טרילוגיית ליל קיץ

עברנו את רובו של הקיץ, סרטי קיץ רבים כבר נחתו כאן: מכוניות 2, קונג פו פנדה 2,  הארי פוטר ואוצרות המוות חלק II, רובוטריקים 3 ו-סופר שמונה. בקנה ממתינים עוד כמה (כשהרוב הם עוד גרסה למוצר מוכר מהעבר: ספר, קומיקס, סרט וכו'): מלך האריות – תלת מימד, ליל האימה, קונאן הברברי,יעד סופי 5, קולומביאנה. (הוסיפו את המילה תלת לרובם לפי הצורך). בעבר סקרתי כאן כבר כמה סרטי קיץ: רובוטריקים 3 ו-סופר 8. אלא היו שתי ביקורות טעונות ברגשות עזים וכמעט ילדותיות (מודעת ביותר) של לעשות דווקא: דווקא לשונאי מייקל ביי בראשון וודווקא לג'יי. ג'יי. אברמס ומפח הנפש שעברתי בעקבות אבודים – הוצאת אגרסיות שהן חלק חשוב מהטיפול הזוגי שלנו, בעתיד הקרוב אוכל לחוות שוב את סרטיו בצורה אובייקטיבית יותר.

לאחרונה הגיע יבול נוסף של סרטים: לפני שבועיים נחת על מסכינו קפטן אמריקה, לפי שבוע הגיע כוכב הקופים: המרד והשבוע עלה הפלישה למערב –  השלושה מייצגים פחות או יותר את שלוש הרמות הקיימות לסרטי קיץ: הבלתי ראוי לצפייה (הפלישה למערב), המכלה את הזמן אבל לא מרגיז (קפטן אמריקה) והנפלא – זה שהוא לא סתם שם כדי להעביר את הזמן, אלא עושה זאת בצורה מדויקת ומרגשת (כוכב הקופים:המרד). החלוקה הזאת (שהן בגדר קונצנזוס בקרב רוב המבקרים) מעידה בעיקר על כישלון הנוסחה ההוליוודית (לפחות ברמת התחזית – כי ברמת הביצועים בקופות אני מאמין שהשיטה לא תפגע, שכן רוב הסרטים מכניסים את מה שנדרש מהם) ושלפי נתוני הבסיס של סרט קשה לנבא מי יזכה לההצלחה – קופתית  וביקורתית.

קולנוע רוקומנטרי, מוקומנטרי ומה שביניהם – חלק I

זהו החלק הראשון של ההרצאה שנתתי במסגרת החוג לתולדות למוזיקה (למרות שמו ולמרות עיסוקי הרגיל, זהו אינו חוג אקדמי, אבל אין סיבה שלא יהיה) ב-25.07.2011 ואני רוצה להודות לישיב וגיל על הבמה הנפלאה של החוג. החלק השני יעלה בשבוע הבא.

