

אלו החוקים שלי, אשמח לשמוע מה אתם חושבים עליהם. ויותר מכך, אשמח לשמוע מה החוקים שלכם אם בכלל.

אני מאמין שבעתיד אני אתייחס לחלק מהכללים האלה בהרחבה, שכן הם מעסיקים אותי עוד משנה א' שלי בלימודי קולנוע לפני שש שנים.

-תוספת מהיום: סיון רהב-מאיר כותבת על "ספר ההפקה" אותו פריט שיש ברשות כל מפיק/ה עם שמות המרואיינים הקבועים, המומחים לכל תחום. אבל גם כאן אומרת לנו רהב-מאיר, יש מחיר לקבעון.

"ירדן דנינו?"

"נוכחת".

"יניר טל"?

"כאן"

"יפעת רותם?".

"כאן".

"יפעת לא כאן? אז אולי זה רותם? רותם יפעת כאן?"

"אני כאן".

"טוב כנראה שהיא לא פה, נעבור הלאה".

"שולמית כהן?"

וחוזר חלילה. וכשאני מציג טופס שעליו כתוב את שמי, תמיד ישאלו: "של מי הטופס הזה? מי זו יפעת?"

כי אין מה לעשות השם שלי הוא פלינדרום מגדרי: לא משנה איך קוראים אותו רותם יפעת או יפעת רותם – זה תמיד יראה כמו שם של בחורה. וד"א יש בחורה כזו, היא אפילו חברה שלי בפייסבוק.

כשהייתי קטן זה היה מעצבן, בייחוד כששלחו לי דוגמית של פדים כשהייתי בין 10. אבל עם הזמן זה נהיה משעשע ואף שובר קרח קבוע, הדרך שלי לפתוח כל שיחה בחיוך.

ייתכן מאד שכל החוויות שלי מהילדות והלאה הושפעו מהשם שלי – ולראיה, אני בזמני הפנוי רוקד בלט קלאסי, ויש האומרים שאני הרקדן הטוב ביותר בעולם* – אבל זה לא העניין של הבלוג הזה.

מה בתפריט?

עניינו בעיקר התשוקה הגדולה שלי בחיים: קולנוע. לא סרטים, קולנוע. כמובן שיהיה כחלק מהעיסוק גם עיסוק בסרטים, ביקורות, ניתוחים וסתם זריקת שמות ולינקים ליו-טיוב כדי להרשים את הקוראים, אבל אני אוהב את הקולנוע כמדיום, כזירת התרחשות עם חוקים משלה, עם פוליטיקה משלה. זה גם הנושא של עבודת המ.א. שלי: ההיסטוריה של מניפסטים בקולנוע.  אבל מניפסטים הם רק הביטוי הפוליטי של האני מאמין של יוצרים והחשיבה שלהם על קולנוע. מה שמעניין אותי אף יותר ממניפסטים הם הטקסטים הפואטיים/תיאורטיים שיוצרים נוהגים לפרסם (מסורת שקצת חסרה בימינו. מקסימום יש ציוצים של ג'ון פאברו בטוויטר או פודקאסט של קווין סמית' – ואולי זה משהו שאני צריך לבדוק לעומק יותר בעתיד), וזו אולי הסיבה לפתיחת הבלוג: לשמש אותי כמקום בו אוכל כל שבוע לנתח מאמר, ביקורת, מסה של יוצר קולנוע ולהבין את הקשר שלה לסרטים שהוא עשה.

העניין במימד הפוליטי של העשייה הקולנועית נובע מהיותי אדם פוליטי מאד, לא מספיק כמו שהייתי רוצה במעורבות שלי, אבל לפחות ברמת התודעה, ואת התודעה הזו אשתף איתכם כאן. יש לי הרבה יותר תשוקה לכתוב ביקורת על התנהלות המדינה מאשר על סרט מסוים. זה לא אומר שלא אפרסם כאלה, אבל עם כל אהבתי לקולנוע, יש דברים חשובים יותר בחיינו.

