שניים שהם אחד

אפתח בווידוי: אני לא ממעריצי קוונטין טרנטינו. אני חושב שהוא במאי טוב, אפילו מצוין, אפילו כזה שמייצג עשייה קולנועית ייחודית שלא רבים שולטים בה, אבל זה לא סגנון שאני  מתחבר אליו. הניהליזם שלו לא מרגשת אותי (לא שהיא אמורה – בכל זאת, ניהיליזם), הפוסטמודרניזם שלו והשליטה שלו בבי מוביס על סוגיו לא עושות עליי רושם. והדיאלוגים, בוא לא נכנס לדיאלוגים. גם עענ הדיאלוג הכי טוב שהוא כתב בכלל לא היה בסרט שהוא ביים.

אחרי הוידוי, מגיע השלב של הגילוי הנאות: כשראיתי את ספרות זולה לראשונה בקולנוע נרדמתי. הייתי בן 13, הצגת חצות, נרדמתי. וכל פעם שהתעוררתי לא הבנתי מה קורה, כי כבר היינו בסיפור הזה, והאיש הזה מת כבר. שנים לאחר מכן חזרתי לסרט (כמה פעמים) והוא סרט גאוני ומבריק. כנ"ל כלבי אשמורת. 

והגילוי המפתיע: הציון הכי גבוה שקיבלתי על עבודה באוניברסיטה (עד כה) הייתה על להרוג את ביל. לא מבחירה, גם ב-2007 לא הייתי מעריץ גדול שלו. אבל בין האופציות היא הכי התאימה לי, וגם כי עבודת אמצע הקורס הייתה על הסרט אז היה לי על מה להתבסס.

הטענה שלי הייתה פשוטה: להרוג את ביל (ובייחוד החלק הראשון) הוא כמו שיר ראפ. זה הזמן להגיד שהייתי בשלב הפארודי שלי בהתפתחות האקדמית שלי: חשבתי להצטרף על העגלה של כל המטאפורות שעשו על קולנוע הוא כמו X. אבל מתוך הבדיחה יצא שם עבודה לא רעה בכלל, כי בקולנוע של טרנטינו יש משהו שהוא מאד דומה לשירי ראפ: יחס ישיר ומעט בוטה לאבות הקולנועיים שלך ובעיקר התגרות בהם. זה קיים בכל אמנות, אבל בראפ ואצל טרנטינו זה לא מעודן (וכנראה בגלל זה אני לא אוהב אותו יותר מדי – הוא צועק "תראו אותי – אני עושה קולנוע!"). ובלהרוג את ביל זה השיא שלו. התבססתי על רעיון שמקורו בחקר השירה, שאומר שכל יצירה אמנותית היא למעשה אקט של קריאה מחדש או "רצח" של האב האמנותי שלך. אבל המקרה של טרנטינו הוא כבר פיתוח של זה: טרנטינו היה במאי משפיע כמעט מיד מסרטו הראשון, דבר שיצר לו גל חקיינים (שזו התפתחות אמנותית תקינה) ואף יש מושג לכך Tarntinoesque. אבל בניגוד לאמנויות בעידנים קודמים, קצב ההפצה של קולנוע היינו מהיר יותר, וכך גם קצב התגובה של היוצר שמחקים אותו. וכך טרנטינו יכול היה לראות במהלך חייו את "בניו" האמנותיים מנסים לרצוח אותו. התגובה היא להרוג את ביל – טרנטינו אומר ליוצרים אחרים המנסים לתפוס את מקומו: אתם חושבים שאתם פרועים? יודעים לשלב בין ז'אנרים? אני אראה לכם מה זה.