הקדמה

כמו שאמר ז'אן לוק גודאר, הנביא מרול "קולנוע הוא אמת 24 פעמים בשנייה". כוונתו היא שכל פריים שמצולם (והסטנדרט הקולנועי הוא 24 פריימים לשנייה אחת) מכיל בתוכו את האמת המזוקקת וזה לאור אופיו האובייקטיבי של המצלמה: המפרט הטכני של המצלמה הוא כזה כך שהמצלמה צורבת על פני הפילם את מה שהעדשה קלטה. ואת זה לא ניתן לעוות – אם כי בעולם דיגיטלי ברור לנו שזה לא נכון, וגם מעט עריכה יכולה ליצור לנו תודעה של שקר, למרות שכל התמונות אמיתיות. אבל בלי קשר ליכולת העיוות, לדעתי ההפך הוא הנכון, קולנוע הוא שקר אחד מתמשך, שכן אולי מה שנקלט הוא אמיתי, אבל מי אמר שמה שהיה מולנו הוא אמיתי? ומי בכלל יכול להיות אמיתי מול מצלמה? לכן הנחת יסוד של פוסט זה (והמשכו) היא שאין אמת בקולנוע. אבל מה שיש זו מציאות, והיא חזקה, ולזה כנראה התכוון גודאר. בגלל שאין אמת אובייקטיבית, ואלס עם באשירנקרא דוקומנטרי. למה הוא כן ו-פרספוליס לא? הרי שניהם מטפלים בחומרי מציאות. כי ואלס עם באשיר לא ממחיז סיפור היסטורי, אלא הוא מנסה להתחקות אחרי אירוע שהיה ומצייר את תהליך החיפוש, הראיונות וגם את הזכרונות. אבל הסרט הוא לא הטבח בסברה ושתילא, אלא הסרט הוא הנסיון של ארי פולמן להבין איפה הוא היה כשזה קרה, הבחירה באנימציה היא מקרית, ולא פוגעת בערך התיעודי של הסרט. זה גם עניין של מוסכמה: הסרט בנוי בסגנון של קולנוע דוקומנטרי: קריינות, ראיונות, מסע חיפוש ושחזור. בפרספוליס יש לנו סיפור היסטורי על חייה של פליטה איראנית. אבל הוא בסך הכל הזכרונות שלה, ולא ההזכרות שלה. ארי פולמן מביא לנו עדויות ושחזורים ובמקום לצלם אותם מעבד אותם לאנימציה. הוא לא המציא כאן הרבה, שכן אין ספור דוגמאות מהקולנוע הדוקומנטרי כמו  הקו הכחול הדק, איש על חוט וכו' – עשו שחזורים ונחשבים דוקו, ואין על כך וויכוח. פולמן בסך הכל עשה את השחזור באנימציה, ובכך אתגר את המושג של דוקומנטרי, אם כי הוא לא הראשון שעשה זאת, אבל כן הראשון שעשה זאת לכל אורכו של סרט באורך מלא: קדמו לו בין היתר שיקגו 10 שחזר למשפט של המתפרעים בעת הוועידה הדמוקרטית שהייתה בשיקאגו ב-1969. הסרט כולל קטעי ארכיון ובהם ראיונות, אבל מאחר והיה אסור לצלם באולם המשפט, אבל כן היה תמלול, אז השחזור שנעשה היה באנימציה. סרט נוסף הוא ריאן זוכה פרס האוסקר לסרט אנימציה קצר:

 http://www.nfb.ca/film/ryan/

 בכל הנוגע  לואלס עם באשיר זה לא מפתיע אותי שסרט העוסק בחוסר היכולת להזכר ישתמש באנימציה במקום בצילומים. זהו גם חלק מהעניין של הסרטים עליהם אדבר, שכן כדי להגיד דברים על כוכבי הרוק, הם היו צריכים לבחון את האופן בו אנחנו חווים אותם ותופסים אותם דרך המצלמות ולמעשה להגיד בו בזמן גם משהו עלינו וכן על הקולנוע. לכן הנושא זה רק רוקומנטרי ומוקומנטרי, אלא הרבה מאד דברים שהם גבוליים ושמאתגרים את התפיסה הרגילה שלנו את המושגים האלה, בין אם אנחנו מומחים או לא. הסיבה לכך שסרטים על רוק מאתגרים את המושגים הללו, היא שכוכבי רוק הם דמויות כל כך נערצות, כאלו שאנחנו בונים עליהם פנטזיות, אבל במציאות הם בני אדם שאוכלים, ישנים ומפליצים בדיוק כמו כולנו. המקום בו הקולנוע מנסה להבין אותם ולא מסוגל באמצעים רגילים מייצר כל מיני סגנונות היברידיים.

