העם דורש רשת-צדק חברתי

בתור אדם עם דעות שמאלניות מאד יש יאמרו, כל פעם שהיו מאשימים את המחבלים הפלסטינים שהם באים להורגנו, הייתי מיד שולף נתון סטאטיסטי שמראה שיותר אנשים מתים בתאונות דרכים מאשר בפיגועי טרור, ולכן הטרור לא צריך למנוע מאיתנו לחתור לשלום – מוות הוא מוות, והוא יגיע לכולנו. לפעמים זה יבוא בשינה בעת זקנה או ממחלה ממושכת בילדות, אבל לפעמים בהפתעה גמורה באמצע החיים או אפילו עוד לפני שהם הספיקו להתחיל ממש. בהיותנו  יצורים חברתיים, אנחנו נותנים לפעמים משמעות רבה יותר למוות אחד על פני אחר. נדמה לי לפעמים שיש משוואה שמסדרת את כל המיתות בעולם:

פיגוע טרור > תאונה (אם לא כוללת אובדן של משפחה שלמה) = אם מתה בלידה > זקן שהוזנח ולא טופל וכן הלאה.

אבל זה לא רק "הסקסיות" של אופן המוות והאם ניתן להאשים מישהו בו (ארגוני טרור הם מטרה נוחה יותר מאשר אדם מבוגר שלא היה אמור לנהוג יותר, שרק בטעות נסע לאחור ופגע בתינוק עם עגלה) אלא גם זהות הקורבן. כשלפני שלוש שנים כמעט נהרגו עשרים וארבע סוכני נסיעות רוסיים שביקרו בארץ, הידיעה בקושי זכתה לכותרות ראשיות ובטח לא עניינה אנשים. בזמן סמינר על תיאודור אדורנו שאלתי בדיון למה זה לא זוכה לכותרות, זה הרי טראגי, אז ענתה לי מישהי: "עניי עירך קודמים". אני לא מומחה לתורה וליהדות, ולכן אני בכלל לא נכנס לפרשנות של המשמעות המקורית של המושג הזה – אם כי ידידה שלי שהייתה איתי בשיעור אמרה (ועם מידה רבה של צדק כנראה) שזה משפט גזעני – אבל בפועל, במקרה הזה, לא היו עניי עירנו לדון בהם, התיירים שמתו לא באו "על חשבון" מתים שלנו. למה המוות שלהם לא הפריע לנו?

שאלות מסוג זה עלו בכל הנוגע למותה הטראגי של לי זיתוני: ישנם מאות הרוגים בתאונות דרכים בשנה, ועשרות תאונות של פגע וברח, למה זו של זיתוני זוכה לסיקור ולהד רב יותר? האם זה זהות ההרוגה (אני לא כותב נרצחת, כי ככל הידוע לי, בתי משפט בישראל לא מגדירים רוצחים אנשים שנוהגים בפראיות, וזה בלי להזכיר את החלק של הברח)? האם זה זהות הנהג וחברו שלא נותרו לעזור והבריחה שלהם? כפי שאמרה חברתי, אם הקורבן לא הייתה לי זיתוני, אלא בת מיעוטים, מבוגרת, לא נאה, הגרה ביישוב לא מוכר, ללא כביש ראוי לעבור בו – האם ההד התקשורתי היה כה רב?

ללא ספק, היות החשודים תושבים זרים שגם לקחו את החלק של ברח מ"פגע וברח" באופן מילולי ביותר תורמת לעניין (המוצדק במקרה זה) שיש לתקשורת ולקהל הרחב בעניין. בניגוד לתאונות אחרות שזכו להד כמו זו של מיטל אהרונסון, העובדה שהחשודים ברחו, הופכת את זה לבעל עניין ציבורי אמיתי ולא רק לעניין פיקנטי או אסטתי.

אבל העניין הציבורי הזה הוא גם בעל השלכות מדאיגות, ובעיקר האופן בו הציבור מגיב לאופן בו הרשויות פועלות להסגרת החשודים. זוהי פרשה סבוכה כך אומרים לנו, ולא ברור בכלל אם הם יסוגרו או שמא יעברו לטיפול של מערכת החוק הצרפתית (שלאור הקלות של העונשים בתאונות דרכים בארץ – לא בטוח שזה דבר רע). השאלה היא האם הפגנות כמו זו שהייתה השבוע מול השגרירות הצרפתית הם חלק מהחובה או שמא הזכות האזרחית שלנו?

