וזו רק ההתחלה לה לה – פרויקט נולאן חלק V

אני חושב שאין דבר יותר הולם מאשר לכתוב את הפוסט על התחלה בשלוש בלילה, אחרי שלא הצלחתי להירדם. הסיבה לכך היא שהתחלה מתרחש ברובו בתוך חלומות של אנשים – מה שאני הייתי מעדיף לעשות במקום. לפני שאני ניגש לניתוח הסרט, אזהיר, כמו כמעט תמיד, מספוילרים – אבל הפעם גם אומר שלמי שלא ראה את הסרט, ההסבר והניתוח לא יאמרו הרבה. למעשה גם למי שראה לא תמיד ברור מה היה שם. גם בצפייה הרביעית נדרשתי להשקעה כדי להבין את יחסי הקול והתמונה בסרט – ועל כך בהמשך. והנה מה שכתבתי על הסרט כשהוא רק יצא.

סדר זה לחלשים – פרויקט נולאן חלק IV

השבוע החלטתי לנקוט מעשה נולאני ולשנות את סדר הכתיבה. במקום לדבר על באטמן מתחיל, הסרט הרביעי שביים נולאן, אני אדבר על סרטו החמישי: היוקרה. יש לכך שתי סיבות, האחת קשורה לסרטים עצמם והשנייה שאלה של אקטואליות. הסיבה הראשונה היא שבתור סרט בודד, באטמן מתחיל הוא סרט טוב ומרתק שמציג ורסיה חדשה לז'אנר הקומיקס אבל לא משהו שגורם לך להגיד וואו. גדולתו וחשיבותו של הסרט מתגלה עם האביר האפל, שהוא מורכב ועמוק ביחס ל"סרט קיץ" רגיל וגם לסתם סרט הוליוודי, וזה לדעתי רק הודות לכך שבאטמן מתחיל בנה אותו. למעשה אפשר לראות בבאטמן מתחיל אקספוזיציה ארוכה להאביר האפל. אבל על כך בעוד שבועיים, אז אדבר על שני הסרטים יחדיו. וכאן אנחנו מגיעים לסיבה השנייה: אם כבר החלטתי להצמיד אותם, אז עדיף להצמיד אותם לשבוע שלפני עלייתו של האביר האפל – הכנה מושלמת לכם ולי.

נרדם בשמירה – פרויקט נולאן חלק III

בניגוד לשאר סרטיו של כריסטופר נולאן שנסקרו ושייסקרו כאן בהמשך, את אינסומניה, סרטו השלישי, ראיתי עד כה רק פעם אחת, בעיקר כי הוא לא השאיר עליי רושם רב בפעם הראשונה. לכן ניגשתי אל הצפייה השנייה לקראת הכתיבה בחרדה קלה: האם נולאן מסוגל לייצר סרט לא טוב? התשובה היא כן. זהו אינו פלופ, אבל גם לא סרט שנוסק לגבהים כלשהם. לפני שאנתח את הסרט ואסביר למה זה לא סרט טוב, אני חושב שיש לכך סיבה אחת ברורה: בניגוד לשאר הסרטים שלו, נולאן לא היה מעורב בכתיבה שלו. לדעתי הדבר מעיד על היותו לא רק במאי אלא גם תסריטאי מבריק, והדבר יעמוד למבחן ב"סופרמן" הבא, שאותו נולאן כתב וגם יפיק אך מלאכת הבימוי הופקדה בידיו של זאק סניידר, האיש שתחכום ומעודנות הם ממנו והלאה.

זיכרון קטלני – פרויקט נולאן חלק II

השבוע אני ממשיך עם פרויקט נולאן שהתחלתי בשבוע שעבר. על הפרק הפעם עומד סרטו השני של נולאן, שהוא הראשון שלו שראיתי: ממנטו משנת 2000. הסרט מבוסס על טריק פשוט – הסצנות בו מוצגות בסדר הפוך (ולא כפי שנהוג לומר עליו לעתים: הולך אחורה. זה לא טקס של כת השטן ואף אחד לא מחפש הוכחות לכך שפול מת או משהו כזה). אבל זה ממש לא טריק, שכן המבנה הזה אינהרנטי לסרט: הוא נובע מבעיה שממנה סובל הגיבור של הסרט – בעקבות תאונה הוא אינו יכול לייצר זיכרונות חדשים יותר ולכן הוא חווה את העולם באופן שונה משאר האנשים. הוא סובל מדיסאוריינטציה תמידית, מנסה להרכיב את העולם ולהבין מה קורה. דבר דומה קורה לנו הצופים. על ידי כך הסרט מעלה רעיונות פילוסופיים, בעיקר מתחום המוסר והזהות האישית, וכן שאלות על אודות חווית הצפייה הקולנועית.