ואריאציות של אמונה 

כדי להבין את כוחה של המצלמה לתפוס כוכבי רוק, ארצה להתחיל מהדבר הכי בסיסי, צילום הופעות: זוהי הופעה של פיית' נו מור שערוץ 1 צילם ב-1995 בחיפה זהו צילום הופעות סטנדרטי (סטנדרטי במונחים של ערוץ 1 ב-95 זאת אומרת). יש לנו כאן  שלוש-חמש מצלמות  והנתב עובר בניהן:

כך מצלמים הופעות לצורך שיווקן ומכירת די.וי.די עד היום. קצת קהל, קצת להקה והרבה סולן. אבל 15 שנה אחרי יש גם אופציות אחרות, וכשפיית' נור מור (ויסלחו לי החברים ברוממה) מגיעה לארץ שוב, הצילום כבר נראה אחרת.

בתפקיד עינת שרוף – מייק פאטון

אכן משבר אמצע החיים – אחרת איך אפשר להסביר את החליפה הזו?

מעבר לשינוי בצילום שנובע כמובן מזמינות הטכנולוגיה, גם מייק פאטון השתנה, הוא עכשיו כוכב, ממש בפלאנטה אחרת, ואני לא מבין איך הוליווד, או יותר נכון קולנוע האינדי לא חטף אותו מעבר לקולות שהוא עשה ברובוטריקים 2 – למרות שמבחינתי גם זה מספיק. אם למישהו שם היה שכל היו עושים עליו סרט ונותנים לג'וני דפ לגלם אותו. או להפך.

בימים בהם מחאה כלל ארצית החלה באיוונט אישי בפייסבוק, לא צריך להרחיב הרבה על יכולת הטכנולוגיה לשנות את האופן בו אנו חיים, עם הסמארטפונים לכולם יש את היכולת לתעד כל רגע ולכל אחד יש את היכולת להפוך את זה לזמין לאחרים בלחיצת כפתור. את הרעיון הזה, של זמינות טכנולוגית לקחו שלושה יהודים והחליטו להרוויח ממנו כסף על חשבון האדם הפשוט. וכך קיבלנו את אחלה: אני פאקניג צילמתי את זה!:

מה שאנחנו ראינו זה תיעוד של הופעה של הביסטי בויז מה- 9/10/2004  במדיסון סקוור גארדן. הם חילקו למעריצים חמישים מצלמות ונתנו להם הוראת בימוי אחת ויחידה: לא לעצור לצלם. וכך מקבלים תמונות מאינספור (טוב חמישים) זוויות ומרחקים, אבל בנוסף גם מקבלים כל מיני תמונות של אנשים מתנשקים עם המצלמה ביד אחת, או מישהו עומד ומשתין בזמן שברקע שומעים את ההופעה. את כל אלו ערך MCA, אדם יאוך כשהוא חתום עם הפסבדונים הקבוע שלו נתניאל הורנבלואר.

 זה אולי נדמה כגימיק ורעיון יפה, אבל זה רעיון שלא היה עובד עבור כל אחד, הסגנון המוזיקלי של הביסטי בויז שכולל אינספור מעברים וחיתוכים מתאים לסגנון העריכה זה לא היה עובד למשל עם עידן רייכל. עריכה קולנועית ומיקסים/סימפולים וכו' מאד קרובים אחד לשני, ואולי ארחיב על כך בעתיד.

תיעוד של הופעה במצלמה ביתית יכול להיות גם משהו אחר:

זה חלק מייצג מתשעה שירים של מייקל ווינטרבוטם מ-2004 בכיכובם של קירן אוברייאן ומרגו סטילי. כשמו כן הוא: יש בו תשעה שירים שבני הזוג הולכים לשמוע בהופעות ובין לבין מתפתחת מערכת יחסים – עם כל העליות והמורדות, כהשמוזיקה מאד מייצגת לדעתי את מה שהם עוברים בקשר: בשיא הקשר המוזיקה היא הכי נלהבת וכיפית ובסופה, ברגעים של גסיסה היא איטית ונוגה.  יש כאן שילוב בין מציאות לבדיון: התיעוד של ההופעה היא אמיתית. זוהי הופעה שהתקיימה והשחקנים הגיעו אליה וצולמו במצלמה דיגיטלית קטנה על ידי צוות מצומצם (כמו את כל שאר הסרט). אבל הקטעים האחרים, הסקס והשיחות הם כבר משחק נטו, ואפילו לא ברור כמה מהסקס הוא אמיתי – זה בא לידי ביטוי בעיקר בסצנה בה הבחורה מבצעת בבחור מין אוראלי:אנו רואים אותה מכניסה  את איבר מינו לפיה, ורואים אותו גומר, אבל למעשה יש שם קאט וכשהוא מגיע לפורקן זה לא בהכרח מהפה שלה, אבל בתוך הלהט לא נראה לי ששמים לב. צריך הרבה צפיות כדי לשים לב לניואנסים – הקרבתי בשבילכם הרבה. כמובן שחלק מזה כן אמיתי אבל חלק גם לא, וזה הגיוני, שכן למרות הבוטות זהו אינו סרט פורנוגרפי. ווינטרבוטם מערער כאן גם על האופן בו אנחנו תופסים את היחסים בין מה תיעודי ומה היינו בדיוני במציאות שני השחקנים לא סבלו זה את זה בסופו של דבר לקראת סוף הצילומים. בחלק השני ארחיב יותר על היחס בין דמיון למציאות אצל ווינטרבוטם.

 כל אלו הם לא ממש סרטים, הם תיעוד של הופעות ולא יותר (לא כולל תשעה שירים). הם לא נותנים לנו להבין מיהו האמן שעומד מאחורי זה. מטרתי בפוסט הזה (ובחלק השני) זה לנסות להבין איך קולנוע מנסה לייצג את הכוכבים של הרוק ובעיקר במקומות שבו הוא עושה זאת בצורה מאד לא ברורה. לכן לא אדבר על סדרות או סרטים היסטוריים כמו: Dancing in the Streets או  Live Forever מ-2003, וכיוב'. הם מאד מלמדים, אבל חסר בהם משהו קולנועי.כוונתי היא שהסרטים הללו מובאים מנקודת מבט של היסטוריון ולא של קולנוען. הייתי מאד רוצה לראות סרט רוקומנטרי של וורנר הרצוג או ארול מוריס שניים מהדוקומנטריסטים המובילים כיום. אפילו כשמרטין סקורסזי כבר עושה סרט על הרולינג סטונס (Shine a Light) או בוב דילן (No Direction Home) הוא בקושי שם, הוא אינו מאתגר את ההיסטוריה או את העשייה הקולנועית, הוא ממשיך את הקו הלימודי-היסטורי שהוא עושה בסרטיו על תולדות הקולנוע. אבל אותי מעניין בדיוק מה שחסר בסרטים של סקרוסזי: העימות עם ההיסטוריה, הצגת קונפליקטים באירועים ובאנשים,  הערעור של איך אנחנו תופסים מוזיקה ואת האנשים מאחוריה. אלו סרטים המציבים שאלות אודות המדיום הקולנועי, מה כוחו, מה הגבולות שלו. אבל יותר מכך,לעיתים הם גם מערערים על ההיסטוריה של הרוק. ישנו קשר הדוק בין הרצון לחדש בתוכן הסרט (תולדות הרוק) לבין האופן בו אתה מתאר אותו, ואם אתה רוצה להציג תיזה מהפכנית על תולדות המוזיקה, אז יש לחדש באופן בו אתה מספר זאת, קרי בצורה הקולנועית.