אבל האמת, שמשם הקולנוע שלו הדרדר. הסרטים החלו להתבסס על רעיון מגניב והרבה קטעים מצויינים – אבל זה תמיד היה השלם הקטן מסך חלקיו ובעיקר השלם ארוך מדי. חסין מוות היה עם חצי ראשון סקסי מאד אבל לא ממש מעניין. ממזרים חסרי כבוד הביא כבוד רב לעם היושב בציון אבל בעיקר הרגיש  כמו סדרת מערכונים על מלחמת העולם השנייה. ואז הגענו לג'אנגו ללא מעצורים (עכשיו במסכי הקולנוע הקרובים לביתכם): סיפורו של עבד המשוחרר על ידי צייד ראשים ומגלה את הכישרון הטבעי שלו להרג. אם כאן היה נגמר הסרט, זה ככל הנראה היה סרט השנה ל-2013. אבל למעשה זו רק הייתה האקספוזיציה. החצי השני של הסרט היינו מסע של ג'אנגו עם הבוס שלו אל עבר האחוזה שבה מוחזקת אישתו. כאן מתחיל סיפור ארוך ומתיש, עם דמויות מעט הזויות  שנשמעות כמו שדמויות במאה ה-19 היו מדבורת אם טרנטינו היה כותב להן דיאלוגים. אחרי שג'אנגו עושה את שלו, הסרט מתחרה בשיבת המלך ב"מי לא יודע לסיים את הסרט?". לפחות לטרנטינו יש את התירוץ שהעורכת הקבועה שלו מתה. מה התירוץ של פיטר ג'קסון?

אם על להרוג את ביל אמרתי שזה יוצר המנסה להראות ליורשיו שהוא יודע יותר טוב מהם להיות הוא עצמו, בשלב הזה של הקריירה זה מרגיש כמו יוצר שאומר: יש לי נקודות מוצא מגניבות על ההיסטוריה, יש לי בדיחות מצחיקות, אני משלב ז'אנרים, שחקנים מפורסמים בתפקידי אורח – מה עוד אתם צריכים?

הצד השני של העבדות

עבור טרנטינו, ההיסטוריה האמריקאית היא כר לעוד סרט נקמה, כפי שהוא עושה כבר כמעט עשור. עבור סטיבן שפילברג ב-לינקולן העבדות היא קרקע לדיון במצב האומה האמריקאי כעת ויחסיה לאפרו אמריקאים במאה ה-21. כמובן ששפילברג אינו טירון בתחום הקולנוע ההיסטורי, עם רשימת שינדלר אבל גם עיסוק בעבדות באמיסטד.

שפילברג יותר רגיש וקורקטי מטרנטינו, אבל אצלו לאפרו אמריקאים יש תפקיד מאד קטן בסרט. הסרט עוסק במהלך שהוביל אברהם לינקולן להעברת התיקון ה-13 בחוקה האמריקאית – תיקון המבטל את העבדות, תיקון שהביא לסוף מלחמת האזרחים ולרציחתו. לינקולן בגילומו של דניאל דיי לואיס (שמועמד לאוסקר גם על תפקיד זה. פרס מיותר לשחקן כישרוני זה, עדיף שפשוט ייתנו לו להיות הנשיא) מתמודד עם הלחץ מתוך המפלגה להביא לסיום המלחמה ועם הרצון שלו לבטל את העבדות, וגם עם הבעיות המשפחתיות שלו. לינקולן מלהטט בין הצדדים ונחוש להעביר את התיקון לחוקה, והוא יעשה זאת בכל מחיר, אם כי גם דרך פנייה ללב.

זהו סרט חכם ומעניין, שמשרטט דיוקן של מנהיג שהוא גם פוליטיקאי, שעליו להתמודד עם החלטות לא פשוטות הקשורות לעתיד האומה. רמז קל למנהיג הנוכחי שהתאפשר לו להיות נשיא הודות למהלך שהחל אותו תיקון, ומתמודד בעצמו עם בעיות יסודיות בחברה האמריקאית. אבל הסרט אינו אחיד ברמתו, והנסיון לשרטט את לינקולן כאדם ולא רק כפוליטקאי מתגלה כחוליה החלשה של הסרט, שלא מתחבר לאמירה הגדולה שלו.

במקום גרסת הבמאי של כל אחד מהסרטים, הייתי רוצה לראות את גרסת המאש-אפ: המיטב של האחד עם המיטב של השני. שלוש שעות מושלמות.