בדומה למקרים בהם זעק הציבור על קלות העונש של דורסים והאשימו את השופטים בהקלת ראש, האם ניתן לבוא בטענות לרשות השופטת הצרפתית במקרה זה כשהחוק מגביל אותה? מה יכול לעשות שגריר צרפת, שמראה אמפתיה רבה אם החוק הצרפתי-אירופאי מגן על תושביו? הוא הרי משרת העם, ומבחינתו, קלוד איזק ואריק רובי הם האנשים שעל זכויותם הוא מגן כעת (זכות שמסתכמת כרגע בלהשפט בארץ בה הוא אזרח ולא בארץ אחרת) ולא על הזכות של עם ישראל לנקמת דם או לצדק.

כמובן שאין לי מה לומר כנגד המשפחה, החברים ושאר האנשים שהפגינו, הם בשלב של אבל, כעס ואין להם צורך להיות רציונאלים ולחשוב על זכויות האזרח הצרפתי במקרה זה. אבל זה מדרון חלקלק, ובעוד בהפגנה אין שום דבר רע, הרשת, והרבה הודות לפייסבוק, יכולה לתת במה לא לקריאה לעשיית צדק כפי שהאנשים תופסים אותו, אלא נסיון לעשות צדק של ממש דרך הרשת.

לינץ' וירטואלי

לפני כמה חודשים חברה הפיצה בפייסבוק תמונה של בחור צעיר עם פרטים מזהים שלו וכיתוב שמספר שהוא מתעלל בחיות ויש לבוא עימו בחשבון. שאלתי אותה האם היא מכירה אותו, והיא אמרה שלא. האם היא מכירה אישית את הבחורה שפרסמה במקור, והיא ציינה שלא. כשהעלתי בפניה שייתכן והבחורה שפרסמה מעלילה על הבחור ממניעים אישיים וייתכן והוא לא עשה דבר – היא אמרה שהבחורה אמינה – ובכל מקרה, היא מוכנה לקחת את הסיכון שזו עלילת דם כדי שהצדק יצא לאור (לא לתפוס אותי בניסוח שלה, אבל אלו הם רוח הדברים). כמובן שהיא לא לוקחת שום סיכון, שכן מה איכפת לה? היא שמה לינק ושלום על ישראל. גם אם יקרה לבחור הזה משהו, היא לעולם לא תדע וכנראה גם לא תקשר לאותו לינק.

דברים אלו מחזירים אותו לדבריו של הפילוסוף הנודע עמנואל קאנט שאמר: "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחבריך " (הוא לא באמת אמר את זה ככה, אבל זה בפשטות הכוונה של דבריו, אבל בתור אקדמאי הוא היה חייב פרסומים של עשרות ומאות עמודים, אז במקום זה כתב את הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות שאין סטודנט לפילוסופיה או משפט אני חושב שלא קרא אותו אבל גם את הסיקוול הפחות מוכר,  המטאפיזיקה של המידות). מי מאיתנו היה רוצה ששמו יפורסם בטעות ובלי לוודא את הפרטים רק כדי לשרת את הטוב הגדול יותר (במקרה זה עשיית דין עם מתעלל בחיות – לכאורה כמובן, לכאורה). לרשתות חברתיות יש את היכולת להזהיר רבים על פני סכנה או להוביל לשינוי חברתי עמוק אבל באותו מטבע גם לגרום נזק בלתי הפיך לאדם שלא עשה דבר פרט מלעצבן את האדם הנכון.

 בעידן הנוכחי תפיסתו של קאנט אודות המוסר מתערבבת עם רעיון פילוסופי נוסף, זה של המהמר כפי שניסח אותו הפילוסוף הצרפתי בלייז פסקל: מה זה כבר להאמין באלוהים ולשמור מצוות בעולם הזה לעומת הסיכוי (קטן ככל שיהיה) שתזכה לחיים טובים בעולם הבא? ההגיון של המוסר בימינו התהפך לו, ואדם פועל באופן כזה כך שהוא מעדיף כרגע לעשות את מה שהוא יודע שהוא לא מוסרי (במובן הקנטיאני), תוך נטילת הסיכון (הפוך מפסקל) שפעולה זו עלולה לחזור אליו כבומרנג בעתיד.