-בשבוע הבא נבחן את ראשית הקולנוע ואת ההשפעה שלה על הקולנוע הרוקומנטרי-

Blowmotion

כשמלמדים באוניברסיטה את תיאורית האוטר (תיאוריה הדנה במכלול יצירותיו של במאי קולנוע ומשייכת את הסרט אליו) הדבר הראשון שאנחנו מזהירים מפניו הוא לא לעשות פסיכולוגיזציה ליוצר, זאת אומרת לא לחפש הסברים למוטיבים החוזרים ביצירה שלו באדם הממשי שעשה אותם.למשל לא לקשור בין היהדות של וודי אלן לאופי של סרטיו, או בין ההומוסקסואליות של פדרו אלמודובר לבחירות של הדמויות שלו וכו'. הדבר הגיוני כמובן, לא רק כי הסרט אינה באמת ביטוי של הבמאי בלבד (יש עשרות/מאות אנשים מעורבים בתהליך) אלא כי אמנות לא בהכרח משקפת את האופי והחיים של היוצר. וזה כנראה גם נכון גם לכל אמנות אחרת. אבל מה לגבי האישיות של הצופה? אם אני אוהב ז'אנר מסוים, יוצר מסוים שלסרטיו יש מאפיין מאד ספציפי, האם זה אומר משהו עליי, על האישיות שלי או רק על הטעם הקולנועי שלי?

דבר זה מטריד אותי כשאני מסתכל על רשימת הבמאים האהובים עליי: ז'אן לוק גודאר שהוא למיטב הבנתי חולה נפש אמיתי, ברמה של לא לצאת מהבית, לארס פון טרייר שלא רק מעיד על עצמו שהוא נאצי (ובעתיד אני אעלה פוסט הסבר מפורט על העניין) אלא הסרטים שלו מוציאים לרוב בני האדם את החשק לחיים, ולרשימה מכובדת זו מצטרף גם מייקל ביי, הבמאי הכי מושמץ באינטרנט בימים אלו (ובכלל אולי) בעקבות רובוטריקים 3 ואם לא הכי מושמץ, לפחות ההשמצות כנגדו הן לבטח הכי מושקעות

ביי (יהודי, ולא נשוי – לכל הקוראות המחפשות חתן בעל ממון), החל כבמאי פרסומות וקליפים. כפי שניתן לראות במדגם המאד מייצג שכאן, עידון היא לא הצד החזק שלו. הסגנון הזה עבר איתו לסרטים וכאן כנראה מתחילה הבעיה: שכן בעוד בעולם הפרסומות והקליפים זה מה שנחוץ כדי למכור וזה תפקידם של קליפים הרבה לפני שג'ונז (בקרוב קליפ בהשתתפותי בהשראת קליפ זה)/גונדרי/קורביין השתלטו על העסק, בעולם הקולנוע אנחנו כביכול מחפשים דברים אחרים, לא רוצים שימכרו לנו ויתנו לנו את הדברים כפי שהם, אלא רוצים משמעות נסתרת, שנעבוד קשה עבור הסרט שלנו. לא קשה כמו בסרט משעמם, אבל לא In your face כמו פרסומת.

נראה כמו הפרסומות שלו

אהבה שלי לביי נהייתה כבר לשם דבר בקרב מכרי (בפייסבוק בעיקר). אבל זו אהבה עם מניע ילדותי, שהחלה כבדיחה, כקונטרה לאולימפידת ההשמצות הפאבלוביאנית המתקיימת אחת לשנתיים עם צאת סרט חדש לו: אומרים עליו שהוא רדוד, העלילה של סרטיו לא הגיונית, דמויות שטוחות ולא מתוחכמות וסרט שכל מה שיש בו הוא אקשן. אם המקטרג היה אדם שעולמו התרבותי מורכב מטולסטוי, הומרוס ושאר ענקים (שבחיים לא קראתי. אבל זה לא שמעריצי טולסטוי טרחו לראות את ביי, אז למה שאני אטרח לקרוא את שלהם?) הייתי מוכן לקבל את זה שסוג הבידור שביי אמון עליו ושולט בו הוא לא קשור לעולמו. זה מזכיר לי את אותם אנשים שאומרים שהפילוסופיה של ההתחלה של כריסטופר נולאן לא מחדשת או מתוחכמת, כאילו הם מינימום סיימו לאחרונה מאסטר על ביקורת התבונה הטהורה של קאנט. כבר קראתי ביקורות שהנחת הבסיס שלהן הוא שמייקל ביי הוא השטן ושזה בסך הכל מוצר סביר עבור הכסף שמשלמים עליו. הייתי שמח שככה גם יכתבו על כל סרט. כי רוב הקולנוע שרובנו רואים הוא מוצר. יש סרטים שאולי מתעלים מעל זה, אבל רוב הסרטים, הם בסך הכל בידור לא מזיק. אז בתוך הבידור הלא מזיק הזה, ביי נראה כמו זבל אבל אני חושב שהמשמיצים פשוט מתנהגים כמו הבריון השכונתי: חכמים על חלשים; את ההצקות שהם סופגים על טעם חוסר האיכות שלהם הם מעבירים בעצמם על קולנוע שהוא כביכול רדוד אף יותר.