בדומה לפוסט הקודם, גם הפעם אני חייב להזהיר מספוילרים. אבל אני גם חייב לומר שלדעתי כמעט בלתי אפשרי לספיילר את הסרט, כי ברגע שנכנסים אליו שוכחים כל מה שידעת עליו ורק מנסים לפענח אותו מחדש. אני אומר את זה מניסיון: כשישבתי לראותו שוב לצורך הכתיבה, לא זכרתי הרבה דברים על הסרט. זכרתי פרטים אבל לא מתי ואיפה הם קורים. וזאת למרות שראיתי אותו שלוש פעמים לפני כן ועוד פעם נוספת שבה הסצנות מסודרות בסדר הכרונולוגי הנכון (אבל לא באמת – על כך בהמשך). אז כן, יתגלו כאן פרטי עלילה, אבל כל העניין בסרט הזה הוא הסיפור ולא העלילה. ויש הבדל בין השניים.

חוזרים לעקוב אחרי הבלוג, או פרויקט נולאן חלק I

פרולוג

עבר זמן רב מאז שפרסמתי בבלוג; עוד יותר זמן עבר מאז שפרסמתי על קולנוע. כנראה נוכחותה של התיזה בחיי מעיקה עליי יותר ממה שחשבתי. למרות שבין ינואר לאפריל היא לא הייתה בידי, בכל זאת הייתי טרוד בגללה ולא הצלחתי למצוא השראה ובעיקר נחת לכתוב כאן משהו חדש. אז לא, אין מה לפתוח את בקבוקי השמפניה עדיין, התיזה טרם הוגשה, אבל בתקווה תוך שבועיים היא עוברת לעריכה לשונית, ומשם היא כבר כמעט לחלוטין מחוץ לידיי ואוכל להתפנות בראשי להתמסר חזרה לכתיבה.

אבל הסיבה שחזרתי לכתוב בבלוג היא כי לפני כמה חודשים התחייבתי לעצמי להתחיל סדרה של כתבות ולא יפה לאכזב את עצמך. אז ברוכים הבאים לפרויקט נולאן. לכבוד צאתו של עלייתו של האביר האפל עוד שבעה שבועות, אתחיל היום בסקירה שבועית של כל סרטיו של כריסטופר נולאן על פי סדר כרונולוגי, כולל עלייתו של האביר האפל.

Blowmotion

כשמלמדים באוניברסיטה את תיאורית האוטר (תיאוריה הדנה במכלול יצירותיו של במאי קולנוע ומשייכת את הסרט אליו) הדבר הראשון שאנחנו מזהירים מפניו הוא לא לעשות פסיכולוגיזציה ליוצר, זאת אומרת לא לחפש הסברים למוטיבים החוזרים ביצירה שלו באדם הממשי שעשה אותם.למשל לא לקשור בין היהדות של וודי אלן לאופי של סרטיו, או בין ההומוסקסואליות של פדרו אלמודובר לבחירות של הדמויות שלו וכו'. הדבר הגיוני כמובן, לא רק כי הסרט אינה באמת ביטוי של הבמאי בלבד (יש עשרות/מאות אנשים מעורבים בתהליך) אלא כי אמנות לא בהכרח משקפת את האופי והחיים של היוצר. וזה כנראה גם נכון גם לכל אמנות אחרת. אבל מה לגבי האישיות של הצופה? אם אני אוהב ז'אנר מסוים, יוצר מסוים שלסרטיו יש מאפיין מאד ספציפי, האם זה אומר משהו עליי, על האישיות שלי או רק על הטעם הקולנועי שלי?

דבר זה מטריד אותי כשאני מסתכל על רשימת הבמאים האהובים עליי: ז'אן לוק גודאר שהוא למיטב הבנתי חולה נפש אמיתי, ברמה של לא לצאת מהבית, לארס פון טרייר שלא רק מעיד על עצמו שהוא נאצי (ובעתיד אני אעלה פוסט הסבר מפורט על העניין) אלא הסרטים שלו מוציאים לרוב בני האדם את החשק לחיים, ולרשימה מכובדת זו מצטרף גם מייקל ביי, הבמאי הכי מושמץ באינטרנט בימים אלו (ובכלל אולי) בעקבות רובוטריקים 3 ואם לא הכי מושמץ, לפחות ההשמצות כנגדו הן לבטח הכי מושקעות