פסקל גם אמר על אמונה שהיא מגיעה מעצם הפעולה הדתית: תזיז את השפתיים ותתפלל, האמונה כבר תבוא, אל דאגה. כך גם המוסר של ימינו: ככל שההגיון המוסרי אותו תיארתי יהיה שכיח יותר, כך הוא יהפוך לנורמה ודרך הארץ ויותר אנשים יפעלו על פיו. פעולה אחת כזו אינה מבודדת, אלא מייצרת הלך רוח ותרבות דיון ומוסר שרק תזין את עצמה.

התפיסה הזו מייצגת את הלך הרוח המוסרי הקיים בעת האינטרקציות שלנו ברשתות החברתיות, ואם לא נבחן את צעדנו יותר בזהירות נמצא את עצמנו מול סכנות ובעיות שלא חשבנו עליהם לפני כן.

היסטוריה בהתהוות

לפני שבועיים הבאתי את הסיפור של קי"ץ: חבורת יוצרים צעירים וותיקים שהתארגנו יחדיו בשנות השבעים והובילו בין היתר להקמתה של קרן הקולנוע הראשונה בישראל. ובכן גבירותי ורבותי, יש לי הרגשה שההיסטוריה חוזרת: ביום שישי ה-19.08.2011 התקבצו 20 ומשהו בחורים ועוד שלוש נשים לצפייה בקונאן הברברי. אתם בטח שואלים את עצמכם מה היסטורי בסרט הזה, ובכן זה לא הסרט, זה האנשים שהתקבצו והאופן בו הם התאספו. בין הנוכחים ניתן למצוא מספר לא קטן של מבקרי קולנוע (בעבר ובהווה), חלקם במדיה המודפסת אבל הרוב בורסיה המקוונת, עורכי אתרי קולנוע, שני מנהלי תוכנייה בסינמטקים (חולון והרצליה), שני מנהלי פסטיבלים נישתיים, ארבעה יוצרים עצמאיים העושים קולנוע ז'אנרי ושולי, מספר לא קטן של בלוגרים בעבר ובהווה, מתרגם סרטים שמצא סרט ישראלי אבוד משנות השבעים והפך אותו לקאלט היסטרי

גם זה קולנוע ויפה שעה אחת קודם

לפחות חצי מהנוכחים למדו בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, עוד כמה עבדו בארכיון של החוג , ועוד כמה מלמדים או לימדו בו.

מפגרים אבל אופטימיים

מועדון ה-800

לאחרונה חציתי את גבול שמונה מאות החברים בפייסבוק, דבר שלא הצלחתי לעשות בפסיכומטרי או בג'י.אר.אי. הדבר לקח לי כמעט ארבע שנים. אני זוכר בדיוק מתי התחברתי: זה היה בקיץ בין שנה ב' לג' של התואר הראשון, בזמן ביקור משפחתי באדינבורו. באותה תקופה כבר שמעתי מחברים על האתר, אבל לא הבנתי מה עושים שם, תהיתי (בצורה מאד חומרנית) למה זה טוב? מה זה נותן לי? לא נראה לי הגיוני להרשם ולהתחבר רק כדי שאדע איזה דמות מהארי פוטר אני. בשביל זה לטרוח?

בסופו של דבר נרשמתי לאחר שקיבלתי אי-מייל בו נתבשרתי שחבר תייג אותי בתמונה שהוא העלה לאתר, רציתי לראות על מה מדובר, והשאר היסטוריה. בהתחלה זה קירטע, התלהבתי מפוקים ועוד יותר מסופר פוקים (שהיום נעלמו וחבל). עשיתי כל שאלון אפשרי. באותה תקופה צירפתי רק אנשים שאני מכיר כמובן, העלתי קצת תמונות מהטיול וזהו בערך. משהו די סולידי.

