האביר האפל מתחיל – פרויקט נולאן חלק VI

עם עלייתו של האביר האפל אני סוגר מעגל אישי: כשעלה הסרט הראשון בסדרה הייתי לפני תחילת השנה הראשונה שלי בלימודי קולנוע. עכשיו עם עליית החלק השלישי, החותם את הסדרה, אני על סף סיום התואר השני. שבע שנים שבהן למדתי המון על קולנוע, ראיתי אינספור סרטים, ובעיקר חפרתי מלא על סרטים. לכן החיבור שלי לנולאן קשור לא רק לאיכות סרטיו, אלא גם קשור לנקודת הזמן שבה התוודעתי אליהם: אני הייתי צעיר נלהב שרוצה ללמוד קולנוע ולהעמיק לתוכו, והוא הגיח לעולם עם סרטים שדורשים ממך את הדבר הזה בדיוק. הוא לא היה אחד מהמאסטרים הקולנועיים שעליהם למדתי בחוג, שלעסו לך אותם ובאת אליהם בהבנה ובידיעה איך עליך לספוג אותם, אלא יכולתי לבוא אליו טאבולה ראסה ולבחון את סרטיו שוב ושוב.

בטור אורח בוואלה! סיכמתי את מכלול יצירותיו של נולאן עם דברים רבים נידונו כאן בהרחבה וגם דברים שלא אוזכרו כאן. בין השאר כתבתי שבכל סרטיו של נולאן יש שני מוטיבים חוזרים: הגבר שיש לו אובססיה וכן התאמה בין צורה לתוכן. את זה הראשון ראינו בכל הפוסטים, ואת השני ראינו בעיקר בממנטו, היוקרה והתחלה. אבל זה קיים גם בסרטי באטמן.

כפי שציינתי בפוסט קודם אני לא מפריד בין שני סרטי הבאטמן של נולאן מפני שלדעתי באטמן מתחיל הוא סרט טוב, פורץ דרך בכל הקשור לסרטי קומיקס, אבל חסר בו משהו. הוא עסוק כל כך בלבנות את הסיפור של באטמן, שההתמודדות שלו עם הנבל התורן מהירה מדי. מעמיק, אבל מהיר. מנגד, האביר האפל הוא אחד הסרטים ההוליוודיים החכמים והעמוקים ביותר שאני מכיר ובטח סרט הקומיקס הטוב ביותר. אבל, וזה אבל גדול, הוא לא היה יכול להיות עמוק ומתוחכם כל כך בלי הבסיס שנתן לו באטמן מתחיל. זו גם הסיבה שהסרט הראשון לא כזה טוב – הוא משמש אקספוזיציה ארוכה להבנת דמותו של ברוס ויין, והדבר יעזור ליצור את ההתמודדות שלו מול ג'וקר בחלק השני (ומן הסתם מול ביין בשלישי). למעשה האופן שבו באטמן פועל בסרט הראשון הוא האירוע המחולל של הסרט השני: הג'וקר בא לעולם כדי להתמודד מול באטמן ולא כדי להשיג מטרה קונקרטית כלשהי. הוא לא רוצה כוח, כסף או להפוך את כולם למוטציות. הוא רק רוצה להוכיח לבאטמן משהו עקרוני על אודות הטבע האנושי והאביר האפל עצמו.

למרות שזו לא הייתה התוכנית המקורית של נולאן (מעניין לשים לב שלסרט הראשון קוראים באטמן בעוד לשניים האחרים האביר האפל) והוא רק ניסה להוציא את באטמן לעולם האמיתי, אבל הוא הצליח להשתמש בצורה נפלאה בסרט הראשון לטובת השני. זהו אחד המקרים הבודדים בתולדות הקולנוע שבהם חייבים את הסרט הראשון כדי שהשני יובן במלואו. זה לא שלא תבין מה קורה, אבל את העומק ואת המניעים של באטמן לא ניתן להבין בלי הסרט הראשון. הייתי שמח לשמוע את דעתו של אדם על האביר האפל בלי שראה את באטמן מתחיל. אני חושב שתהיה לו חוויה שונה לגמרי מאלה מאיתנו שכן ראו.

אבל לכתוב שני סרטים שקשורים בטבורם זה לא מספיק, ונולאן עושה מהפכה בכל הקשור לסרטי קומיקס. הוא מוציא את באטמן מעולם הקומיקס ומביא אותו אל העולם האמיתי. דווקא החיבור אל הריאליזם וההתרחקות מעולם הקומיקס הם שיוצרים דיון מופשט על טוב ורע במקום עוד סיפור גבורה של הטוב מול הרע. אבל זה תהליך הדרגתי. בסרט הראשון המזימה של הרעים נעה בין הקונקרטי לפילוסופי, קנונייה "שטנית" שיש לה מטרה ברורה: להפוך את כל אנשי גות'אם לפסיכוטים שירצחו זה את זה. אבל המניע של הרעים נובע מתפיסה פילוסופית: הם מאמינים שבכל מקום שבו הרוע השתלט, יש לאתחל את העיר כולה. כך היה ברומא, וכך צריך לקרות לגות'אם (כך גם היה צריך לעשות לסדרת באטמן הקודמת, שהחלה נפלא עם טים ברטון והפכה לקריקטורה בסרטיו של ג'ואל שומאכר). אבל בסרט השני המטרה של הג'וקר היא פילוסופית נטו: להוכיח שגם לבאטמן יש חולשות ולהראות שבסופו של יום כולם רעים.