ביי (יהודי, ולא נשוי – לכל הקוראות המחפשות חתן בעל ממון), החל כבמאי פרסומות וקליפים. כפי שניתן לראות במדגם המאד מייצג שכאן, עידון היא לא הצד החזק שלו. הסגנון הזה עבר איתו לסרטים וכאן כנראה מתחילה הבעיה: שכן בעוד בעולם הפרסומות והקליפים זה מה שנחוץ כדי למכור וזה תפקידם של קליפים הרבה לפני שג'ונז (בקרוב קליפ בהשתתפותי בהשראת קליפ זה)/גונדרי/קורביין השתלטו על העסק, בעולם הקולנוע אנחנו כביכול מחפשים דברים אחרים, לא רוצים שימכרו לנו ויתנו לנו את הדברים כפי שהם, אלא רוצים משמעות נסתרת, שנעבוד קשה עבור הסרט שלנו. לא קשה כמו בסרט משעמם, אבל לא In your face כמו פרסומת.

נראה כמו הפרסומות שלו

אהבה שלי לביי נהייתה כבר לשם דבר בקרב מכרי (בפייסבוק בעיקר). אבל זו אהבה עם מניע ילדותי, שהחלה כבדיחה, כקונטרה לאולימפידת ההשמצות הפאבלוביאנית המתקיימת אחת לשנתיים עם צאת סרט חדש לו: אומרים עליו שהוא רדוד, העלילה של סרטיו לא הגיונית, דמויות שטוחות ולא מתוחכמות וסרט שכל מה שיש בו הוא אקשן. אם המקטרג היה אדם שעולמו התרבותי מורכב מטולסטוי, הומרוס ושאר ענקים (שבחיים לא קראתי. אבל זה לא שמעריצי טולסטוי טרחו לראות את ביי, אז למה שאני אטרח לקרוא את שלהם?) הייתי מוכן לקבל את זה שסוג הבידור שביי אמון עליו ושולט בו הוא לא קשור לעולמו. זה מזכיר לי את אותם אנשים שאומרים שהפילוסופיה של ההתחלה של כריסטופר נולאן לא מחדשת או מתוחכמת, כאילו הם מינימום סיימו לאחרונה מאסטר על ביקורת התבונה הטהורה של קאנט. כבר קראתי ביקורות שהנחת הבסיס שלהן הוא שמייקל ביי הוא השטן ושזה בסך הכל מוצר סביר עבור הכסף שמשלמים עליו. הייתי שמח שככה גם יכתבו על כל סרט. כי רוב הקולנוע שרובנו רואים הוא מוצר. יש סרטים שאולי מתעלים מעל זה, אבל רוב הסרטים, הם בסך הכל בידור לא מזיק. אז בתוך הבידור הלא מזיק הזה, ביי נראה כמו זבל אבל אני חושב שהמשמיצים פשוט מתנהגים כמו הבריון השכונתי: חכמים על חלשים; את ההצקות שהם סופגים על טעם חוסר האיכות שלהם הם מעבירים בעצמם על קולנוע שהוא כביכול רדוד אף יותר.

לדעתי מה שביי עושה בסרטיו, ואדגים זאת דרך סרטו החדש, הוא לקחת את פורמט הבידור, שבא לתת סיפוקים מיידיים, במקרה שלו דרך ספקטאקל, ומפשט אותו לצורה הכי טהורה שלו. אפשר להגיד עליי שאני עושה גלוריפיקציה לקולנוע שלו, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: אף אחד, ואני אומר את זה בביטחון מלא, אף אחד לא מפוצץ דברים כמו מייקל ביי. נקודה. אף אחד לא הופך מכוניות כמוהו. הוא המאסטר של זה. ברור לי שמי שלא אהב את סרטיו הראשונים בחורים רעים  ו-הפריצה לאלקטרז אז הוא לא חלק מהדיון. אם כי כמו שכתבתי במניפסט, "אין טוב לסוגו" ולכן ביי הוא טוב ושייך לקולנוע בדיוק כמו וודי אלן וקולנוע משעמם. העניין הוא שרוב המקטרגים הם כאלו שאוהבים להכריז על עצמם כחובבי סרטי אקשן או מעריצים של רובוטריקים ולא אותם אליטיסטים חובבי ברגמן (Not that there is anything wrong with that). זאת אומרת שהם אוהבים קולנוע פשוט, לא מתוחכם לעיתים, אבל כשזה בוטה כמו אצל ביי, ונטול כל מראית פנים של "קולנוע" ושכל מטרתו היא כאמור הספקטאקל, הם מרימים גבה ומתייחסים אל הקולנוע שלו כחילול הקודש.

 אז מה עם הסרט?