כמה חודשים לאחר מכן, כשהתפטרתי מהעבודה שאהבתי בחברת סרטים ישבתי בחוסר חשק במשרד וצירפתי את כל מי שאי פעם למד איתי בחוג לקולנוע וכך גדל לי מספר החברים די מהר. באותה שנה גם התחלתי לעבוד בפסטיבל סרטי סטודנטים של החוג ורוב חברי הצוות צורפו וכן עשרות מתמודדים מחו"ל. אחרי זה הגידול היה מתון  והתחלק לשניים: באנשים שאני פוגש בעולם האמיתי: סטודנטים, אנשים בכנסים מחו"ל או אנשים שפוגשים באירועים חברתיים או אנשים שפוגשים שוב ושוב בפייסבוק דרך חברים אחרים (האמת שזה בעיקר חברים של מישהי אחת).  היום, בעיקר בגלל הבלוג, אני מצרף הרבה יותר אנשים על דעת עצמי כדי לחשוף את הבלוג ומנגד מאשר אנשים שאין לי קשר אליהם כי אני יכול רק לשער שהם באו בעקבות הבלוג.

(The Revolution will not be Televised(because TV is dead

למזלי הטוב פוסט בנושא פייסבוק הוא אקטואלי ורלוונטי בימים אלו לא בגלל מספר החברים אליו הגעתי, אלא כמובן בגלל תנועת המחאה האדירה שהצליחו להרים כאן באמצעותו. כמו שהזכרתי בפוסט שלי על מחאת האוהלים אני זכיתי בכבוד לראות איך הדבר הזה התגלגל, שכן דפני היא חברה שלי מהלימודים, מישהי שאני מכיר אישית ולא עוד פרצוף פייסבוקי. היא בסך הכל הזמינה את חבריה לארח לה חברה בעת שהיא מקימה אוהל בכיכר "הבימה". אז עשיתי "מייבי", שזה אומר: "לא יודע מה יהיה, אבל אם יבוא לי טוב, אני שם". המהירות שזה התפשט הוא מדהים, וזה מעיד על כוחו של הכלי הזה. ברור שהטלויזיה לא מתה, ויש לה עדיין כוח רב על ההמונים (וממולץ לקרוא את אלון עידן המופלא כרגיל בנושא) אבל גם שם יודעים שדברים משתנים, ומאחר ונראה לי שיש מספיק אנשים שידברו על הפוטנציאל המהפכני של הכלי הזה ולכן אני רוצה לגעת במשהו אחר.

כמו אוויר לנשימה

פייסבוק הוא לא עוד אתר, פייסבוק הוא האינטרנט. תנסו לחשוב איך אתם מגיעים למידע אותו אתם צורכים ברשת (כולל בלוג זה) ותראו שפייסבוק הוא בעל השפעה על התוכן שלכם, לפחות כמו גוגל. קשה לי להבין אנשים שאין להם חשבון בפייסבוק ולא מתעדכנים דרכו בנעשה בעולם – הוירטואלי והממשי כאחד. לא חייבים להיות כמוני ולהגיב על כל פוסט ותמונה שעולים (זה כבר שימוש אחר בפייסבוק), אבל מי שאין לו פייסבוק ככלי מידע, דינו להכחד. זה לא משהו אידיאולוגי, אלא אבולוציוני נטו. הכל קורה שם. מי שהיה צריך לשמע על מחאת האוהלים דרך עיתונים או אפילו אתרי אינטרנט, מפגר מאחור. כך למשל לפני מספר חודשים חברה שלי מהלימודים ביקשה מאיתנו להצביע עבורה לקליפ בתחרות של דיויד לינץ', והפלא ופלא היא זכתה (זה הקליפ ד"א). שבועיים אחרי זה בערך, חברה שאין לה פייסבוק שלחה בהתלהבות במייל לינק לקליפ של תמר עם הידיעה שהיא זכתה בתחרות. אין מה לעשות, הדברים קורים שם, ואם רוצים להיות מעודכנים, חייבים להיות מחוברים לפיד. אבל מעבר לכך, החיבור לפייסבוק הוא פרקטי: אימא שלי ביקשה ממני לפתוח עבורה יוזר שכן גופים שהיא במגע איתם מפנים אותה לפייסבוק. הכל קורה שם, ומי שלא שם פשוט ישאר מאחור.

