זיכרון קטלני – פרויקט נולאן חלק II

השבוע אני ממשיך עם פרויקט נולאן שהתחלתי בשבוע שעבר. על הפרק הפעם עומד סרטו השני של נולאן, שהוא הראשון שלו שראיתי: ממנטו משנת 2000. הסרט מבוסס על טריק פשוט – הסצנות בו מוצגות בסדר הפוך (ולא כפי שנהוג לומר עליו לעתים: הולך אחורה. זה לא טקס של כת השטן ואף אחד לא מחפש הוכחות לכך שפול מת או משהו כזה). אבל זה ממש לא טריק, שכן המבנה הזה אינהרנטי לסרט: הוא נובע מבעיה שממנה סובל הגיבור של הסרט – בעקבות תאונה הוא אינו יכול לייצר זיכרונות חדשים יותר ולכן הוא חווה את העולם באופן שונה משאר האנשים. הוא סובל מדיסאוריינטציה תמידית, מנסה להרכיב את העולם ולהבין מה קורה. דבר דומה קורה לנו הצופים. על ידי כך הסרט מעלה רעיונות פילוסופיים, בעיקר מתחום המוסר והזהות האישית, וכן שאלות על אודות חווית הצפייה הקולנועית.

בדומה לפוסט הקודם, גם הפעם אני חייב להזהיר מספוילרים. אבל אני גם חייב לומר שלדעתי כמעט בלתי אפשרי לספיילר את הסרט, כי ברגע שנכנסים אליו שוכחים כל מה שידעת עליו ורק מנסים לפענח אותו מחדש. אני אומר את זה מניסיון: כשישבתי לראותו שוב לצורך הכתיבה, לא זכרתי הרבה דברים על הסרט. זכרתי פרטים אבל לא מתי ואיפה הם קורים. וזאת למרות שראיתי אותו שלוש פעמים לפני כן ועוד פעם נוספת שבה הסצנות מסודרות בסדר הכרונולוגי הנכון (אבל לא באמת – על כך בהמשך). אז כן, יתגלו כאן פרטי עלילה, אבל כל העניין בסרט הזה הוא הסיפור ולא העלילה. ויש הבדל בין השניים.