ניסיתי להסביר לחבר את העלילה של הסרט, אבל היא כל כך הזויה שזה ממש נהיה מסובך, אבל בכל זאת אנסה להסביר: מסתבר שכל המירוץ לחלל בזמן המלחמה הקרה לא היה על יוקרה אלא כדי לחקור את נחיתת החללית הזרה עליה בסוף שנות החמישים – ובניגוד לתוספת של אקס מן:ההתחלה להיסטוריה, זה הופך את הסיבה למרוץ לחלל להגיונית הרבה יותר. על החללית שברחה ממלחמת האזרחים בסייברטרון (כוכב הבית של הרובוטריקים – הטובים – והשקרניקים – הרעים) ועליו הטכנולוגיה שתביא לרובוטריקים את הניצחון. האמריקאים לקחו מה שמצאו והחביאו. בימינו הרובוטריקים עוזרים לצבא האמריקאי במבצעים חשאיים (כמו השמדת כור גרעיני במזה"ת – לידיעת הקורא מאיר דגן) והשקרניקים בנתיים משתמשים בבני אדם כדי להסתיר מידע על מה שקורה בירח ולתכנן מזימה שתכליתה להפוך את כדוה"א לסייברטרון. מפה לשם משם לפה, דברים מסתבכים, שאייה לה בוף שוב מציל את העולם כשלצידו הדוגמנית התורנית, הרבה הרס, הרבה מוות וסוף טוב הכל טוב.

מצד אחד יש כאן את מה שהיה לנו בשני הסרטים הקודמים: עלילה מופרכת, דמויות לא ממש מפותחות ומנגד רגעים קומיים הזויים, משפטים פילוסופיים בשקל וחצי והרבה אקשן. אבל הפעם הכל הלך על הקצה: ההורים של הגיבור מתנהגים בצורה שלא קשורה לכלום, אין ממש שום סיבה ברורה למה בחורה יפה ומוצלחת מתחברת ללוזר כמו הגיבור, עוברים ממקום למקום בשניה ובלי שום מכשול.

בעוד הרמה הנרטיבית הפכה להיות קריקטורה של קולנוע, הצד הויזואלי עלה מדרגה ונהיה אמנות של קולנוע, ולדעתי הוא מרהיב לעין הרבה יותר מאוואטר, כשבניגוד לסרט ההוא, כאן אף אחד לא לוקח את עצמו ברצינות, וכל מיני אמירות פילוסופיות על רודנות וחופש הרצון נזרקות לאוויר כמו שזורקים עוד רכב לאוויר ובניגוד לאוואטר לא מהוות את הבסיס של הסרט שניסה להיות עמוק בתוכן ולא רק בצילום.

העניין הויזואלי בא לידי ביטוי בעיקר בשני דברים: ראשית, אחרי שני סרטים אפשר לראות שביי למד איך לצלם (או ליצור במחשב) את הרובוטים. כל תנועה ותנועה ברורה, ניתן להבין מי נלחם במי ולאן הקרב הולך. כי כשזה לא עבד בסרטים הקודמים אז אפילו אצלי ביי איבד נקודות. מקום נוסף בו כוחו הויזואלי של הסרט באל ידי ביטוי הוא השימוש התלת מימד: קשה לי לשים את האצבע מה בתלת מימד עובד, אבל המראה של הסרט הוא פשוט תענוג. אוהבים להגיד על ביי שהוא ילדותי, אבל הוא כנראה הבמאי הראשון שעושה שימוש לא ילדותי בתלת מימד של סרט, הוא לא זורק עלינו את המכוניות (דבר מתבקש אצל הבמאי הזה) אלא מנצל את המרחב והעומק. כרגע אין לי הכלים מצפייה ראשונה להרחיב על כך, אבל זה בולט לעין בחדות ובעומק ההתרחשות. הסרט היחיד שהרשים אותי כל כך בהקשר הזה היה צרעה ירוקה אבל זה היה רק לסצנה אחת

כשבתלת מימד חלק מהקוביות הלכו קדימה לא הקהל וחלק אחורה – תלת מימד אמיתי

לסרט יש שתי חסרונות קטנים שמונעים חסרון גדול יותר: אורך הסרט והצורך להסביר הכל לפרטי פרטים. כל פעולה מקבל הסבר מילולי, יש התעכבות על עשרות פרטים ואירועים. זה מתיש, מרגיש ילדותי ומפגר (אבל כאמור זה לא דבר רע) אבל מונע דבר אחד: אין דאוס-אקס-מאכינה, כל דבר שקורה, נזרע לנגד עינינו לפני זה. אין הצלה ברגע האחרון, הכל מגיע מעולם הסרט שמוכר לנו.