רבים מאלו שלא מתחברים, חוששים לפרטיות שלהם, שזה בעיני טיעון חלש. קשה לי לחשוב על פרט מידע אחד שהכנסתי כאן שיכול לשמש כנגדי בעתיד: מה העיסוק שלי? הדת שלי? נכון להיום היא רשומה כמייק פאטון, לא ממש החומר שמישהו יכול לעשות בו שימוש נגדי. אם מישהו באמת רוצה להשיג מידע עליי, הוא ישיג אותו גם בלי פייסבוק. לעומת זאת אני מאד נזהר בדברים שאני אומר, ואם יש דברים שאני חושש שעלולים להגיע למישהו שהוא לא חבר פייסבוק שלי, אז אני פשוט לא אומר אותו. והכוונה שלי היא יותר ברמה האישית-מקצועית ופחות הפוליטית – שכן אם נגיע לשלב בו לא אוכל לבטא את דעותיי ברשת מחשש שהרשויות משתמשות זאת נגדי, אז פייסבוק הוא לא הבעיה, אלא המדינה, ולמרות מה שכתבתי בפוסט על חוק נגד החרם, אנחנו עדיין רחוקים מזה. אבל זהו כלל אצבע שאני הולך בעקבותיו גם בחיים הלא וירטואלים: לא אומר דברים שאני לא רוצה שיגיעו לאנשים הלא נכונים, שאני לא יכול לעמוד מאחוריהם. ואם אני כבר אומר אותם, אז זה בטח לא יהיה במקום ציבורי. בכל זאת, ישראל היא מקום קטן, ויש סיכוי שבשולחן לידך בבית קפה בדיוק יושב האחיין של בעלה של המרצה שאתה משמיץ (לא שאני משמיץ אנשי אקדמיה חס וחלילה).

אני אני ואני (ואולי קצת אתם)

אז מה מוקד המשיכה של פייסבוק? דבר ראשון זוהי רשת חברתית וכשמה כן היא, מקשרת בין פרטים בחברה: אני אישית מצאתי עבודה דרך הרשת (ועזרתי לאחרים למצוא כזו), קיבלתי עזרה ועצות בכל הקשור למחקר אקדמי וכמובן דייטים, סטוצים ומה שבניהם –  כי כולנו ראינו את הרשת החברתית וכולנו בסה"כ חנונים עם בעיות אישיות, מי פחות ומי יותר.

rejection is one thing, rejection by a hot chick can cause to be billionaire

 אבל הפייסבוק היא גם במה לנרקיסיסטים כמוני לפרוח. כל הגיג שטותי, כל שאלה חצי מבודחת מקבלת מענה (והשבוע שאלה שלי בסטאטוס אודות פירה גררה שישים תגובות משלושים איש, שזה רק מראה כמה קשה להבין מה "עובד" שם) וכמובן הלייק. אין מה לעשות, הלייק הוא השכר שלנו בפייסבוק, ואני לא אתפלא שבקרוב ירצו לשלם לנו בלייק גם בעולם האמיתי, תחליף למשפט האלמותי: "הנסיון יעזור לך להתקדם". הלייק נהיה כבר מטבע לשון, משתמשים בו מחוץ לפייסבוק, כדי להביע אהדה למשהו, אבל הוא גם משמש כמושא ביקורת לאלו שמרתיעים מסכנות הפייסבוק, הלייק גורם לנו לא להעמיק בדברים ולהשאר פאסיביים, זה חוסך מגע ישיר בין בני אדם וכו'. אבל הלייק הוא יצור מורכב, ולא ניתן לפטור אותו בכזו קלות. ראשית יש שני סוגי לייקים: הלייק על עמוד של חברה, אמן אהוב, סטודיו וכו' – זה הלייק שמאפשר להתחבר לך לעמוד הרלוונטי. זה לייק טכני כמעט. אתה רוצה לקבל מידע או להצטרף לקהילה מסוימת – אז הלייק הוא סוג של הרשמה.