לדעתי מה שביי עושה בסרטיו, ואדגים זאת דרך סרטו החדש, הוא לקחת את פורמט הבידור, שבא לתת סיפוקים מיידיים, במקרה שלו דרך ספקטאקל, ומפשט אותו לצורה הכי טהורה שלו. אפשר להגיד עליי שאני עושה גלוריפיקציה לקולנוע שלו, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: אף אחד, ואני אומר את זה בביטחון מלא, אף אחד לא מפוצץ דברים כמו מייקל ביי. נקודה. אף אחד לא הופך מכוניות כמוהו. הוא המאסטר של זה. ברור לי שמי שלא אהב את סרטיו הראשונים בחורים רעים  ו-הפריצה לאלקטרז אז הוא לא חלק מהדיון. אם כי כמו שכתבתי במניפסט, "אין טוב לסוגו" ולכן ביי הוא טוב ושייך לקולנוע בדיוק כמו וודי אלן וקולנוע משעמם. העניין הוא שרוב המקטרגים הם כאלו שאוהבים להכריז על עצמם כחובבי סרטי אקשן או מעריצים של רובוטריקים ולא אותם אליטיסטים חובבי ברגמן (Not that there is anything wrong with that). זאת אומרת שהם אוהבים קולנוע פשוט, לא מתוחכם לעיתים, אבל כשזה בוטה כמו אצל ביי, ונטול כל מראית פנים של "קולנוע" ושכל מטרתו היא כאמור הספקטאקל, הם מרימים גבה ומתייחסים אל הקולנוע שלו כחילול הקודש.

 אז מה עם הסרט?

ניסיתי להסביר לחבר את העלילה של הסרט, אבל היא כל כך הזויה שזה ממש נהיה מסובך, אבל בכל זאת אנסה להסביר: מסתבר שכל המירוץ לחלל בזמן המלחמה הקרה לא היה על יוקרה אלא כדי לחקור את נחיתת החללית הזרה עליה בסוף שנות החמישים – ובניגוד לתוספת של אקס מן:ההתחלה להיסטוריה, זה הופך את הסיבה למרוץ לחלל להגיונית הרבה יותר. על החללית שברחה ממלחמת האזרחים בסייברטרון (כוכב הבית של הרובוטריקים – הטובים – והשקרניקים – הרעים) ועליו הטכנולוגיה שתביא לרובוטריקים את הניצחון. האמריקאים לקחו מה שמצאו והחביאו. בימינו הרובוטריקים עוזרים לצבא האמריקאי במבצעים חשאיים (כמו השמדת כור גרעיני במזה"ת – לידיעת הקורא מאיר דגן) והשקרניקים בנתיים משתמשים בבני אדם כדי להסתיר מידע על מה שקורה בירח ולתכנן מזימה שתכליתה להפוך את כדוה"א לסייברטרון. מפה לשם משם לפה, דברים מסתבכים, שאייה לה בוף שוב מציל את העולם כשלצידו הדוגמנית התורנית, הרבה הרס, הרבה מוות וסוף טוב הכל טוב.