ולסיום סיומת 

לעומת טרנטינו ושפילברג, ספייק לי, הבמאי האפרו-אמריקאי החשוב ביותר (וגם אחד הבמאים האהובים עליי- ראיתי את כל סרטיו העלילתיים חוץ מאחד וגם כמה דוקומנטריים) מעולם לא עשה סרט על הנושא הזה. למעשה בשנים האחרונות הוא עושה בעיקר קולנוע דוקומנטרי (ומאלו שמהם שראיתי – הוא שולט בזה כמו שהוא שולט בקולנוע העלילתי עם אותה רגישות). אבל ב-2012 הוא עשה את רד הוק סאמר מין סרט המשך לעשה את הדבר הנכון המופתי. הקשר היחיד בין שני הסרטים היא דמותו של מוקי, שליח הפיצה שמסתובב בשכונה (בגילומו של ספייק לי). עצוב להגיד, אבל ספייק לי איבד את זה. הוא לא במאי שחושב שהוא ספייק לי – כי זה בלתי אפשרי, אין לו סגנון של ממש  – אלא הוא פשוט עשה סרט מביך. הוא בעיקר מביך ברמת הבימוי וההפקה, כי התסריט שמתחבא שם די סביר. מרגיש כאילו טיילר פרי עשה סרט של ספייק לי. חבל.

השנה אמור לצאת הרימייק שלו לשבעה צעדים המופתי. מעניין לאן הוא ייקח את זה. על פניו הסרט לא אמור להיות סרט חברתי, אלא מותחן נטו – אבל בהאיש שבפנים הוכיח ספייק לי שהוא גם שולט בקולנוע "רגיל". יהיה מעניין.

תרמית הקולנוע הגדולה

אפתח בגילוי נאות: אני שונא את ג'יי.ג'יי. אברמס. אני חושב שהוא השטן. למעשה תחליפו את מה שאתם חשים כלפי מיייקל ביי, ותקבלו את מה שאני חש כלפיו. וזה לא שאני לא חושב שהוא יוצר קולנוע טוב, להפך: אני מאד אהבתי את סטארטרק, אני חושב שמשימה בלתי אפשרית 3 הוא הטוב בסדרה עם הברקה תסריטאית בליבו. אבל, ויש כאן אבל גדול, וזהו אבל שנמשך שש שנים, שנמתח על פני 121 פרקים ובזבז לי בערך 82 שעות. אני כמובן מדבר על אבודים. סדרה שהחלה בקול תרועה והסתיימה ביבבה. מי שלא ראה – הרוויח. מי שכן צפה ועקב באדיקות כמעט דתית, לא יכול שלא לשמור טינה על המשיכה באף הבלתי נגמרת, על שתילת רמזים ללא הפסק, בניית עלילות, מיתוסים, היסטוריות – וכל זה כדי לסיים (אל חשש לספויילרים – אני עדיין לא הבנתי בדיוק מה היה שם) עם טוויסט שלידו הסיומות של מ. נייט שאמלאן הם שיא העידון. כשצפיתי בסרטים הקודמים שהוא ביים, עדיין הייתי באשליית: "אבודים זו אחת הסדרות המרתקות שנעשו והיא תתפתח ותגלה לנו תשובות", אבל עכשיו, שנה אחרי הסיום המביך, בו אני מרגיש ששדדו אותי, אני מגיע טעון, חש אכזבה ומלא מרירות – ואני חושב שזה ניכר בביקורת.

לא ניתן היה להשיג את תגובתו של מייקל ביי

הייתי רוצה להיות נטול מרירות ולתת לסרט לסחוף אותי. שכן עוד לפני הצפייה הסרט מגיע עם נקודת התחלה מעניינת: הוא אחד מסרטי הקיץ הבודדים (אם לא ה-) שהוא פרי רעיון מקורי, שאינו מבוסס על יצירה קודמת: ספר, סרט, קומיקס, מתקן שעשועים וכו'. הוא כן מרפר ודומה לסרטיו של סטיבן שפילברג ובעיקר אי.טי כפי שציינו מבקרים אחרים. הדבר אינו מקרי, שכן שפילברג הוא המפיק של הסרט. ייתכן והנסיון להתחבר אל שפילברג מגישה אוטוריסטית-רומנטית בין היצירות המוקדמות שלו לבין סרט זה, ושהוא הפיק את הסרט כי הוא מצא את הממשיך שלו. כל זה אינו משנה בכלל, הסיבה לכך שזהו אינו סרט טוב אינה קשורה לשפילברג, אלא בכך שהמאמץ להיות שפילברג בא על חשבון דברים אחרים, שכן החלקים השפילברגיים עובדים היטב. אז הסרט זוכה בנקודות רבות על היותו מקורי (עד כמה שיש מקורי בהוליווד) אבל זה לא מתקזז עם עשרות הנקודות השליליות שאברמס צבר באבודים.