הלייק המעניין ביותר הוא הלייק שאתה מקבל בעקבות פעילות שלך: פרסמת סטאטוס שנון או תגובה מצחיקה, העלאת תמונה מוצלחת או לינק מגניב – זכית בלייק.  זה  לייק נרקסיסטי כפי שמכנה אותו ג'ונתן פרנזן, דרך של זוכה הלייק לקבל חיזוק חיובי, דבר כל כך בסיסי ביחסי אנוש. דבר ראשון, למרות מה שאנשים כפרנזן ואחרים טוענים לא מוצא דבר רע בכך, קצת חיבה לא הרגה אף אחד. זוהי אולי חיבה מזוייפת, ריקה, אבל במקרה שלי לפחות, רוב האנשים שחברים שלי פסייבוק הם אנשים שאני מכיר בעולם האמיתי, ויצא לי לא פעם לשמוע מהם "לייק" גם העולם האמיתי בגלל דברים שעשיתי בפייסבוק. וזה מוביל אותי לנקודה השנייה שלי: בהנחה שאת רוב הלייקים אני מקבל לא בגלל העיינים הכחולות שלי, אז ההנאה שלי מהלייק נובעת מדבר אחד – ההנאה של האנשים ממני מהשנינויות שלי, מבחירת הלינקים שלי, מהעובדה שהנעמתי את זמנם. אם זה אכן המצב, אז מה רע בקצת הכרת תודה? בעולם ציני וחומרני, אם כל מה שנדרש כדי להביע חיבה היא לחיצה קטנה – הטכנולוגיה רק מקרבת ולא מנכרת.

כוונות המשורר זה פאסה

נכון לעכשיו, אני לא רואה שפייסבוק משפיע לרעה על היחסים בין אישיים בעולם האמיתי. להפך: הוא מחזק קשרים בחוץ. במקום שנשב כל היום במשרד, ספריה או בבית מבודדים מהעולם ועוסקים בשלנו, אנחנו יוצרים מעט אינטרקציה עם חברים, פור-פליי חברתי. במקום לשקוע בעבודה ובאמת להיות מנוכרים מהסביבה, הפייסבוק מביא את הסביבה חזרה אלינו, ודרכה אנחנו מנהלים חיים חברתיים יחדיו, אך אלו חיים חברתיים מסוג אחר.

ולמי שתהה, אז יצא שאני רון וויזלי. לא הכי מפתיע.

ותזכורת קלה על ההרצאה שלי על קולנוע רוקומנטרי/מוקומנטרי, ביום שני הקרוב בקוזה נוסטרה בשעה תשע.

 

עכשיו בהבימה: למה לי פוליטיקה? עכשיו!

בפסטיבל ירושלים האחרון (ה-28) זכה נחמן אינגבר באות הוקרה על מפעל חיים. רבים הרימו גבה למה מבקר קולנוע, טוב בסדר, גם מורה אמרו, מקבל פרס הוקרה על תרומתו לקולנוע בארץ. רבים לא יודעים שהוא הקים את מכון הקולנוע הישראלי ועמד בראשו שנים רבות, משמש כמנהל אמנותי של קרן רבינוביץ ובכלל מעורב באינספור פרוייקטים; יוצרים רבים ציינו שהם חייבים לו רבות הודות לעצות שלו שהאירו את סרטיהם באור אחר. אני אישית לא הייתי צריך את רשימת המכולת הזו לדעת שהוא איש דגול, אני יודע את זה כי הוא זכה לקליפ פארודי שרץ ברשת. את הקליפ עשו בני המחזור שלי: גל זלזניאק, דיוויד דויטש ויובל מרקוס – שעושה חיקוי קולי אדיר של נחמן, שבא לידי ביטוי לא רק בטונציה, אלא גם בתוכן. אחד המשפטים הזכורים ביותר בקטע זה מגיע בערך אחרי חצי דקה: "נחמן" צוחק על כך שסטודנטים באוניברסיטת תל אביב הצביעו בהמוניהם למפלגת הגמלאים. מקור הבדיחה היא באלמנט חוזר בשיעורים של נחמן ב-2006, בתקופה שלאחר הבחירות לכנסת ה-17 בה מפלגת הגמלאים זכתה בשבעה מנדטים. חלק ניכר מהמנדטים הגיעו הודות לקולות של צעירים, ונחמן ספק צוחק ספק כועס על הסטודנטים שעשו אקט דבילי רק משום שמאסו בפוליטיקה הרגילה והרגישו שהנה הם עושים מחאה.