מצד אחד יש כאן את מה שהיה לנו בשני הסרטים הקודמים: עלילה מופרכת, דמויות לא ממש מפותחות ומנגד רגעים קומיים הזויים, משפטים פילוסופיים בשקל וחצי והרבה אקשן. אבל הפעם הכל הלך על הקצה: ההורים של הגיבור מתנהגים בצורה שלא קשורה לכלום, אין ממש שום סיבה ברורה למה בחורה יפה ומוצלחת מתחברת ללוזר כמו הגיבור, עוברים ממקום למקום בשניה ובלי שום מכשול.

בעוד הרמה הנרטיבית הפכה להיות קריקטורה של קולנוע, הצד הויזואלי עלה מדרגה ונהיה אמנות של קולנוע, ולדעתי הוא מרהיב לעין הרבה יותר מאוואטר, כשבניגוד לסרט ההוא, כאן אף אחד לא לוקח את עצמו ברצינות, וכל מיני אמירות פילוסופיות על רודנות וחופש הרצון נזרקות לאוויר כמו שזורקים עוד רכב לאוויר ובניגוד לאוואטר לא מהוות את הבסיס של הסרט שניסה להיות עמוק בתוכן ולא רק בצילום.

העניין הויזואלי בא לידי ביטוי בעיקר בשני דברים: ראשית, אחרי שני סרטים אפשר לראות שביי למד איך לצלם (או ליצור במחשב) את הרובוטים. כל תנועה ותנועה ברורה, ניתן להבין מי נלחם במי ולאן הקרב הולך. כי כשזה לא עבד בסרטים הקודמים אז אפילו אצלי ביי איבד נקודות. מקום נוסף בו כוחו הויזואלי של הסרט באל ידי ביטוי הוא השימוש התלת מימד: קשה לי לשים את האצבע מה בתלת מימד עובד, אבל המראה של הסרט הוא פשוט תענוג. אוהבים להגיד על ביי שהוא ילדותי, אבל הוא כנראה הבמאי הראשון שעושה שימוש לא ילדותי בתלת מימד של סרט, הוא לא זורק עלינו את המכוניות (דבר מתבקש אצל הבמאי הזה) אלא מנצל את המרחב והעומק. כרגע אין לי הכלים מצפייה ראשונה להרחיב על כך, אבל זה בולט לעין בחדות ובעומק ההתרחשות. הסרט היחיד שהרשים אותי כל כך בהקשר הזה היה צרעה ירוקה אבל זה היה רק לסצנה אחת

כשבתלת מימד חלק מהקוביות הלכו קדימה לא הקהל וחלק אחורה – תלת מימד אמיתי

לסרט יש שתי חסרונות קטנים שמונעים חסרון גדול יותר: אורך הסרט והצורך להסביר הכל לפרטי פרטים. כל פעולה מקבל הסבר מילולי, יש התעכבות על עשרות פרטים ואירועים. זה מתיש, מרגיש ילדותי ומפגר (אבל כאמור זה לא דבר רע) אבל מונע דבר אחד: אין דאוס-אקס-מאכינה, כל דבר שקורה, נזרע לנגד עינינו לפני זה. אין הצלה ברגע האחרון, הכל מגיע מעולם הסרט שמוכר לנו.

בסרט הזה נדמה שביי מחקה מעט את הההתחלה של כריסטופר נולאן, בעיקר בשימוש בהילוך האיטי ובמוזיקה הצורמת. בעוד אצל נולאן היו לאלו הסבר מתוך עולם הסרט (בתודעת חלום הכל איטי יותר) אצל ביי אין צידוק ממשי לדברים. אבל בעוד האופן בו הוא משתמש בהילוך איטי משתלב היטב עם המראה  הויזואלי המרהיב של הסרט, ומטרתו שאנחנו נתענג על הפעולה – שברוב המקרים זה השינוי צורה של הרובוטים – ולא נחווה מתח זול, על המוזיקה אין לי ממש מה להגיד. אבל אם כבר הוא לקח מנולאן משהו, אולי שייקח את שיטת העבודה שלו? במקום להקדיש את עצמו רק לרובוטריקים, שיעשה פעם סרט פרנצ'ייז (באטמן במקרה של נולאן) ופעם סרט "אישי" (היוקרה ו-ההתחלה אצל נולאן).

