ביקורת נובחת, לא נושכת

יום הכיפורים הוא חג שלעולם לא אבין את הרעיון שעומד ביסודו: אם אני צריך לבקש ממישהו סליחה (בייחוד אם הוא לא בורא עולם) אני לא אחכה ליום ספציפי, אלא אעשה זאת ברגע שאבין שטעיתי או פגעתי בו (שזה לא תמיד אותו הדבר). המוסר הפרטי שלי מתכוונן היטב בלי זה הממוסד/מתורבת. אבל יותר מהרעיון שביסודו, אני לא מבין את המנהגים השונים שאנשים מאמצים ביום הזה. זכור לי שעוד ביסודי היה מגיע אלינו רב לכיתה כל שנה ושואל: "מי כאן צם?" הרוב היה מרים את היד. "ומי בינכם הולך לבית כנסת ועושה סליחות?" המשיך הרב. כבר פחות ידיים נותרו באוויר. ולסיום הוא שאל: "כמה מכם מבקשים סליחות מחבריכם?" כאן כבר יד אחת נותרה באוויר – וזה היה בשנה טובה. עם השנים גיליתי שיש כל מיני מוטציות לחג הזה: אנשים שצמים אבל רואים סרטים, אנשים שאוכלים, אבל ביום הזה רק אוכל כשר וכו'. אני באופן אישי לא צם, וגם לא מבקש סליחות. מנגד אני גם לא לוקח חלק בבולמוס הצפייה הלא ברור. עשרים וארבע שעות של שקט, לא צריך לנצל אותה כדי לראות שבעה סרטים ושתי סדרות (מה גם, שפסטיבל חיפה הוא שבוע אחרי). אם כי, מזה שלוש שנים אני מתכנן לראות את סטאנטנגו של בלה טאר, שבע וחצי שעות של דיכאון הונגרי בשחור לבן, בכל זאת – "תענו את נפשותיכם" וגו' – אבל איכשהו היו לי דברים אחרים לעשות.