אחת הסיבות שבגללה החלטתי לפתוח את הבלוג דווקא עכשיו היא שהשבוע אחרי שלוש שנים, סיימתי לתרגל בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. זה לא שאני פורש מהוראה, אבל החלל כבר מורגש. אני לא בטוח שבעתיד אוכל לדבר בחופשיות בכיתה על היוצרים האהובים עליי, לזרוק באוויר את האני מאמין שלי לדיון קולנועי, וסתם להעלות קטעי יו-טיוב הזויים שקשורים לא קשורים לחומר הלימוד. בלוג הוא לא פלטפורמה אקדמית, וכאן אפשר לזרוק רעיונות בלי כל הכללים וחובת הביקורת והשיפוט שכתיבה אקדמית מחייבת. אני מקווה לנצל את הבמה הזו להתנסות ברעיונות שמתבשלים אצלי בראש ולהציג אותם כאן, רגע לפני שאני מפתח אותם הלאה.

האני מאמין של הבלוג

כשאמן זר מבטל את בואו לארץ (ובניגוד למה שנהוג לומר, הוא לא מחרים אותנו. מישהו שמחרים אותנו לא היה קובע כאן הופעה מלכתחילה, כמו "בל אנד סבסטיאן" למשל) נהוג לומר בכלי התקשורת: אין קשר בין פוליטיקה לאמנות. מטרתי היא אחת: להראות שהקשר הזה קיים ותמיד. הנה רק בשבועות האחרונים היינו עדים למספר אירועים קולנועיים שבמרכזן לא עמדו הסרטים: לארס פון טרייר מכריז בקאן "אני נאצי" (או לפחות הכותרות הכריזו כך), לימור לבנת מבקרת ופוסלת את סרטו של שלומי אלקבץ – וזאת בלי לראות אותו, ואורי קליין חושף בהארץ את המפגש המעט ביזארי בינו לבין יוסף סידר לקראת צאת סרטו החדש הערת שוליים שחזר מקאן עם פרס התסריט הטוב ביותר. כל אלו הם מסוג האירועים שאותי מעניינים. הם לא תמיד מציגים פוליטיקה באופן בו המילה הזו נמצאת בשימוש בישראל, ז"א ימין מול שמאל, אלא היא מדברת בכלל על התנהלות והתארגנות של בני אדם בתוך חברה או ארגון מסוים. בחלק מהמקרים זה היחס הפנימי של עולם הקולנוע לעצמו כמו המקרה של קליין/סידר, מקרים אחרים זה משהו גבולי בו החוקים של עולם הקולנוע נפגשים על אלו של העולם החיצוני כמו אצל פון טרייר ומקרים אחרים זה פשוט התנגשות בין אמנות שמציגה תפיסת עולם לבין הפוליטיקה שמנסה לרדד אותה לכדי ססמאות ותו לא.  אם כן מטרתי היא לבחון את המרחב בו פועל קולנוע ואיך הוא פועל בתוכו, להזכיר שתמיד יש כוחות שפועלים מאחורה והם לא תמיד ברורים לנו.

אבל מי שמכיר אותי יודע שאני נוטה לרוץ בדיבור ולעבור בין נושאים במהירות שיא, מין זרם תודעה שכולל תיאוריה, היסטוריה, בדיחות, סיפורי ילדות, פחדים, תקוות וכל דבר שעובר לי במוח. אז אל תצפו בהכרח למצוא הגיון במגוון הפוסטים או בתוך הפוסטים עצמם, אבל לפעמים זה כל הקסם.

אני חושב שמין הראוי שמישהו שמניפסטים הם העיסוק העקרי שלי בשנה האחרונה, הפוסט הראשון יהיה המניפסט  של כתיבה על קולנוע.

Stay tuned

*לקטגוריית המשקל שלי.