הסוף מגיע מהר יותר מאשר בסרטים של מייקל ביי

לדעתי אם ביי היה מציג סרט של שעה שהוא מורכב רק ממרדפים ופיצוצים, לא רק שהוא היה זוכה ליותר מעריצים אלא גם היה נחשב יוצר אוונגרד, כזה שפועל כנגד המסגרת ההוליוודית שמחייבת סרט של לפחות שעה וחצי (ובסרטי הקיץ לפחות שעתיים), דמויות שנוכל להזדהות איתם, עלילה שנעה בקו ישר עם שני מוקדים (גם להציל את העולם וגם להציל את מערכת היחסים שלו). לי אישית אין בעיה עם עלילה דלוחה, כמו שאמרתי בהקשר לקולנוע משמעם, עלילה היא מותרות, וכל עוד אין נסיון להיות עמוק, ולדעתי אין כאן נסיון לזה, פרט למשפטים פילוסופיים בשקל וחצי. בגלל זה סרט שיורכב כולו רק מפיצוצים ומרדפים היה אמנות מבחינתי. קצת כמו סרטים פורנוגרפיים: למה צריכה את כל הבנייה? תנו לנו את החדירה ואת האורגזמנה. אבל כרגע  ביי מנסה ללכת עם ולהרגיש בלי, אבל הסיבה שאני לא סובל מהעלילה הרדודה היא שברור לי שלא מנסים לעשות כאן קולנוע. ביי לוקח את המוסכמה ההוליוודית עד לקצה ממש: רוצים דמויות? שלי הן קריקטורה (אל תפספסו את ג'ון מלקוביץ' ופרנסיס מקדורמנד המצטרפים לג'ון טורטורו שפשוט עושים שטויות ונראה שנהנים מכל רגע וכמו העשייה של ביי, לא לוקחים את העסק ברצינות) רוצים בחורות יפות? שלי נראות כאילו עשו אותן במחשב. לא נראה שאיכפת לו מהמבקרים, כי כשהקופה רושמת, את מי מעניין המבקרים. ואולי הכל הוא לא יותר מעניין של קנאה? כי נדמה שביי נהנה מכל רגע מהעשייה שלו וגם מצליח בזה. אין לו שום יומרות לעשות קולנוע שמתקרב למושג איכותי או קולנוע בעצם (אם כי איילנד נדמה כנסיון לא מוצלח לכך).

 כמו שכתבתי בפתיחה, אולי הקשר שלנו ליוצר הוא ברמה האישית, משהו בקולנוע שלו מתקשר לאישיות שלנו. כך שמעבר לכל הנכתב כאן, והנסיון שלי להראות שביי עושה כיף בצורה מוחלטת וטהורה, יש סיבה אישית לאהבתי אליו: יאיר רוה כותב שביי:

יי הוכיח שהוא תוקע שנינויות והתבדחויות (גרועות) ברגעים הכי פחות מתאימים (אדם עם חוש לטיימינג קומי יכול להוציא פרץ צחוק מקהל גם עם בדיחה גרועה אם היא רק ממוקמת במקום ובזמן הנכון)"

אפרופו:

 שלושה סלבס נכנסים לחדר קטן באולפני הרצליה שאמור לדמות את שבי החמאס. אחד אומר: "וואו, עכשיו אני מבין מה עובר גלעד שליט". השני אומר:" חייבים לעשות הכל כדי לשחרר אותו!" והשלישי אומר: "ביקשתי מקיאטו, לא לאטה. אני עוזב".