בסרט הזה נדמה שביי מחקה מעט את הההתחלה של כריסטופר נולאן, בעיקר בשימוש בהילוך האיטי ובמוזיקה הצורמת. בעוד אצל נולאן היו לאלו הסבר מתוך עולם הסרט (בתודעת חלום הכל איטי יותר) אצל ביי אין צידוק ממשי לדברים. אבל בעוד האופן בו הוא משתמש בהילוך איטי משתלב היטב עם המראה  הויזואלי המרהיב של הסרט, ומטרתו שאנחנו נתענג על הפעולה – שברוב המקרים זה השינוי צורה של הרובוטים – ולא נחווה מתח זול, על המוזיקה אין לי ממש מה להגיד. אבל אם כבר הוא לקח מנולאן משהו, אולי שייקח את שיטת העבודה שלו? במקום להקדיש את עצמו רק לרובוטריקים, שיעשה פעם סרט פרנצ'ייז (באטמן במקרה של נולאן) ופעם סרט "אישי" (היוקרה ו-ההתחלה אצל נולאן).

הסוף מגיע מהר יותר מאשר בסרטים של מייקל ביי

לדעתי אם ביי היה מציג סרט של שעה שהוא מורכב רק ממרדפים ופיצוצים, לא רק שהוא היה זוכה ליותר מעריצים אלא גם היה נחשב יוצר אוונגרד, כזה שפועל כנגד המסגרת ההוליוודית שמחייבת סרט של לפחות שעה וחצי (ובסרטי הקיץ לפחות שעתיים), דמויות שנוכל להזדהות איתם, עלילה שנעה בקו ישר עם שני מוקדים (גם להציל את העולם וגם להציל את מערכת היחסים שלו). לי אישית אין בעיה עם עלילה דלוחה, כמו שאמרתי בהקשר לקולנוע משמעם, עלילה היא מותרות, וכל עוד אין נסיון להיות עמוק, ולדעתי אין כאן נסיון לזה, פרט למשפטים פילוסופיים בשקל וחצי. בגלל זה סרט שיורכב כולו רק מפיצוצים ומרדפים היה אמנות מבחינתי. קצת כמו סרטים פורנוגרפיים: למה צריכה את כל הבנייה? תנו לנו את החדירה ואת האורגזמנה. אבל כרגע  ביי מנסה ללכת עם ולהרגיש בלי, אבל הסיבה שאני לא סובל מהעלילה הרדודה היא שברור לי שלא מנסים לעשות כאן קולנוע. ביי לוקח את המוסכמה ההוליוודית עד לקצה ממש: רוצים דמויות? שלי הן קריקטורה (אל תפספסו את ג'ון מלקוביץ' ופרנסיס מקדורמנד המצטרפים לג'ון טורטורו שפשוט עושים שטויות ונראה שנהנים מכל רגע וכמו העשייה של ביי, לא לוקחים את העסק ברצינות) רוצים בחורות יפות? שלי נראות כאילו עשו אותן במחשב. לא נראה שאיכפת לו מהמבקרים, כי כשהקופה רושמת, את מי מעניין המבקרים. ואולי הכל הוא לא יותר מעניין של קנאה? כי נדמה שביי נהנה מכל רגע מהעשייה שלו וגם מצליח בזה. אין לו שום יומרות לעשות קולנוע שמתקרב למושג איכותי או קולנוע בעצם (אם כי איילנד נדמה כנסיון לא מוצלח לכך).

 כמו שכתבתי בפתיחה, אולי הקשר שלנו ליוצר הוא ברמה האישית, משהו בקולנוע שלו מתקשר לאישיות שלנו. כך שמעבר לכל הנכתב כאן, והנסיון שלי להראות שביי עושה כיף בצורה מוחלטת וטהורה, יש סיבה אישית לאהבתי אליו: יאיר רוה כותב שביי:

יי הוכיח שהוא תוקע שנינויות והתבדחויות (גרועות) ברגעים הכי פחות מתאימים (אדם עם חוש לטיימינג קומי יכול להוציא פרץ צחוק מקהל גם עם בדיחה גרועה אם היא רק ממוקמת במקום ובזמן הנכון)"

אפרופו:

 שלושה סלבס נכנסים לחדר קטן באולפני הרצליה שאמור לדמות את שבי החמאס. אחד אומר: "וואו, עכשיו אני מבין מה עובר גלעד שליט". השני אומר:" חייבים לעשות הכל כדי לשחרר אותו!" והשלישי אומר: "ביקשתי מקיאטו, לא לאטה. אני עוזב".