נדמה שאין גיבור על מתאים לשאיפה הזו של נולאן מאשר ברוס ויין/באטמן. כי מה הם כוחות העל שלו – כסף רב? שדים מן העבר? בניגוד לרוב גיבורי העל המוכרים לנו, הוא בוחר להיות גיבור על. הוא רואה את העולם ורוצה לשנות אותו. לא כי יש לו כוחות או סיבה למאבק אישי, או אפילו אויב שמשמש סכנה עבורו. הוא הולך ומחפש את הרעים בעולם ומטפל בהם. מה שמניע אותו הוא שתי טראומות ילדות שלו: הראשונה היא מפגש עם להקת עטלפים שהותיר בו את הפחד מהחיה הזו. השנייה היא רציחתם של הוריו. ויין מחפש נקמה, וכשהרוצח משתחרר בתמורה לעדותו כנגד בוס המאפיה הגדול בעיר, הוא רוצה לרצוח אותו, אבל אנשיו של המאפיונר מקדימים אותו. כך לומד ויין על עולם הפשע ועל כמה הוא מתנהל בקודים ובתרבות שונים מאלה שהוא רגיל להם. הוא יוצא למסע לגילוי עצמי ולגילוי הפשע. זהו גיבור שמעניין לעסוק בצד הפסיכולוגי שלו, להבין מה מוביל אדם נורמטיבי ללבוש מסכה ולקפוץ על גגות העיר ולהילחם בפשע.

שני הסרטים הללו עוסקים במושגים של טוב ורע ובמה שמסמל אותם. לכך גם השימוש במסכות כל כך מעניין –  הוא לא נועד רק להסתיר את הזהות של באטמן או של הג'וקר, אלא גם משמש סמל עבורם. באטמן מסמל את מה שהחברה צריכה שהוא יסמל. זה יכול להיות הסמל של אנשים לדעת שהם לא צריכים לפחד וזה יכול להיות הסמל לפורע חוק ששם את עצמו מעל החוק. וכך גם הג'וקר – חסר עבר או מאפיינים אישיים, הוא יכול ללבוש על עצמו כל מטרה שהוא רוצה. הוא ניהיליסט מושלם: לא מאמין בכלום חוץ מבשלילת הטוב. אין לו דבר להפסיד, כי הוא לא מאמין בדבר.

אני חושב שהדיון במסכות הוא מרכזי לסרטים הללו (וכך גם בחלק השלישי), ומעניין להשוות את מה שמתרחש בסרטים הללו למושג הזהות של גיבורי על בסרטים אחרים וכן בסרטיו של נולאן. בסוף להרוג את ביל חלק II נושא ביל מונולוג ארוך על אודות זהויות ומסכות של גיבורי על. ביל טוען שם שבניגוד לשאר גיבורי העל, עבור סופרמן התחפושת שהוא עוטה היא לא הגלימה והטייטס אלא המשקפיים והג'ל – קלארק קנט הוא האלטר אגו של סופרמן, ולא להפך.

באטמן של נולאן לא עונה לתיאור של ביל. ברוס ויין לא חי חיים רגילים ביום ובלילה הופך לבאטמן. הוא בוחר להיות פלייבוי רעשני ומגוחך בכוונה, כדי להוריד ממנו את תשומת הלב. הוא עוטה מסיכה של ברוס ויין ספציפי, ומקדיש את כל כולו לבאטמן. הבחירה הזו מתכתבת עם התמה של זהות אישית שהייתה במרכז ממנטו והיוקרה. לבאטמן יש אפשרות בחירה בנושא מה להיות, אין לו בעיה כמו לגיבור של ממנטו, אבל הוא בוחר במנותק מהזהות שלו מה הוא יהיה – בהתאם למה שיביא לטוב.

בדומה לממנטו, גם בסרטי באטמן של נולאן השאלה של הבחירה של האדם היא מרכזית להבנת המוסר שהסרט מציג. בהאביר האפל האופציה של מזל, מקרה וכאוס מוצגת כאופציה נבדלת ממוסר אנושי. הגדולה של באטמן/ברוס ויין היא שהוא תמיד בוחר מחדש להיות באטמן ולא מוכן לוותר, לא משנה כמה העיר תפעל נגדו וכמה שותפיו יאכזבו. בסרט השלישי הדבר יבלוט אף יותר.

תודה לך, כריסטופר נולאן. תודה שהחזרת לי את התשוקה לאהוב קולנוע, לצפות לסרט, להיות חרד לגורלה של דמות ולאהוב סרטים כמו שלא אהבתי שנים.