הדמיון לשפילברג הוא פחות בעלילה אלא ברוח הדברים: בעיירה קטנה באוהיו, חבורת ילדים מצלמת סרט על זומבים במצלמת סופר 8 אותו אנו רואים על רקע כותרות הסיום (והציניקן שבי אמר עם תום ההקרנה שהסרט הקצר הנפלא היה שווה את כל השעה ארבעים שקדמו לו). בזמן צילום אחד הסצנות תאונת רכבת מחרידה מתרחשת שאותה העדשה שלהם תופסת – ובנינו ולמי מאיתנו זה לא קרה? בעקבות התאונה כאוס שורר בעיר: אנשים נעלמים, כלבים בורחים, מנועים של כל המכוניות נעלמות באופן מוזר, הפסקות חשמל לא מוסברות ועוד. אביו של הגיבור נכנס לנעלי השריף שנעלם גם כן ומנסה לפתור את המיסתורין, כשאנשי חיל האוויר שבאים לנקות את הבלאגן שהמטען שלהם הותיר לא ממש ששים לעזרה. הגיבורים של הסרט הם הילדים, ואנחנו חווים את הכל דרך עיניהם וזה המאפיין השפילברגי המובהק כאן,  ומנגד האברמסיות באה לידי ביטוי במסתורין האופף את המפלצת, מסתורין שכנראה השפיע על העיצוב שלה ושלא לטובתה.

לזכותו של אברמס יאמר שהוא יודע לצלם אקשן, דבר שבא לידי ביטוי בסצינת התאונה המרהיבה והסוחפת. גם קו העלילה המרכזי של כאוס המתרחש בעיר בעקבות התאונה והיצור שעושה שמות בעיר – גם היא כתובה היטב. הבעיה מתחילה בנסיון לדחוף יותר מדי עלילות משנה ולחבר בין כולם וזאת על מנת ליצור רגש אצל הצופים, כדי שזה לא יהיה עוד סרט מד"ב. הכישלון הזה בלייצר עלילות משנה הוא אירוני לנוכח העובדה שזהו סרט רפלקסיבי, שבמהלכו הבמאי/תסריטאי הצעיר שבתוך הסרט מסביר לנו למה הוא מוסיף עלילה רומנטית: כדי לגרום לצופים לחוש הזדהות. ואכן אנחנו מקבלים סיפור רומנטי בסרט, ולאור גיל הגיבורים זוהי האהבה ראשונה – תמימה ומקסימה. אבל מה שלא ציין היוצר הצעיר בסרט, שיש לעשות זאת בצורה שתשתלב בסיפור הראשי, דבר שלא עובד בסרט: סיפור האהבה הראשונה בין הגיבור לשחקנית של הסרט שהם מצלמים עוד איכשהו מחזיק ולא פוגם יותר מדי. אבל אברמס לקח את זה כמה צעדים קדימה: ראשית, אותה נערה היא ביתו של האיש שאחראי בעקיפין למותה של אימו של הגיבור – ולכן אביו של הגיבור לא מרשה לו לפגוש אותה, ולהפך. אבל מה שלא אמר לנו היוצר הצעיר, שהעלילה הרומנטית צריכה להתחבר לזו של הסרט ולא להיות מעיקה עליה. ואם זה לא מספיק, אז אברמס מוסיף קו עלילה נוסף: נסיון של האב האלמן הטרי להפוך לאב לבנו שלא מוכן לקבל ואתו. שני אלו פוגמים בקצב של הסרט והוא מרגיש כמו תפסת מרובה לא תפסת – וכל הקסם והחן של האווירה השפילברגית שנוצרה לפני כן, נעלמת .

בניגוד לידידי גיא ברמן מכליס, אני לא נשבה בקסם של שיר האהבה של אברמס לשפילברג Not that there is anything wrong with it. אולי זו השנאה לאדון ג'יי.ג'יי שגורמת לי לחפש את השלילי על חשבון החיובי, אולי זה הציניות הקיומית שלי, ואולי זה פשוט הדרישה שלי מסרט שקודם יהיה סרט לפני שיהיה כל דבר אחר – וסופר שמונה נכשל תסריטאית ביותר מדי מקומות. ואולי זה בכלל כי אני יהודי, ואני יודע שאי אפשר להחליף יהודי אחד ביהודי אחר, ואם אני ארצה לראות שפילברג, אני לא צריך את אברמס, פשוט אלך לראות שפילברג, מקסימום אסתפק בספילברג.