היום חמש שנים אחרי, המחאה הזאת מתפוצצת להם בפנים, והם מנסים להריץ מחאה אחרת, אקטיבית יותר. אבל אם מחאה זו לא תשנה כיוון בקרוב, היא גם תתפוצץ לנו בפנים. הגמלאים לא עשו רבות בממשלה ובטח לא למען הצעירים – בכל זאת הם מפלגת גמלאים, קצת ההפך מאנשים שרק בתחילת דרכם כמו סטודנטים. הכלום הזה שהם עשו, הכסאות שהם תפסו לאנשים שאולי היו חושבים יותר על הצעירים מורגש היום בשטח. הצעירים מאסו בכך שדורכים עליהם והדבר בא לידי ביטוי במחאת האוהלים שארגנה דפני ליף (שהיא גם במקרה בת מחזור שלי) שנראית כמו הדרך הנכונה לגרום לשינוי.

אני מאד אוהב את המחאה הזו, שכן היא מוכיחה שאנחנו מוכנים להזיז את התחת שלנו וגם מציגה את כוחו של פייסבוק להניע דברים: מאחר ואני חבר של דפני, אני ראיתי את האירוע בפייסבוק כשעוד היה איוונט אחד מני איוונטים רבים, סתם קריאה אישית של דפני שלא מצאה דירה החליטה לעבור לגור בכיכר הבימה וביקשה מחברים לארח לה חברה. הרשת עובדת במהירות ותוך כמה שעות הדבר נהפך לאירוע המוני. אז נכון שאנחנו זזים כשזה מגיע אלינו ולא לאחרים (אם כי רבים מהפרצופים שם הם כאלו שאני רואה בהפגנות אחרות, רמז: רובן קשורות למשחקי קווים, וטיב הקשר בין השניים יתבהר בהמשך) אבל זה יותר טוב ממה שהיינו בעבר, זה אומר שהגיעו מים עד נפש ואנחנו מוכנים להזיז את התחת שלנו.

זה לא רק הדירות

 כאמור אני מאמין במחאה, ואני חושב שהמתנגדים לה לא רואים את התמונה הגדולה. בוואלה! טוען אוריה כנף שזוהי מחאה של מפונקים שרוצים לגור במרכז העיר ולא מוכנים להתפשר על פלורנטין או על יפו. אז יש לי חדשות בשבילו, גם שם כבר לא זול ביחס למה שאנחנו מרוויחים. כי בזה אפשר אולי לסכם את המחאה: מחירי השכירות עלו והמשכורת שלנו לא. פשוט מאד. ומעבר לפרקטיקה, מרכז עיר צריכה צעירים כמו שצעירים צריכים מרכז עיר. מי בדיוק יחייה אותה ויגרום לה להיות עיר? הצרפתים שנמצאים כאן חודש בשנה? (Je n'avais pas l'intention d'offenser une personne) אם הוא רוצה עיר רפאים, אז אשריו, המחאה אכן מיותרת, אפשר לקפל אותה יחד עם העיר. אבל אם ת"א רוצה להיות עיר ללא הפסקה, אז מישהו צריך לדאוג שהיא לא תפסיק. מעבר לכך, הוא מציג גישה תבוסתנית במעט כשהוא אומר:

"כתל אביבים, אנחנו אוהבים להיאחז בתקווה שיום אחד עירנו תהפוך לברלין, לאמסטרדם, לפריז; לחלום על שבילי אופניים, על רכבת קלה ועל דיור בר-השגה. אך בינתיים עלינו להסתגל למציאות".

אם הבעיה בעיר הייתה רק העדר דירות זולות (כאמור יש לומר מתאימות לרמת ההשתכרות) אז היה אפשר להציע לנו לגור מחוץ לעיר ולהגיע לעבודה ולבילוי (איפשהו בכל הדיון המושג של הנאה ובילוי נהיה טאבו ממש. בקרוב חוק יובש ואיסור קיום יחסי מין לזוגות לא נשואים) במערכת תחבורה היעילה שלנו. כמעט שבלתי אפשרי לחיות מחוץ למרכז ולהתנייד בקלות. וכן, יש רכבת ויש אוטובוסים ,וכן מי שגר בברוקלין לוקח לו שעה להגיע למנהטן. חבל שבישראל לוקח שעה בתחבורה ציבורית לעבור את מה שלוקח שמונה דקות באוטו. ואם זה נחשב להיות מפונק, אז אני מודה – אני מפונק. האם הגענו למצב שבו תחבורה ציבורית היא מותרות? מה עוד נותר לנו בדיוק להלחם עבורו? מה לא נחשב חלום? קוטג' (הגבינה לא הבית. אף אדם בגילי לא חושב על לגור בקוטג'). המחאה הזו היא על דיור, אבל היא למעשה על דרך חיים שאחד הביטויים שלו היא דיור במרכז העיר.

פוליטיקה היא לא מילה גסה

במוצאי שבת הייתי בכיכר, שם נערך מפגש ראשון של "נפגשים בכיכר", מין יוזמת בת של מחאת האוהלים המבוססת על עקרון פשוט: בכל עיר נפגשים בכיכר המרכזית וחושבים על פתרונות.  שם שמעתי אדם המספר שכאן בכיכר אין פוליטיקה. זה הרגע שהבנתי, בצער רב,  שהמחאה הזו תדעך במהרה ומה שיוותר ממנה היא רוח הקרב והיוזמה שהפגינו מאות צעירים, אבל שינוי אמיתי היא לא תחולל. לא כי אין כאן דם ואין המונים, ולא כי לא מציעים פתרון, אלא כי מפחדים ללכלך את הידיים בדבר עצמו. שכן למרות שישנה התעוררות ומודעות חברתית (אם כי חבל שזה קורה רק כשזה נוגע לכיס שלנו) בלי תודעה פוליטית, ולא במובן של ימין/שמאל, אלא במובן של אידיאולוגיה, בחירה בדרך, בגישה – הדבר הזה לא יתרומם. אני כנראה כבר לא מגניב מספיק שאני לא מאמין באנרכיזם, אם כי אני שמח שיש כאלו בעולם שמרעידים את הסיפים וסופגים את האש, אבל בסופו של יום, מישהו צריך לתת פתרון, להציע חלופה למצב הקיים. אנחנו הצעירים לא צריכים בהכרח להציע פתרונות קונקרטיים, אבל חובתנו היא לבחור דרך. לבוא ולהגיד "אני מאמין בסוציאליזם/קומוניזם/הומניזם" או כל איזם שרק תוכלו להעלות על הדעת. יש לי הרגשה, ואולי אני טועה בה, שאנחנו מצפים לפתרון בלי לעשות בחירה ובלי לעשות וויתור. לבוא ולהיות במאהל זו דרך למשוך תשומת לב, אבל היא לא תספק אותנו הרבה זמן. לכן לא מספיק לצאת מהאדישות, צריך גם לוותר על הניהליזם. לא להצביע שוב לגמלאים, וגם לעלה ירוק, כי יש דברים חשובים יותר, מהותיים יותר. פעם הבאה בוחרים במפלגה עם האג'נדה.

לבחור מפלגה זה קצת כמו בזוגיות, ולעולם לא תהיה המפלגה שמתאימה לך בול. יש פשרות, וכמו שאתה מקבל את זה שהיא שומעת ליידי גאגא בקולי קולות בבית, כי מה זה גאגא לעומת החיוך והמגע שלה? הטעם המוזיקלי שלה לא ממש רלוונטי. כך גם עם המפלגה שלך: שכן יחד עם הצעה לבעיית ההשתכרות, היא תכלול גם כמה הצעות שלא מתאימות לתפיסת עולם שלך כרגע, למשל זכויות לפלסטינאים. אבל אולי, רק אולי, הזוגיות הזו תגרום לך להבין שיש קשר בין הדיכוי של מעמד הביינים ומטה בגבולות הקו הירוק, לבין הזלזול המתמשך באוכלוסיה הערבית בארץ ושלא לדבר על הנעשה בשטחים. הכל תחת המטרייה של זילות בבני אדם שהם לא השלטון והפיכתנו לרובוטים וכלי משחק. יש כמובן עוד כמה וכמה קבוצות שסופגות את האש, החל מנשים, זקנים, רופאים, גלעד שליט, זה באמת לא נגמר. יש רק מאבק אחד, צריך רק לבחור איך לממש אותו. פעם אחת זה בשם הקפיטליזם, פעם אחת זה בשם הלאום ופעם אחת בשם הדת. זה לא משנה. כולנו חוטפים על הראש. והגיע הזמן לזוז ולדאוג לעצמנו. סליחה לאחרים.